23
ואח"כ9 "וכיצד עושין תפילין של יד"; וכן שם10 לענין סדור הפרשיות ("כיצד סדור הפרשיות, בתפלה של ראש מכניס פרשה אחרונה כו' (ואח"כ) תפלה של יד כותבם בארבעה דפין כו'"), אורך הרצועות ("ואורך רצועה של ראש כו' ואורך רצועה של יד כו'"11) ואופן קשירת הרצועות בבתים ("ומכניס רצועה של ראש בתובר שלה כו' וכן בשל יד קושר כו'"12); בריש פ"ד במקום הנחתם — "היכן מניחין תפילין של ראש מניחין אותן כו' ושל יד קושר אותה כו'"; וכן שם13 לענין ברכת תפילין — "וכיצד מברכין על של ראש מברך כו' ועל של יד מברך כו'"14.
ב. והנה יש שביארו15 טעמו של הרמב"ם משום דשל ראש קדושתו חמורה משל יד, שלכן "תפלה של ראש אין עושין אותה של יד. . לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה"16, ובאמת מטעם זה גם הנחת השל ראש הי' צ"ל קודם להנחת השל יד (שהרי "כל המקודש מחבירו קודם את חבירו"17), אלא שגזירת הכתוב היא18, "דכתיב4 וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך".
ויש להוסיף על דבריהם ממ"ש הב"ח19 בביאור לשון הטור20 שהקדים הלכות כתיבת תפילין של ראש לכתיבת השל יד, שס"ל להטור ש"השל ראש מפני שקדושתן חמורה משל יד. . על כן חייב לכתוב של ראש תחלה ואח"כ של יד". ועפ"ז י"ל שהרמב"ם ס"ל שבכל מעשי תפילין (לבד הנחתם) יש להקדים של ראש לשל יד כיון שקדושתן חמורה משל יד.
אבל לכאורה קשה לפרש כן דעת הרמב"ם, שהרי נקט סדר זה לא רק גבי כתיבת הפרשיות ועשיית הבתים וכו', אלא גם לענין הנחתם וברכתם, שבזה גזרה תורה ששל יד קודמת, ואיך יתכן שברמב"ם מקדים בזה השל ראש להשל יד, היפך סדרם בכתוב והיפך אופן קיום המצוה בפועל?
וגם לענין סדרם במנין המצות כבר כתבו21 שזהו "טעם קלוש", כי מה ענין קדושת וחומר המצוות לסדרם? דלא מצינו שהסדר דמנין המצות יהי' בהתאם לסדר מעלת קדושתן וחומרתן, וכמו בהלכות אלו גופא, שהרמב"ם מצרף יחד הל' תפילין והל' מזוזה והל' ספר תורה, ונקטם בסדר זה, אע"פ שקדושת ס"ת
הערות
- 9. שם ה"ד.
- 10. שם הלכה הו.
- 11. שם הי"ב.
- 12. שם הי"ג.
- 13. ה"ד.
- 14. אבל זה שהקדים הרמב"ם תש"ר בסוף הל' תפילין (פ"ד הכ"ה) "שכל זמן שהתפילין בראשו. . ועל זרועו הוא עניו כו'" — מובן, כי בא בהמשך למ"ש ד"קדושת תפילין קדושתן גדולה היא", וקדושת ש"ר גדולה מש"י (כדלקמן ס"ב); ומטעם זה גופא, פעולת התפילין על האדם שיהי' עניו כו', היא ביותר ע"י תש"ר. ולכן גם בהא דהתפילין פועלים על האדם "שלא יחטא" תש"ר קודם (רמב"ם סוף הל' מזוזה (ספ"ו), ממנחות מג, ב).
- 15. חמדת ישראל (להר' מאיר דן פלאצקי) קונטרס נר מצוה מי"ביג (בשם אחרונים). ועוד.
- 16. רמב"ם פ"ג הי"ז, ממנחות לד, ב.
- 17. זבחים פט, א (במשנה).
- 18. ראה גם העמק שאלה לשאילתות שם אות ג.
- 4. מנחות לו, א.
- 19. לטואו"ח ר"ס לב. וראה גם עטרת זקנים לשו"ע או"ח שם ס"א. באר היטב שם סק"ג מהאריז"ל. שו"ע אדה"ז שם.
- 20. שם.
- 21. בהגהות עמק המלך לרמב"ם כאן.
מנחות ל״ו א - הטקסט מספריא
אָמַר רַב חִסְדָּא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
סָח – אִין, לֹא סָח – לָא? וְהָא שְׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל תְּפִילָּה שֶׁל יָד אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין״, עַל תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִילִּין״.
אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא סָח – מְבָרֵךְ אַחַת, סָח – מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם.
