78
מעשר שני עצמו" הוא מפני "שכבר נגמר מצותו21 ושוב אינו נפדה"22].
ג) לפירוש הא' (ברדב"ז) בדעת הרמב"ם, דזה שלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה הוי בכלל טפל חמור מן העיקר (ולא כהטעמים דלעיל ש"האי לא מיקרי טפל חמור מן העיקר") — י"ל (כאופן הג' דלעיל) שדין פדיון פירות מע"ש הוי מצוה בפ"ע הנגמרת מיד בפדייתם23 (ולא רק הכשר לאכילת פירות מע"ש בירושלים)24. ולכן לא שייך לומר דכאשר קנה פירות בכסף זה הוי כאילו קנאם בירושלים ונגמרה מצותו — כי אין הבאת הכסף ולקיחת פירות בירושלים גמר מצות פדי', אלא הוא חלק מהמצוה הכללית דהבאת פירות מע"ש לירושלים ואכילתם שם (וכנ"ל, שבמצוה זו יש שני אופנים: להביא פירות מעשר עצמן, או להביא הכסף ולקנות הפירות בירושלים). ובמילא, לאחר שפדה פירות מע"ש מיד נגמרה חובת הפדיון25, ומעתה חל עליו החיוב הכללי להביא הכסף או הפירות הקנויים בו לירושלים כו' (ע"ד החיוב להביא פירות מעשר עצמן לירושלים), וחובת ההבאה והאכילה לא נגמרה עד לאחרי אכילת פירות בירושלים;
ומכיון שאעפ"כ הפירות הלקוחים אינם נפדים כפירות מע"ש עצמם, הרי שהטפל חמור מן העיקר.
ד. ובזה יש לבאר גם כוונת הרמב"ם במ"ש "זה חומר בלקוח בכסף מעשר מפירות מעשר עצמן" — דלכאורה אינו מובן, מה מוסיף הרמב"ם בדברים אלה על עצם הדין גבי לקוח (שפירות הנלקחות בכסף מעשר שני אינם נפדים) שכבר כתבו בהלכה שלפנ"ז?
וע"פ הנ"ל יש לומר, שבזה בא ה
הערות
- 21. ועד"ז הוא ברע"ב למשנה מע"ש שם [אלא שפירש כן בפירות שנטמאו, דלדעת ר"י "יקבר — הואיל ונגמר מצותו וקנה פירות ממעות מע"ש שוב לא יפדה"].
- 22. בקרית ספר אפשר לפרש שכבר נגמר מצותו — היינו מצות פדי' דפירות מע"ש, והוי מצוה בפ"ע. אבל בריטב"א ב"מ (נג, ב ד"ה כרבי יהודה) בתירוץ דברי ר"י "דהתם (גבי סלעים על דינרין (שם מה, א) דלא דריש כסף ראשון ולא כסף שני אלא כסף כסף ריבה) לא נגמר עדיין מעשה המעשר שעדיין לא נגמר פדיונו לגמרי", משמע דהוי מכלל מצות מע"ש, שסיומה הוא הבאתו לירושלים.
- 23. וי"ל דע"פ הנ"ל יומתק גם מה שמוסיף הרמב"ם (פ"ד ה"ג) ומפרט בהברכה "אשר קדשנו במצותיו וצונו (על פדיון מע"ש)" — ובמקורו (ירושלמי דמאי פ"א ה"ד) ליתא (וראה רמב"ם הל' מעשר ספ"א) — להדגיש שהוא קיום מצוה בפ"ע. אבל להעיר דבהעתקת הברכות ברמב"ם כמה אופנים: בכמה מקומות מביא כל נוסח הברכה, גם השם ומלכות, לפעמים כנ"ל "אשר קדשנו כו'", ולפעמים רק סיום הברכה — וראה רמב"ם הל' ברכות פי"א. ואכ"מ.
