407

ג. בתורת החסידות מוסבר היתרון של "עבודת" ראש־השנה לגבי עבודת כל השנה, בכך שבכל השנה עיקר העבודה הוא על־פי טעם ודעת, אף מסירת־נפש שבכל ימות השנה קשורה במשהו לטעם ודעת, ואילו עבודת ראש־השנה היא התבטלות הנעלית מטעם ודעת.

יש, איפוא, לדעת שלמרות שבמשך כל השנה לא נדרש הלך הרוח של התבטלות הנעלית מטעם ודעת – יש, אף־על־פי־כן, צורך שגם במשך השנה, כשהאדם קיים במציאותו, תהיה "עבודה" כפי שהיא נדרשת לפי ההתבטלות שבראש השנה – כדוגמת "המשכת" קדש הקדשים אל אותיות הכתיבה ואף אל החוץ.

ומביאים הדברים לידי כך שגם ה"המשכות" המושפעות בראש־השנה מתבטאות במציאות במשך כל השנה גם בגשמיות בכל הצורך.

ד. ההכנה לכך היא: "אתם נצבים היום (יומא דדינא רבא) כולכם גו', ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך ועד שואב מימיך". גם אדם שיתכן שהוא מ"ראשיכם שבטיכם" מתקשר עם יהודי שני מן הסוג של "חוטב עציך ושואב מימיך" ומתאחד אתו בבחינת "כולכם" "לאחדים כאחד"⁴.

העובדה שאינו מבדיל בין "ראשיכם שבטיכם" לבין "חוטב עציך ושואב מימיך" – נותנת לו כח לא לעשות הבדלים בין עבודת ראש־השנה לבין כל השנה, וגם במשך כל השנה מאירה בנפשו ההתבטלות של ראש־השנה.

וע"י כך הוא מביא לידי זה שגם ה"המשכה" שלמעלה מורגשת בכל מקום עד כדי "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

משום שע"י כך שאדם יוצר את ההתבטלות של ראש השנה ב"זר" שבקרבו, הגוף והנפש הבהמית, וגם ב"זר" שביהודים אחרים – מביא הוא לידי כך שגם בקרב אומות העולם, הזרים האמתיים, תורגש מעלת בני ישראל – ורעו צאנכם".

וע"י כך זוכים שה"המשכה" ש"נמשכה" בראש־השנה תתבטא בכל השנה גם בגשמיות, בכל המצטרך, בטוב הנראה והנגלה, לכתיבה וחתימה טובה בתוך כלל ישראל, לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

(משיחת ש"פ נצו"י, תשי"ב)

ה. יהודים מקווים שבראש השנה העניק להם ודאי הקב"ה שנה טובה ומתוקה, להם ולבני ביתם, בכל הפרטים, בני, חיי ומזוני רויחי, בטוב הנראה והנגלה.

ברם, לטוב אין גבול. נתן, איפוא, הקב"ה את הימים שבין ראש־השנה ליום הכפורים – עשרת ימי תשובה – וב"עבודת" ימים אלו ניתן להשיג שביום הכפורים יתן הקב"ה יותר ויותר, מידו המלאה והרחבה, כמדת יכלתו של הקב"ה.