163
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
כגון: פר העלם דבר. "קרבן יחיד דומה לקרבן ציבור" – הקרבנות שמקריב אותם יחיד, אבל יש להם זמן קבוע, כגון קרבן פסח.
"קרבן יחיד", גם "קרבן יחיד הדומה לקרבן ציבור", לא נקנה בכסף מחצית השקל. אשר ל"קרבן ציבור הדומה לקרבן יחיד" יש מחלוקת בדבר9, וההלכה היא שגם זה לא נלקח ממחצית השקל. אך ורק קרבן צבור ממש נלקח ממחצית השקל.
הטעם הפנימי לשתי הלכות אלו הוא: כיון שמחצית השקל היה ענין כללי, כאמור, היה צריך להיות ממון ציבור ולבוא לצורך קרבנות צבור ממש.
ה. האמור מהוה הסבר לכך שתרומת המזבח ניתנה ע"י כל אחד במדה שוה, אבל ביחס לתרומת האדנים עדיין לא מובן: מדוע היה דרוש לשם כך דוקא בקע לגולגולת?
יתר על כן לא מובן: האדנים מהוים, הרי, חלק מן המשכן, ונמצא, איפוא, ששתי התרומות (תרומת האדנים ותרומת המשכן) באות לשם המשכן וכליו (ובפרט זה הן שונות מתרומת המזבח) – מדוע, אם כן, מתחלקות הן עצמן לשתי תרומות נפרדות, השונות גם בהלכותיהן: תרומת המשכן היא "איש כפי אשר ידבנו לבו", ותרומת האדנים – "בקע לגולגולת"?
ו. הירושלמי מפרט את כל אחת משלש הפעמים בהן מופיע המושג "תרומה" בפסוק – לאיזו תרומה היא רומזת: "ויקחו לי תרומה" – לתרומת האדנים, "תקחו את תרומתי" – לתרומת המזבח, "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם גו'" – לתרומת המשכן.
וכך נלמדים הדברים: לגבי "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" – נאמר: "זהב וכסף ונחושת וגו'", שלשה־עשר או חמשה־עשר הדברים המיועדים לנדבת המשכן. לגבי הפסוק "תקחו את תרומתי" – נאמר: "אשר ידבנו לבו", לפיכך מוסב הוא לקרבנות, בהם חשובה מחשבה שבלב (וכן בתפילות "שכנגד תמידין תקנום" – הרי התפילה היא – עבודה שבלב10, עיקר התפילה היא מחשבה).
נותר, איפוא, הפסוק "ויקחו לי תרומה", המוסב על האדנים.
לפי זה מופיעה המלה "לי" – רק בתרומת האדנים.
לאמתו של דבר מוסב "ויקחו לי" לכל שלש התרומות, ועמוק מזה: לכלל התורה והמצוות, כפי שנאמר ב"תניא" בשם הזוהר11: ע"י תורה ומצוות בא "ויקחו לי" – "אותי אתם לוקחים". עם זאת מופיעה המלה "לי" במפורש רק לגבי אדנים.
נראה, איפוא, מכאן הבדל נוסף בין האדנים לבין שאר חלקי המשכן (והקרבנות), שדוקא באדנים בא ה"לי"
הערות
תניא, ליקוטי אמרים מ״ז - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי ״אֱלֹהֵינוּ״ הוּא כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְכוּ׳״, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וְגוֹ׳״:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְהִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ [דְּ״לִי״ כְּלוֹמַר ״אוֹתִי״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״וּתְרוּמָה״, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוּלָּא חַד, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]:
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.