177

וצ"ב במאי פליגי אם אכל מזיו השכינה או מן התורה או מלחמה של תורה.

והנה מהחילוקים בין ג' הפירושים: בפי' הא' אומר שהי' אוכל "מזיו השכינה שנאמר ואתה מחי' את כולם": בפי' הב' מביא הכתוב "בן אדם את אשר אתה תמצא גו'": בפי' הג' הלימוד הוא מהכתוב "לכו לחמו בלחמי", וממשיך³⁴ "מנין שלא ישן כו'", ומאריך במשל הנ"ל ש"משמחתו לא ביקש לא לאכול ולא לשתות. . שכח ולא אכל ולא שתה. . אמר הקב"ה נצטערת כו'".

ועפ"ז יש לומר, שג' פירושים אלה מה הי' מאכלו של משה, הם בהתאם לג' האופנים הנ"ל בגדר המנעות משה מאכו"ש בהר³⁵:

בפירוש הג' מודגש שהעדר האכו"ש (וכן שינה) דמשה הי' רק מצד טירדתו בקבלת התורה, וה"ז ע"ד דברי המו"נ הנ"ל, שלפ"ז לא הי' כאן נס, וגופו של משה הי' זקוק לאכו"ש והי' רעב, אלא שמשה רבינו לא הרגיש רעב ולא אכל.

וזהו גם פירוש דברי המדרש שמשה רבינו נצטער — דלכאורה תמוה, איך אפ"ל שמשה רבינו יצטער על העדר אכו"ש בעלותו לקבל התורה מהקב"ה? — אלא כוונת המדרש, שגופו של משה רבינו מצ"ע הי' בעינוי וצער אלא שמשה רבינו לא הרגיש בצערו של הגוף מחמת רוב טרדתו ושמחתו בקבלת התורה;

לפירוש הב' י"ל, שנשתנה טבע גופו של משה רבינו שיהי' כטבע של מלאך, אלא ס"ל, שכשם שאצל מלאך ישנו גדר של אכו"ש³⁶, ומזונו הוא מזון רוחני, כן הי' מזונו של משה במ' ימים אלה מזון רוחני — תורה. ולכן מביא הכתוב "בן אדם את אשר אתה תמצא אכול גו'", שמדגיש שנשאר בו הטבע (של "בן אדם") שזקוק לאכילה, אלא שבעלותו להר הי' מזונו ומאכלו מן התורה.

[וזהו החילוק בין הפי' הג' "מלחמה של תורה" והפירוש הב' "מן התורה", ד"מן התורה" מדגיש שמזונו הוא מן התורה עצמה, משא"כ "לחמה של תורה" י"ל שזהו שהתורה היא במקום לחם גשמי, היינו שמצד הטירדא בתורה לא מרגישים הצורך במאכל גשמי. ועצ"ע];

משא"כ לפי' הא' "שהי' אוכל מזיו השכינה" ומביא הכתוב "ואתה מחי' את כולם", לא היתה כאן פעולה של אכילה, כ"א רק ענין נסי מצד הקב"ה, מה ש"ואתה מחי' את כולם"³⁷, שחיות גופו של משה הי' ממש כקיום נשמתו של אדם (וכן דהמלאכים לדיעה זו), שאין צריכים אכו"ש ורק נהנים מזיו השכינה³⁸