60

שיחה א

א. פרשת השבוע פותחת: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. כאן – כפירוש רש"י – חזרה על סיום הפרשה הקודמת.

בתורה יש משמעות לכל. אפילו מאות מיותרת נלמדות הלכות שלמות, כל־שכן שענין שלם הנשנה מספר פעמים בודאי משמש הוראה לדורות, לכל זמן ולכל מקום ואף לזמננו זו, שכן התורה – נצחית.

ב. לשם "באר שבע" אומרת התורה¹ שני נימוקים: א) בגלל השבועה שהיתה בכריתת הברית שבין אבימלך לאברהם. ב) משום הבאר השביעית שנחפרה לאחר השלום עם אבימלך. שני הטעמים מבטאים מצב של שלוה בישראל. "וילך חרנה" – ענינו של "חרן" הוא הפוך מזה, כפי שאומרים רז"ל²: "חרון אף של עולם".

יש מקשים: הקב"ה נתן לנו תורה ומצוות מידו המלאה והרחבה. עם כל פניה שאנו פונים ישנה מצות עשה וענפיה, או שיש להזהר מאחת משס"ה מצוות לא־תעשה וענפיה – היה לו, איפוא, לפחות, לסלק מאתנו את הדאגות, דאגת הגלות, דאגת הפרנסה וכו', כדי להקל על קיום המצוות, ואף, יתרה מזו, להביא לידי כך שלא יהא לנו כל מגע עם עניני העולם, כדי שנשהה יותר באהלה של תורה?

כלפי כך מספרת התורה את דרכו של יעקב, כלומר: דרך ישראל בטהרתם, כפי שהם כבר לעצמם, "לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ולא כיצחק שיצא ממנו עשו, כי אם כיעקב שמטתו שלמה"³.

כאשר עמד יעקב להינשא – לבנות את בית ישראל, נאמר לו לצאת מבאר שבע, לעזוב גם את ישיבות שם ועבר, וללכת לחרן, חרון אף של עולם.

לפני שהיה עומד להקים את עם ישראל – היה באפשרותו, והיה צריך, להיות ב"באר שבע", במקום של גילוי אלקות במוחש בו מתקבלות מצוות בנקל, ועבירות – בקשיים, אבל כדי לבנות את בית ישראל היה צריך לצאת מבאר שבע, ולבוא ל"חרן", למקום של העלם והסתר (על אלקות),

– גם "עולם" בלבד הוא, כשמו, מלשון: העלם⁴, וכל שכן – חרון אף של עולם –

מקום בו העבירות מתקבלות בקלות והמצוות בקושי רב. ומתוך כך שעמד בנסיונות – בנה את בית ישראל, ומטתו שלימה.

זו גם הוראה לכל איש ישראל: אך