65

בשמחה אנו יודעים ממילא, כפי שיוסבר להלן.

יא. בתכונות הנפש יתכנו שתי סברות: א) בשעה שאדם שרוי בהלך־רוח מסוים, כגון הלך־רוח של שמחה, הרי למרות שהשמחה היא של ענין מסוים, מסייעת היא בכל זאת גם לשמחה של ענין אחר, לפי שהלך הרוח דומה. ב) בשעה שאדם שרוי בהלך רוח של שמחה מאיזו סיבה שהיא, הרי לא זו בלבד שאין השמחה מסייעת לשמחה אחרת, אלא אף, אדרבה, מפריעה לה. למרות שהתוצאה בשני המקרים הן אותו הלך־רוח, אך מאחר שהגורמים הם שונים, ולכן – מבלבלים זה את זה, חייב הדבר להתבטא גם בתוצאות, בשמחה.

ודבר זה נלמד מן הפסוק "מלא שבוע זאת", כפי הסברה השניה, וממילא יודעים כבר את ההלכה של אין מערבין שמחה בשמחה.

שמחת חתן וכלה צריכה להיות, ככל שמחה של מצוה, שמחה כזו ובאופן כזה שהאדם יהיה כולו שם. שכן כל מצוה היא קיום רצונו יתברך, והאדם צריך לעשותו ברצונו הוא, "עשה רצונו כרצונך"²⁵, ואז האדם כולו שם, כמאמר הבעל־שם־טוב: "במקום שרצונו של אדם – שם הוא עצמו", לפיכך צריכה גם השמחה להיות של כל הנפש. מאחר שידוע, איפוא, ששמחת חתן וכלה צריכה להיות שמחה בו תהא שרויה הנפש כולה – נלמד מלפני מתן תורה שבתכונות הנפש מבלבלת שמחה אחת את חברתה, וממילא ידוע שאין מערבין שמחה בשמחה של מצוה אחרת משום שהיא מבלבלת את שמחת מצוה זו.

יב. הסבר הדבר מבחינת התוכן הרוחני: האבות לפני מתן תורה הגיעו בעבודתם עד לדרגת שורש הנבראים, שהיא השלימות הנעלית ביותר שאליה מסוגלים נבראים להגיע מצד עצמם, אבל כל עבודתם היתה ברוחניות, מפני גזירת "בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי" כאמור במדרש רבה²⁶, ואילו בשעת מתן תורה בטלה הגזירה, וכפי שאמר הקב"ה: "ואני המתחיל" – "וירד הוי' על הר סיני" "ואל משה אמר עלה אל ה'" – ועתה, איפוא, לאחר מתן תורה, אפשר גם באמצעות דבר גשמי להגיע ולהתאחד עם עצמות ומהות אין־סוף ברוך־הוא, כביכול, משום שדבר זה הוא בכוחו יתברך: ואני המתחיל.

וזו משמעות "אין למדים מקודם מתן תורה לפי שניתנה תורה ונתחדשה הלכה": לפני מתן תורה היו דרכים ועצות שונות באמצעותן ניתן להגיע למעלה – ועד היכן להגיע, אבל לאחר מתן תורה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, נתהוו אופנים ודרכים חדשות כיצד להגיע, בשעתא חדא ואף באמצעות דבר גשמי, מעומק תחת אל עומק רום.