362

הפנימיות, היה מעמד הכרובים "פניהם איש אל אחיו", כי בפנימיות, זו עת רצון, כמוסבר.

זה גם הטעם לכך שבברית בין הבתרים דובר על הגלות, שכן מבחינה פנימית יש בה תכלית הגילוי. בשעת ברית בין הבתרים, בשעה שהאירה האהבה העצמותית, באה הבשורה בדבר גילויי הגאולה העתידה, אלא שכפי שהדבר בא לידי ביטוי בסדר ההשתלשלות – הרי זה ענין של גלות.

ז. ההוראה מן האמור – בעבודת ה', היא:

למרות חושך הגלות, והעבודה שהגלות מתגברת והולכת עד ש"המלכות תהפך למינות"²⁰, חושך שלא היה כמותו מעולם – אין בכל זאת להתרשם מכך, מתוך ידיעה שככל שגדל החושך – הוא בא משום ההתקרבות אל אור הגאולה.

כדי להביא את אור הגאולה לידי גילוי בפועל ל"מקבל" כאן למטה נדרשים מן ה"תלמיד" שני דברים: א) הידיעה שההעלם וההסתלקות אינם אלא בחיצוניות, ואילו בפנימיות הם תכלית הגילוי. ב) ההתקשרות והצמאון אל ה"רב", שלמרות שהרב התרחק מבחינה חיצונית – צריך התלמיד להיות שרוי בהתקשרות וצמאון לרב באותה מדה כבשעת ההשפעה, ואף במדה יתרה מזו, כדרך שאדמו"ר הזקן היה אומר בשעת דבקותו: "מי לי בשמים וגו' – איך וויל זע גאר ניסט, איך וויל ניט דיין גן־עדן, איך וויל ניט דיין עולם הבא כו', איך וויל מער ניט אז דיך אליין"²¹ [בתרגום חפשי: "איני חפץ דבר, לא את גן־העדן שלך, ולא את עולם־הבא שלך כו', איני חפץ אלא אותך לבדך"], וע"י צמאון זה באה התגלות האור החדש אל המקבל, בגאולה העתידה, במהרה בימינו.

(משיחת ש"פ מטו"מ, תשט"ז)