- 24. ואולי יש לבאר עפ"ז פסק הרמב"ם ברפ"ד, דכאשר פדה פירות מע"ש בדמיהן, אם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות דיו ואינו צריך לפרש (כדעת ר' יוסי בפ"ד דמע"ש מ"ז) — כי כיון שדין פדיון הוא בהחפצא דהפירות עצמן, הרי נמצא שהפירות עצמם "עומדים" לפדות, אלא שתלוי ברצון הגברא איזה דין ואופן רוצה לקיים בפירות אלו אי להעלותם לאוכלם או לפדות אותם. משא"כ להפירוש שהוא רק היתר להגברא (כאופן הא' דלעיל) ואינו דין בפירות מע"ש גופא י"ל דצריך לפרש מעשיו כי הפירות מצ"ע אינם עומדים לפדיון. ועפ"ז יש לבאר מה שבדין הנ"ל מתחיל הרמב"ם "הרוצה לפדות", ולא התחיל ע"ד הלשון בכתוב באם לא תוכל להעלותן (וכיו"ב) אז תיפדה כו', כי א) דין פדיון אינו דין בדמוכרח דוקא, ב) הוי דין בגוף הפירות. אבל לכאורה כ"ז אפשר לומר גם לאופן הב' הנ"ל. ועצ"ע. ואכ"מ.
- 25. היינו שבזה נגמרה המצוה שבפירות מע"ש בריחוק מקום (שהרי לאחרי פדיונם מותרים באכילה בכ"מ).
תלמוד ירושלמי דמאי א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
משנה: הַדְּמַאי מְעָרְבִין בּוֹ וּמִשְתַּתְּפִין בּוֹ מְבָרְכִין עָלָיו וּמְזַמְּנִין עָלָיו וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוּם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. וְאִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. שֶׁמֶן שֶהַגִּירְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו חַיָיב בִּדְמַאי. וְשֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.
הלכה: מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוּם שֶׁאֵין טָעוּן בְּרָכָה.
מִבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הָדָא דְתַנֵּינָן סָפֵק חֲשֵׁיכָה סָפֵק לֹא חֲשֵׁיכָה.
תַּנָּא רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל מְחַלְלִין דְּמַאי בְּמֶרְחַץ שֶׁאֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה. הָא וַדַּאי טָעוּן בְּרָכָה. רִבִּי מָנָא בְּעֵי קוֹמֵי רִבִּי יוּדָן כֵּיצַד הוּא מְבָרֵךְ אִם הָיוּ פֵירוֹת עַל פִּדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אִם הָיוּ מָעוֹת עַל חִילּוּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
אִם הִקְדִּים מִשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן אֵין בְּכָךְ כְּלוּם בְּשֶׁעָבַר הָא בַּתְּחִילָּה לֹא. רִבִּי בָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָיא בַּר וָוא רִבִּי חִיָיא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן מוּתָּר לְהַקְדִּים שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן בִּדְמַאי. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֹא יַעֲשֶׂה וְאִם עָשָׂה מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי.
מַהוּ לִיקְבֹעַ שֵׁנִי בְּמָקוֹם רִאשׁוֹן. רִבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אַיְיתֵי לֵיהּ אָרִיסֵיהּ פֵּירֵי. אָמַר לֵיהּ צֵא וּקְבַע שֵׁנִי. חָזַר וְאָמַר לֵיהּ צֵא וּקְבַע רִאשׁוֹן וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא קָבַע שֵׁנִי בְּמָקוֹם רִאשׁוֹן. הָדָא אָמְרָה שֶׁמּוּתָּר לִיקְבֹעַ שֵׁנִי בְּמָקוֹם רִאשׁוֹן.
עוּלָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן פּוֹטֵר הוּא אָדָם אֶת טִבְלוֹ בִּסְאָה אַחַת שֶׁל טֵבֵל. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מֵבִיא סְאָה אַחַת שֶׁל טֵבֵל וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ שֵׁנִי וּפוֹדֶה אוֹתָהּ וְחוֹזֵר וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. נְחַת עוּלָּא לְתַמָּן וְאָמְרָהּ בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וְחָבְרוּן עֲלוֹי. הָתִיב רַב שֵׁשֶׁת וְהָא מַתְנִיתָא פְלִיגָא הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַּלְכָּלוֹת שֶׁל טֵבֵל. וְתַנִּי עֲלָהּ נוֹטֵל מִן הַשְׁנִיָיה שְׁנֵי תְּאֵינִים וּשְׁנֵי עִישּׂוּרִין וְעִישּׂוּרוֹ שֶׁל עִישּׂוּר. וְיִטּוֹל שְׁתֵּי תְּאֵנִים וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן שֵׁנִי וְיִפְדֶּם וְיַחְזוֹר וְיַעֲשֵׂם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. אָמַר רִבִּי מָנָא וְאֵין שֵׁנִי שֶׁבְּרִאשׁוֹנָה טָבוּל לְרִאשׁוֹן שֶׁבִּשְׁנִיָיה. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה תַּמָּן כְּדֵי שֶׁהוּא טוֹבֵל לָרִאשׁוֹן וְלַשֵּׁנִי. בְּרַם הָכָא שֵׁנִי שֶׁנִּיתְקַן מַחְמַת רִאשׁוֹן אַתְּ חוֹזֵר וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ רִאשׁוֹן.
שֶׁמֶן שֶהַגִּירְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתֵיו חַיָיב בִּדְמַאי. מָה שֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. מַה בֵּין זֶה לָזֶה. זֶה עַל גַּב גּוּפוֹ בָטֵל. וְזֶה עַל גַּב צֶמֶר הוּא בָטֵל.
משנה תורה, הלכות מעשרות א׳ - הטקסט מספריא
אחר שמפרישין תרומה גדולה מפריש אחד מעשרה מן הנשאר וזהו הנקרא מעשר ראשון ובו נאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליי' וגו' והמעשר הזה ללויים זכרים ונקבות שנאמר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה.
מעשר ראשון מותר באכילה לישראל ומותר לאכלו בטומאה שאין בו קדושה כלל וכ"מ שנאמר במעשרות קדש או פדייה אינו אלא מעשר שני ומניין שמעשר ראשון חולין שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שניטלה תרומתו חולין לכל דבר לפיכך בת לוי שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה המעשר ואוכלת אבל מי ששמעה שמת בעלה או העיד לה עד אחד וניסת ואח"כ בא בעלה קנסו אותה חכמים שתהיה אסורה במעשר.
לויים וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן ולפי שהכהנים נוטלין מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלן ת"ל כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם אלו הלוים גם אתם לרבות את הכהנים.
אין מוציאין המעשר מיד הכהנים שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל וכן כל מתנות כהונה אין מוציאין אותן מכהן לכהן ועזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להן מעשר ראשון אלא ינתן לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים.
האוכל פירותיו טבלין וכן לוי שאכל המעשר בטבלו אעפ"י שהן חייבין מיתה לשמים אין משלמין המתנות לבעליהן שנאמר אשר ירימו לה' אין לך בהן כלום עד שירימו אותן ובחוצה לארץ מותר לאדם להיות אוכל והולך תחלה ואחר כך מפריש תרומה ומעשרות.
מעשרין ממקום זה על מקום אחר ואינו צריך לעשר מן המוקף אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו ולא מן החייב על הפטור ולא מן הפטור על החייב ואם עישר אינו מעושר.
כל שאמרנו בתרומה אין תורמין מזה על זה כך במעשר אין מעשרין מזה על זה וכל שאמרנו בתרומה אם תרם תרומתו תרומה כך במעשר אם הפריש מעשרותיו מעשרות וכל שהוא פטור מן התרומה פטור מן המעשר וכל התורם מעשר כל שאמרנו בהן לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עשרו מעשרותיהן מעשרות וכל שאין תרומתו תרומה כך אין מעשרותיהן מעשרות.
האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר או לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשרע"יצריך לעמוד עמו.
החרובין אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם לפי שאינן מאכל [רוב] אדם והשקדים המרים בין בגדלן בין בקטנן פטורין לפי שאינן אוכל.
אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי תאנה העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת.
בצלים שהשרישו זה בצד זה אפילו השרישו בקרקע עלייה פטורין מן המעשרות נפלה עליהן מפולת והרי הן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה וחייבין במעשרות.
המשמר שדהו מפני ענביו ובא אחר ואסף את התאנים הנשארות באותה שדה או שהיה משמר שדהו מפני המקשאות והמדלעות ובא אחד ואסף את הענבים הנשארים שם המפוזרים בשדה בזמן שבעל השדה מקפיד עליהן אסורין משום גזל ולפיכך חייבין במעשר ובתרומה אין בע"ה מקפיד עליהן מותרין משום גזל ופטורין מן המעשר.
אין מעשרין אלא מן המובחר שנאמר בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב לכם כתבואת גורן וכתבואת יקב כשם שמעשר שמפרישים הלוים מן החלב שבו כך מעשר שמפרישים ישראל מן הגורן ומן היקב מן החלב שבו.
אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין וכל המדקדק בשיעור משובח והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שהרי הטבל מעורב בהן ופירותיו מתוקנין.
המפריש מקצת מעשר אינו מעשר אלא כמי שחלק את הערמה אבל צריך [להפריש] מזה החלק שיוציא מעשר שלו כיצד היו לו מאה סאה הפריש מהם חמשה לשם מעשר אינו מעשר ואינו יכול להפריש על החמש סאין מעשר במקום אחר אלא מפריש מהן חצי סאה שהיא המעשר שלהן.
המפריש מעשר זה מברך תחלה כדרך שמברכין על המצות וכן מברך על מעשר שני ועל מעשר עני ועל מעשר מן המעשר מברך על כל אחד בפני עצמו ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהן כוללן בברכה אחת ומברך להפריש תרומות ומעשרות.
משנה תורה, הלכות ברכות י״א - הטקסט מספריא
כל הברכות כולן פותח בהם בברוך וחותם בהם בברוך חוץ מברכה אחרונה של קריאת שמע וברכה הסמוכה לחבירתה וברכת הפירות והדומה לה וברכת עשיית המצות ומאלו הברכות שאמרנו שהן דרך שבח והודיה יש מהן פותח בברוך ואינו חותם בברוך ויש מהן שהוא חותם בברוך ואינו פתוח בברוך אלא מעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה ורואה קברי ישראל מאלו שהן דרך שבח והודייה אבל שאר ברכות המצות כולן פותח בהן בברוך ואינו חותם.
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.
וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות והיכן צונו בתורה שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה נמצא ענין הדברים והצען כך הוא אשר קדשנו במצותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים.
ולמה אין מברכין על נטילת ידים באחרונה מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה ודברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם הא למה זה דומה למי שסינן את המים ואח"כ שתה בלילה מפני סכנת עלוקה שאינו מברך וצונו לסנן את המים וכן כל כיוצא בזה.
העושה מצוה ולא בירך אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין ואחר שישב לישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו.
אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה וכן אם כסה הדם בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר עשייה וכן כל כיוצא בזה.
אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך.
כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה וכן כל כיוצא בזה.
כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן.
אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו היו לפניו מצות הרבה אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות אלא מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה.
כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות עשה אותה לאחרים מברך על העשייה.
כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין נתעטף בציצית מברך להתעטף ישב בסוכה מברך לישב בסוכה וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את הלל וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש מל את בנו מברך למול את הבן שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט.
אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה מל את בן חבירו מברך על המילה וכן כל כיוצא באלו.
עשה המצוה לו ולאחרים כאחד אם היתה מצוה שאינה חובה מברך על העשייה לפיכך הוא מברך על מצות עירוב היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר.
נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשייה אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ובדברי הרשות הן אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו.
כל דבר שהוא מנהג אע"פשמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות וכן דוד אמר בכל יום אברכך:סליק הלכות ברכות.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.