תָּנָא: סָח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה – עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעֶרְכֵי הַמִּלְחָמָה.
תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד. בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ – מַנִּיחַ שֶׁל יָד וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ, דִּכְתִיב: ״וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ״, וַהֲדַר ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״.
אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָד, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה: רַב הוּנָא אַסְבְּרַאּ לִי, אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ״, כׇּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יְהוּ שְׁתַּיִם.
תָּנוּ רַבָּנַן: תְּפִילִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן? מִשְּׁעַת הַנָּחָתָן. כֵּיצַד? הָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ וּמִתְיָירֵא שֶׁמָּא יֹאבֵדוּ – מַנִּיחָן, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּן מְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶן וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן.
וְעַד מָתַי מַנִּיחָן? עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן שֵׁינָה. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאִם חֲלָצָן לָצֵאת לְבֵית הַכִּסֵּא אוֹ לִיכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְשָׁקְעָה חַמָּה – שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַנִּיחָן.
אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב. רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְצַלּוּ בְּהוּ בְּאוּרְתָּא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יַעֲקֹב.
§ Rav Ḥisda says: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he must recite the blessing again when donning the phylacteries of the head.
The Gemara notes: One can infer that if he spoke, yes, he must recite a blessing when donning the phylacteries of the head, but if he did not speak, he does not recite a blessing. The Gemara challenges this: But Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, sent a ruling in the name of Rabbi Yoḥanan: On the phylacteries of the arm one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us to don phylacteries. On the phylacteries of the head one says the blessing: Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us concerning the mitzva of phylacteries. This indicates that one always recites a blessing when donning the phylacteries of the head.
Abaye and Rava both say, to resolve this apparent contradiction: Rabbi Yoḥanan meant that if one did not speak, he recites one blessing; if he spoke, he recites two blessings, when donning the phylacteries of the head as well as when donning the phylacteries of the arm.
Concerning this, it is taught in a baraita: If one spoke between donning the phylacteries of the arm and the phylacteries of the head, he has a sin, and due to that sin he returns from the ranks of soldiers waging war. This is referring to the preparation for war, when the officers announce: “What man is there who is fearful and fainthearted? Let him go and return to his house” (Deuteronomy 20:8). The Sages explained that this is referring to one who is fearful due to his transgressions.
It is further taught in a baraita: When one dons phylacteries, he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head. And when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward removes the phylacteries of the arm. The Gemara asks: Granted, the ruling that when one dons phylacteries he first dons the phylacteries of the arm and afterward dons the phylacteries of the head is understood, as it is first written: “And you shall bind them for a sign upon your arm,” and then it is written: “And they shall be for frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8).
But from where do we derive the halakha that when he removes his phylacteries, he first removes the phylacteries of the head and afterward he removes the phylacteries of the arm? Rabba said in explanation: Rav Huna explained to me the source of this halakha. The verse states: “And you shall bind them for a sign upon your arm and they shall be for frontlets between your eyes,” and it is derived from here: As long as the phylacteries of the head are between your eyes, the number of phylacteries you are wearing shall be two.
The Sages taught in a baraita: With regard to phylacteries, from when does one recite a blessing over them? From when the time arrives to don them. How so? If one is rising early to leave his home to travel on the road and is afraid lest his phylacteries become lost during the journey, he dons them even at night, despite the fact that this is not the proper time for the mitzva of phylacteries. And when the time for their mitzva arrives, in the morning, he touches them and recites a blessing over them.
And until when does one wear them? Until the sun sets. Rabbi Ya’akov says: Until traffic in the marketplace ceases. And the Rabbis say: Until the time of sleep. And the Rabbis concede to Rabbi Ya’akov that if one removed them to go out to the bathroom or to enter the bathhouse and the sun set, one does not don them again.
Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov. The Gemara likewise relates that Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna would pray in the evening, i.e., the evening service, with phylacteries. Some say that Rav Naḥman ruled that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov but in accordance with the opinion of the first tanna that the mitzva of phylacteries ends at sunset.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 10 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לט ואתחנן שיחה ב מאותו ספר זבחים פט, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז ה'תשי"ב זבחים פט, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"א זבחים פט, א
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ה זבחים פט, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות ברכת המזון קפח נוסח ברכה ג' ודיני ברכת המזון בשבת והטועה בברכת המזון זבחים פט, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רפו דיני תפלת מוסף בשבת ג זבחים פט, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רפו דיני תפלת מוסף בשבת ה זבחים פט, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רפו דיני תפלת מוסף בשבת זבחים פט, א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' האזינו, וא"ו תשרי, ה'תשל"ג זבחים פט, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין כה דיני תפילין בפרטות זבחים פט, א