629
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ומנוחה לחיי העולמים32. החדלון של המהות הקודמת והתחלה הויה של אדם חדש – מסלקת ומוחקת את כל החובות הישנים.
יז. לסוחר יש זמנים קבועים לעריכת חשבון מצב מסחרו. אם ישב ויערוך כל עת את חישוביו – לא יגיע לעולם לידי מסחר. בכל יום הוא מסכם את פנקס היום, בכל שבוע וחדש – את חשבון התקופה, ובסיום השנה הוא עורך את המאזן הכללי של מסחרו. כך גם ברוחניות: בכל יום33 יש לערוך, בקריאת־שמע שעל המטה, את חשבון היום. בערב שבת34 של השבוע, בערב ראש־חדש – של החדש. כל אלו חשבונות פרטיים, ואילו בחודש אלול יש לערוך חשבון כללי, של כלל מצב האדם במשך כל השנה.
– חשבונו של חדש אלול עצמו נערך על־פי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר35 שבשנים־עשר הימים מח"י אלול עד ראש השנה יש לערוך חשבון, יום לחדש יום לחדש, ובערב ראש השנה את חשבון חדש אלול –
וכשאדם עורך חשבון כללי ונוכח שגם בשנת השמיטה המשיך ללוות, ולא זו בלבד שלא פרע את חובות השנים הקודמות אלא אף לוה במדה יתרה בשנה זו עצמה – נופלת רוחו בקרבו והריהו, ח"ו, כמיואש.
– אומרת התורה ופוסקת: "שביעית משמטת בסופה", ברגע האחרון, ועדיין נותר זמן לשמיטת כל חובותיו ולא להסתמך על העובדה שהשביעית משמטת, וכמאמר המשנה*: המחזיר חוב בשביעית – רוח חכמים נוחה הימנו. ולפחות יש לדאוג שהשמיטה תשמט את החובות.
יח. כדי שהשביעית תשמט חובותיו של האדם עליו להוציא את חובותיו מרשות בית־דין שלמעלה, שכן המוסר שטרותיו לבית־דין אין השביעית משמטת. עליו להפנות את מגעו אל היחיד, עם הקב"ה בעצמו שהוא יחידו של עולם.
עליו לדאוג שלא תנהגו אתו מלמעלה על־פי דין, כי אם בדרגה נעלית יותר מהגבלות מדת הדין, ואז אין לו מגע עם בית־דין שלמעלה, כי אם עם הקב"ה ובעצמו אזי חלה שמיטה על כל חובותיו.
זה גם הרמז בנאמר בתחלת הסליחות: לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים גו' לא במעשים באנו לפניך". העובדה ש"לנו בשת הפנים" – מחייבת את "לך ה' הצדקה", שלא יתנהגו אתנו על פי דין של בית־דין שלמעלה, אלא שהקב"ה יפעיל את הצדקה שלו, שיהיה לנו המגע רק עם הקב"ה, יחידו של עולם.
יט. כדי להביא לידי כך שלא יתנהגו עם האדם על־פי דין, שעניניו
הערות
- 32. ראה רבינו בחיי פ' בהר בתחלתה. ספר המצוות להצמח צדק מצות קדושת שנת השביעית.
- 33. ראה קונטרס התפלה פרק יא.
- 34. ראה תניא אגרת התשובה פרק י.
- 35. קונטרס ח"י אלול ה'תש"ג עמוד מב.
- *. שביעית פ"י משנה ט.
תניא, אגרת התשובה י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְרוּחָא בְּרוּחָא עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״, ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְכוּ׳״.
אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, בְּכַוָּונַת הַלֵּב בִּתְפִלָּה, וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת־שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּדֵי לוֹמַר: ״וְאָהַבְתָּ וְגוֹ׳ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְגוֹ׳״, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ: וְכֵן: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳, וְדִבַּרְתָּ בָּם וְגוֹ׳״, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ בְּפִיו בֶּאֱמֶת, ״וְאֵין אֱמֶת וְכוּ׳״:
וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״, כְּמוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין, מִשּׁוּם דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״, אֶלָּא בִּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים פֶּרֶק מ״ו.
וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא כָּל הַיּוֹם וְכוּ׳. וְכָל זֶה, עַל־יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, בִּ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ״ וּבִ״פְסוּקֵי דְזִמְרָה״, כַּנּוֹדָע.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה – צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה: ״אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י: ״הַכְנָעָה״, וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְכִדְיָלִיף הָתָם בַּגְּמָרָא מִקְּרָא, דִּכְתִיב: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ.
אָכֵן, בַּבָּרַיְיתָא שָׁם: ״תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״. וְעַכְשָׁיו בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה, אֲזַי, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה – עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים, שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְשַׁבָּ״ת – אוֹתִיּוֹת ״תָּשֵׁ״ב אֱנוֹשׁ״, כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כוּ׳, וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵבִין.
(וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ״, פֵּירוּשׁ, כִּי מֵאַחַר שֶׁ״מָּחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּ״גְאַלְתִּיךָ״ מִן הַחִיצוֹנִים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא בִּתְשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – אֲזַי – ״שׁוּבָה אֵלַי״ בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה):
משנה שביעית י׳:ט׳ - הטקסט מספריא
המחזיר חוב בשביעית. רוח חכמים נוחה ממנו. הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו. לא יחזיר לבניו. ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו. כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.