119

שיחה א

א. פעמים רבות כבר הודגש שכל הענינים שבתורה – ולא רק ההלכות בלבד, כי אם גם הסיפורים – משמשים כהוראת־דרך (תורה מלשון הוראה) לכל זמן ולכל מקום עד סוף כל הדורות, זו נצחיותה של התורה.

בכלל זה אף סיפורי מאורעות בקשר למצב מסויים שאינו שייך לדורותנו – הרי משום נצחיות התורה יש למצוא בהם הוראת־דרך לכל דור.

ואם בכל סיפורי התורה כך – כל שכן שכך הוא הדבר בסיפורי יציאת מצרים.

קיימת מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום – כי במובנה הרוחני הפנימי, בעבודתו של האדם לקונו, חייבת להיות "יציאת מצרים" בכל יום, כפי שרבנו הזקן מסביר בפירוט ב"תניא" (פרק מז) וב"תורה אור". מכאן שכל פרטי השתלשלות יציאת בני־ישראל ממצרים בגשמיות – מהווים ציוני־דרך לפרטי "יציאת מצרים" ברוחניות.

תחלתה של "יציאת מצרים" היתה בעשר המכות, שעל ידן נשבר גאון פרעה ומצרים. זה תוכן פרשת השבוע בה מסופר על המכות: דם, צפרדע וכו'.

ב. פתיחת הפרשה היא בדיכוי הקשה ששרר בגלות מצרים, הפרשה מתחילה במלים "וארא אל אברהם וגו'" המהוות מענה של הקב"ה למשה רבינו על שאלתו (סוף פרשת שמות): למה הרעותה לעם הזה וגו' והצל לא הצלת את עמך.

קושי הגלות היה כה גדול והחשך היה כפול ומכופל – עד שאפילו שכלו של משה רבנו, תכלית החכמה והשכל דקדושה, לא היה מסוגל לקלוט את הדבר, והוא שואל: "למה הרעתה לעם הזה" גו'.

ואף כשלאחר מכן הביא משה רבנו לבני־ישראל את דבר ה': "לכן אמור לבני־ישראל אני הוי' גו' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים גו'" – בארבע לשונות של גאולה – בכל זאת, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

גם ההתגלות העילאית והמיוחדת של שם הוי', כמו שנאמר: "לכן אמור לבני־ישראל אני הוי'" – לא הועילה לשבירת הגלות ועדיין "לא שמעו אל משה וגו'".

ברור שלא היה זה באשמת השליח להבאת דבר ה' – שכן השליח היה משה רבנו שעליו נאמר: "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", כלומר שאפילו גופו הגשמי שימש "צינור" ו"כלי" למסירת דברי הקב"ה כנתינתם.

– ידוע¹ ההבדל בין משה רבנו לבין שאר הנביאים: כל הנביאים היו