166

בכל אחד: אם "חטא, פגם ועבר את הדרך", או אף עשה רק אחד מן השלשה, אי אפשר לו לצעוד בדרך האמצעית, כי אם עליו ללכת למעלה מן הדרך האמצעית, ובהתאם למוסבר ב"אגרת התשובה"¹⁹ שבמקום הקשר עליו להיות כפול ומכופל.

כך אומר גם הרמב"ם²⁰, שבדרך כלל יש ללכת בדרך המיצוע, אבל כשמישהו נוטה יותר מדי לכיוון מסוים עליו לתקנו ע"י הליכה בקצה הנגדי.

יד. לפי האמור יובן הדבר שהגמרא מציינת את המעלה העליונה ביותר במושג "ופרצת": "לא כאברהם כו' ולא כיצחק כו', אלא כיעקב שכתוב בו: ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"²¹.

לכאורה בלתי מובן: מה היתרון העצום של "ופרצת", עד שהוא גדול מכל היתרונות המנויים שם בגמרא?

הדבר יובן לאחר הסברת פרט נוסף בענין "ופרצת":

המושג "ופרצת" אינו מבטא התפשטות והרחבה בלבד, כי אם – סילוק מחיצות. בשדה אין מקום ל"פריצה", אך כשיש בנין וחומה ומסלקים חלק ממנו – נקרא הדבר "פריצה": "ופרצת".

הבנין והגדר – שלגביו אומרים שדרוש בו "ופרצת" – ודאי הוא בנין של קדושה, שכן אם זה "בנין דלעומת־זה" – אינו, לאמתו של דבר, בנין, כי אם ענין של חורבן ופירצה, (דוגמת מאמר רז"ל²²: לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים), ופריצת בנין כזה אינו, לאמתו של דבר, "ופרצת", כי אם, אדרבה, בנין. כאשר תורת אמת קוראת לדבר בשם "ופרצת" יש לומר שזו, אכן, פירצה באמת.

בלתי מובן, איפוא, לכאורה: מה התכלית ומה הטוב בפריצת בנין, כזה שהתורה קוראת לו בשם בנין?

ברם, לפי האמור יובן הדבר: העבודה היא – שטות דקדושה, למעלה מן הדרך האמצעית. למרות שהדרך האמצעית היא דרך ישרה על־פי התורה, יש צורך ב"ופרצת", יציאה מכל ההגבלות, גם מהגבלות וגדרים של קדושה שהם בנין.

וענין זה של שטות דקדושה, שלמעלה מטעם ודעת, נעלה מן ההגבלות, ואפילו מהגבלות של קדושה, זו נחלת יעקב, בחיר שבאבות, שיא המעלה, למעלה מנחלת אברהם ומנחלת יצחק.

טו. ההוראה מן האמור לפועל היא:

תלמידי הישיבות, וכלל יושבי האהל, אינם צריכים להסתפק בזמניהם הקבועים ללימוד תורה. אפילו זמניהם