181
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מתחת כסא הכבוד" – תשובה לפליאתו של משה רבנו על אפשרות של כופר נפש.
לפי שהחטאים והפגמים, ואפילו חטא העגל, אינם פוגמים אלא את ה"גילויים", אבל עצם הנשמה שלמה תמיד, "וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך"9, ועל ידי עבודת "מטבע של אש" – התחברות "רצוא" ו"שוב" – הנובעת מתחת כסא הכבוד, מעצם הנשמה, משפיע הדבר גם על ה"גילויים", כפרה מלשון: קינוח, שמסתלקים כל הפגמים, ואף, יתר על כן, האדם נעשה "רצוי כמו קודם החטא"10.
ח. לפי ההסבר האמור לענין מחצית השקל, יובנו פרטי הלכות שונות במחצית השקל:
א) לפי ההלכה במחצית השקל – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". לכאורה: מי שהוא עשיר – מדוע לא ירבה? יתר על כן: מאחר שממחצית השקל נקנו קרבנות צבור, והרי לפי ההלכה בקרבנות "עשיר שהביא מנחת עני לא יצא"11, מדוע, אם כן, לא ירבה העשיר?
אך לפי המוסבר – מובן הדבר: ההבדל בין "עשיר" ל"עני" הוא בכוחות הגלויים בלבד, אבל מבחינה נעלית מן הכחות הגלויים, וכל־שכן מבחינת העצם, הרי "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה וכו'"12, וכשיש צורך בעבודה הנובעת מן העצם – שוים הכל.
ב) מחצית השקל היתה צריכה להינתן אך ורק בכסף ולא בשוה־כסף13, משום שעבודה שמקורה בעצם הנשמה, שלגביה אין הבדלים, צריכה להיות רק מ"כסף", מ"מטבע שחריף לצאת" – בכל אחד במדה שוה.
ג) במחצית השקל נקנו רק קרבנות צבור ולא קרבנות יחיד14. לגבי קרבנות יחיד קיימת חלוקה, ועשיר שהביא מנחת עני – לא יצא, ואילו קרבנות צבור באים מהתאחדות וכללות ישראל, והרי כל בני ישראל הם "קומה שלימה".
ד) ממחצית השקל נעשו רק אדני המשכן ולא יריעות וקשרים. לגבי היריעות והקשרים נאמר "איש כפי נדבת לבו", משום שיריעות וקרשים קשורים בכחות הנפש הגלויים שיש בהם התחלקות, ואילו אדני המשכן – שהם יסוד המשכן – תוכנם ביחס לעבודת ה' הוא: קבלת־עול15.
ט. אחרי חורבן בית המקדש מתבטא ענין מחצית השקל בצדקה16. נתינת צדקה אנו רואים בבוקר לפני התפלה, כמאמר רז"ל17: "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי".
הערות
- 9. תניא פכ"ד.
- 10. אגרת התשובה פ"ב.
- 11. נגעים בסופו.
- 12. תניא פל"ב.
- 13. בכורות מט, ב.
- 14. ראה גם לעיל ע' 151.
- 15. ראה גם לעיל ע' 153.
- 16. ראה שע"ת לשו"ע או"ח סי' תרצד.
- 17. בבא בתרא י, א.
תניא, אגרת התשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אַךְ כָּל זֶה לְעִנְיַן כַּפָּרָה וּמְחִילַת הֶעָוֹן, שֶׁנִּמְחָל לוֹ לְגַמְרֵי מַה שֶּׁעָבַר עַל מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בְּיוֹם הַדִּין לְעָנְשׁוֹ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם־הַבָּא, וְנִפְטָר לְגַמְרֵי מִן הַדִּין בָּעוֹלָם־הַבָּא.
אָמְנָם, שֶׁיִּהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה׳ וּמְרוּצֶּה וְחָבִיב לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ – הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה אֲפִילוּ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית־דִּין, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל פָּסוּק ״וְנִרְצָה לוֹ״; וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, דְּעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְהִיא דוֹרוֹן לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְנִמְחַל לוֹ הָעוֹנֶשׁ.
וּכְאָדָם שֶׁסָּרַח בַּמֶּלֶךְ וּפִיְּיסוֹ עַל־יְדֵי פְּרַקְלִיטִין וּמָחַל לוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן וּמִנְחָה לְפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (וּלְשׁוֹן ״מְכַפֶּרֶת״, וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ – אֵין זוֹ כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ, אֶלָּא לְכַפֵּר לִפְנֵי ה׳ לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ, כִּדְאִיתָא שָׁם בַּגְּמָרָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״).
וְעַכְשָׁיו, שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן לְהָפִיק רָצוֹן מֵה׳ – הַתַּעֲנִית הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״שֶׁיְּהֵא מִיעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט – כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ וְכוּ׳״.
וְלָכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים, שֶׁעַל דָּבָר קַל הָיוּ מִתְעַנִּים תַּעֲנִיּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה מַתִּיר שֶׁתְּהֵא פָּרָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בְּשַׁבָּת, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, וּפַעַם אַחַת יָצְאָה כֵּן פָּרָתוֹ שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ וְלֹא מִיחָה בָּהּ, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת עַל שֶׁלֹּא קִיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירָיו; וְכֵן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאָמַר: ״בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם בֵּית שַׁמַּאי״, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת; וְרַב הוּנָא, פַּעַם אַחַת נִתְהַפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, וְהִתְעַנָּה מ׳ צוֹמוֹת; וְכָהֵנָּה רַבּוֹת.
וְעַל יְסוֹד זֶה, לִימֵּד הָאֲרִיזַ״ל לְתַלְמִידָיו עַל פִּי חָכְמַת הָאֱמֶת, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכַמָּה עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, אַף שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וְלֹא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ, עַל הַכַּעַס – קנ״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וַאֲפִילוּ עַל אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ סְתָם יֵינָם – יִתְעַנֶּה ע״ג תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וְכֵן עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ תְּפִלָּה – יִתְעַנֶּה ס״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳.
וְדֶרֶךְ כְּלָל, סוֹד הַתַּעֲנִית הִיא סְגוּלָּה נִפְלָאָה לְהִתְגַּלּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: ״הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה׳״, מִכְּלָל, שֶׁהַצּוֹם הַנִּרְצֶה הוּא יוֹם רָצוֹן:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
שולחן ערוך, אורח חיים תרצ״ד - הטקסט מספריא
חַיָּב כָּל אָדָם לִתֵּן לְפָחוֹת שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי עֲנִיִּים. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִתֵּן קֹדֶם פּוּרִים מַחֲצִית מִן הַמַּטְבֵּעַ הַקָּבוּעַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן, זֵכֶר לְמַחֲצִית הַשֶּׁקֶל שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין בְּאֲדָר; וּמֵאַחַר שֶׁשְּׁלֹשָׁה פְּעָמִים כָּתוּב תְּרוּמָה בַּפָּרָשָׁה, יֵשׁ לִתֵּן שְׁלשָׁה (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ"ק דִּמְגִלָּה); וְיֵשׁ לִתְּנוֹ בְּלֵיל פּוּרִים קֹדֶם שֶׁמִּתְפַּלְּלִים מִנְחָה (מַהֲרִי"ל), וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ; וְיֵשׁ לִתֵּן ג' חֲצָאִים גְּדוֹלִים בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, כִּי אֵין מַטְבֵּעַ שֶׁשֵּׁם מַחֲצִית עָלֶיהָ מִלְּבַד זוֹ; וּבִמְדִינוֹת אוסטריי"ף יִתְּנוּ ג' חֵצִי וויינ"ר, שֶׁנִּקְרְאוּ גַּם כֵּן מַחֲצִית, וְכֵן לְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה; וְאֵין חַיָּב לִתְּנוֹ רַק מִי שֶׁהוּא מִבֶּן עֶשְׂרִים וּלְמַעְלָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנּוֹתְנִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל לִצְדָקָה מִלְּבַד ג' מַחֲצִית אֵלּוּ, וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן.
אֵין מְשַׁנִּין מָעוֹת פּוּרִים לִצְדָקָה אַחֶרֶת. הַגָּה: וְדַוְקָא הַגַּבָּאִים (מָרְדְּכַי פ"ק דְּבָבָא בַּתְרָא), אֲבָל הֶעָנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בּוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה.
אֵין מְדַקְדְּקִים בְּמָעוֹת פּוּרִים אֶלָּא כָּל מִי שֶׁפּוֹשֵׁט יָדוֹ לִטֹּל נוֹתְנִים לוֹ; וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִתֵּן אַף לְעַכּוּ"ם, נוֹתְנִים.
בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עֲנִיִּים, יָכוֹל לְעַכֵּב מָעוֹת פּוּרִים שֶׁלּוֹ לְעַצְמוֹ וְנוֹתְנָם בַּמָּקוֹם שֶׁיִּרְצֶה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 10 עמודים.
- אגרות קודש כרך כג ח'תשכט בכורות מט, ב
- לקוטי שיחות כרך יא בא שיחה ב מאותו ספר בכורות מט, א
- לקוטי שיחות כרך טז שמות שיחה א מאותו ספר בכורות מט, ב
- תורת מנחם תשי"ז שיחת ש"פ פקודי, פרשת שקלים בכורות מט, ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ז בכורות מט, ריש ע"ב
- שארית יהודה שו"ת אבן העזר סימן מה בכורות דף מ"ט
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ט בכורות מט, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון, ה'תש"ל בכורות מט, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ פקודי, וא"ו אדר שני, ה'תש"ל בכורות מט, ריש ע"ב
- תורת מנחם ש"פ בהר, י"ז אייר, ערב ל"ג בעומר, ה'תשל"ג בכורות מט, ב