3

שהאדם יוכל לשמור שבת ויו"ט כהלכתם, דרושה הכנה מצדו לפנ"ז, לכן נחשב יום ההכנה כטפל ושייך להשבת והיו"ט שלאחריו; או, שהסיבה היא מצד החפצא דזמן שבת ויו"ט, שבערב שבת וערב יו"ט יש בו מצד עצמו (מצד היותו הזמן הסמוך לו) מעין קדושת שבת ויו"ט (ולכן נעשה יום זה גם יום הכנה לגבי הגברא, שחלים עליו חיובים והנהגות מיוחדים בשייכות לשבת ויו"ט)].

אלא שבכל ערב שבת וערב יו"ט ה"ז רק בנוגע ליום שלפניו²¹ (מחצות היום ואילך, שא"א בו תחנון, או גם בנוגע לכללות היום שנק' "ערב שבת" ו"ערב יו"ט" וכי"א²² שאין אומרים תחנון גם בשחרית דערב יו"ט²³), משא"כ בחג השבועות, זמן מתן תורתנו, הרי ההשפעה והפעולה היא (לא רק בערב יו"ט אלא גם) מר"ח ואילך, שאז (באו ישראל למדבר סיני²⁴) ויחן שם ישראל נגד ההר²⁵, מוכנים²⁶ לקבלת התורה (כמבואר במדרש²⁷).

ב) בימים אלו יש בהם מצד עצמם תוכן וגדר מיוחד, של "ימי קבלת התורה", ולכן הם מובדלים ומיוחדים בפ"ע (שאין מתענין בהם ואין אומרים בהם תחנון).

בסגנון אחר קצת: במתן תורה יש שני ענינים: מתן תורה, מצד הקב"ה, וקבלת התורה, מצד בני ישראל. ואף שקבלת התורה היא תוצאה ממתן תורה²⁸ וזמנה לאחרי הנתינה, הרי בעומק יותר יש לומר, שקבלת התורה התחילה לפני מ"ת, והוא ענין בפני עצמו. וזהו ענינם המיוחד של ימים אלה — ימי קבלת התורה²⁹.

ג. ויש לומר שזהו החילוק בין לשון המג"א ולשון אדה"ז:

במג"א מדגיש "א"ל משה לקדשם לתורה", והיינו מה שמיום ב' סיון ואילך התחיל משה להכין את בנ"י לתורה, שיתן להם הקב"ה; ואילו אדה"ז כותב "התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה", היינו שבימים אלו התחיל הענין דקבלת התורה.

ולכן נקט המגן אברהם רק זה שימים אלה הם ימי הגבלה, ולא פירש מה נעשה בכל יום, כי זה לחוד כבר מדגיש שימים אלה הם המשך אחד של ימי הכנה למתן תורה³⁰, משא"כ אדה"ז דס"ל ש(מיד אחר