174

שהנשמה רעבה לניצוץ האלקי שבמאכל, ודבר זה משפיע על הגוף. נמצא, איפוא, שהעיקר הוא הענין האלקי שבדבר ולא הגשמי –

וזהו "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה". משום קוצר הדעת תופסת הגשמיות מקום, ולכן "מרובים צרכי עמך", אבל מי שדעתו רחבה – אין הגשמיות תופסת מקום לדידו, משום הרחבת הדעת, ולפיכך הוא במצב של "וטוב לב משתה תמיד".

כ. אלא שאנו מבקשים גם על "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה", שימלא הקב"ה את צרכי עמו המרובים, למרות שהם נובעים מזה שדעתם קצרה.

פירוש הדבר הוא: "שבע יפול צדיק וקם". אפילו הצדיק אינו תמיד באותה דרגה, וכל־שכן מי שנחות יותר מדרגת צדיק – עלול להיות שיפול פעמים מדרגתו, יפסיד את דעתו הרחבה, ויקבל דעה קצרה – א) שהגשמיות תתפוס לדידו מקום. ב) שלא יעריך נכונה את מהותו הוא.

זו, איפוא, הבקשה שגם בשעה שתהיה דעה קצרה לא יחסר לו דבר.

וה"המשכה" היא ע"י דעה רחבה, שאם הוא שרוי תמיד בדעה רחבה ממלאים לו את כל צרכיו, עד שגם כשהוא נופל מדרגתו – יהיו לו כל צרכיו.

לפי זה יובן מאמר הגמרא: "וטוב לב משתה תמיד – זה שדעתו רחבה", מי שבאורח כללי – דעתו רחבה, משרה הוא את כל ה"המשכות" מלמעלה, שממלאים לו כל צרכיו, ולכן – "וטוב לב משתה תמיד", שתמיד, גם בשעה שנופל מדרגתו ויש לו קוצר הדעת, הריהו "וטוב לב", משום שיש לו כל צרכיו.

(משיחת שבת פרשת תשא,