164

בגלוי, "וכל מקום שנאמר "לי" – אינו זז לעולם"¹².

ז. השוני בין האדנים לבין שאר חלקי המשכן, בשני ההבדלים המנויים, יובן לאחר הסברת תוכן האדנים מבחינת נפש האדם.

בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" מדייקים רז"ל¹³: "בתוכו – לא נאמר, אלא: בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל". ומובן שגם במשכן והמקדש הרוחני שבכל ישראל, ישנם כל חלקי המשכן, וגם החלק של אדנים.

ח. האדנים היוו החלק הנחות ביותר שבמשכן, אך למרות זאת היו הם היסוד של כל המשכן, גם של הקרשים והיריעות, אף שהיו אלה נעלים מן האדנים.

מבחינת "עבודת" האדם – משמעותם של האדנים היא: שפלות והתבטלות.

"הקרשים" בנפש האדם הם – הכחות הפנימיים, שכל ו"מדות", ולפיכך הם עשר אמות, כנגד עשר כחות הנפש¹⁴, ה"יריעות" – הכחות ה"מקיפים".

ה"אדנים" – עומדים בדרגה נחותה מן ה"עבודות" הפרטיות, כי תוכנם: שפלות, התבטלות של קבלת עול. עם זאת דוקא הם יסודו של כל המשכן, כאמור: "ונפשי כעפר לכל תהיה" – ועל ידי כך: "פתח לבי בתורתך, ובמצותיך תרדוף נפשי".

ט. זה גם הטעם לכך שתרומת האדנים היתה רק בשנה הראשונה, ואילו התרומות האחרות היו גם בשנים הבאות.

ענינו של הדבר: שפלות והתבטלות הם יסוד וראשית ה"עבודה". הם דרושים בראש ובראשונה, ולאחר מכן – כשהיסוד קיים – יש לעסוק בדרגות הפרטיות שבעבודה.

לפיכך, ראשית עבודת היום היא – "מודה אני" ו"הודו להוי'", שכן הודאה, התבטלות, היא התחלת ויסוד העבודה, ולאחריה באות הדרגות הפרטיות: פסוקי דזמרה, ברכות קריאת־שמע, קריאת־שמע וכו'.

י. עתה, לאור האמור, יובנו שני ההבדלים בין האדנים לבין שאר חלקי המשכן:

לגבי ה"עבודות" הפנימיות – "קרשים" ו"יריעות" – קיימים הבדלים בין איש לרעהו, שכן כל אחד צריך לעבוד את הקב"ה בכוחותיו וחושיו שלו, אבל בהתבטלות של קבלת־עול שוים הכל.

במה לוקחים את עצמותו ית', "לי"? – דוקא ע"י התבטלות. לא באש הוי', לא ברעש הוי', ולא ברוח הוי' כי אם בקול דממה דקה – "תמן קא אתי