145

המועד בו מימי השנה החדשה מתחילים לתת יניקה הוא ארבעה חדשים לאחר שנידונו.

ב"חג" (סוכות) – ט"ו תשרי – נידונין על המים¹⁵, וכעבור ארבעה חדשים – ט"ו שבט – הם מתחילים לתת יניקה לאילנות.

זה שהמים נידונים בחג – הוא דין של "בפועל" ובגילוי, אבל בכוח ובהעלם הרי זה באחד בתשרי, שכן בראש־השנה – אחד בתשרי – נידון כל העולם¹⁶, וגם מים בכלל זה, אלא שבפועל בא הדבר לידי גילוי בט"ו תשרי.

מאחר שיניקת האילנות באופן גלוי מן המימות החדשים היא ארבעה חדשים לאחר דינם בגלוי – נמצא שהיניקה החדשה "בהעלם" היא באחד בשבט – ארבעה חדשים לאחר דין המים בהעלם.

לפיכך, בית שמאי, ההולכים אחר המצב שבכוח ובהעלם, סוברים שבאחד בשבט ראש־השנה לאילנות, ובית הלל ההולכים אחר הבפועל סוברים שבט"ו בשבט ראש־השנה לאילנות.

נמצא לפי זה שגם בית שמאי מודים שהבפועל של ראש־השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט.

יח. הענין של ראש־השנה לאילנות נמצא גם בבני אדם, ככתוב: כי האדם עץ השדה¹⁷.

מהותו של אילן היא שהוא עושה פירות, שמהם גדלים אחר־כך אילנות נוספים, עושי פירות.

כך צריך כל יהודי להשפיע על סביבתו, בבית־הכנסת, בישיבה, ובכלל – על כל היהודים אתם הוא נפגש, הוא צריך להשפיע עליהם שיתוספו יהודים נוספים.

הברכה הניתנת לו היא שנטיעותיו יהיו כמותו, כפנימיותו, שזה הברכה הטובה ביותר לאילן, כפי שרז"ל אומרים: "אילן, אילן, במה אברכך? – שיהיו נטיעותיך כמותך"¹⁸.

וכש"נטיעותיך כמותך" הרי כפי שהגמרא מסיימת במסכת סנהדרין¹⁹, לאחר שנמנים כמה קצים, שכשיהיה "ענפיכם תתנו ופריכם תשאו"²⁰ – "אין לך קץ מגולה מזה". זה הסימן הטוב ביותר שהמשיח בא.

כשמחזיקים באילנא דחיי, כ"ק רבותינו הקדושים ותורת החסידות ומשפיעים גם על יהודי אחר, עד ש"נטיעותיו כמותו" וישנה אפשרות לומר: "ראו גידולים שגידלתי" – הרי זה סימן לקירוב הקץ של הגאולה העתידה על־ידי משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, תשט"ז)