74
דהיינו יראת חטא (כנ"ל בארוכה), כי במצב של "בבל" (חושך) מודגש שא"א לתבוע מאיש ישראל יותר מדרגא זו ביראת ה'58;
משא"כ בתלמוד ירושלמי — תורת א"י59, ששם "עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"60, יותר קל להגיע למדריגות נעלות יותר ביראת ה'61, ולכן הובאה שם גם דעת ריב"ל62 (ואדרבה, דיעה זו הובאה לראשונה) שילפינן לה מ"השתחוו לה' בהדרת קודש, בחרדת קודש"63.
ויש לומר, דזה שהילקוט (עה"פ השתחוו גו') מביא רק דעת ריב"ל, הוא לפי שבחלק המדרש שבתורה — ש"רוב סודות התורה. . גנוזים באגדות"64 — מודגש התוכן הפנימי של "כובד ראש", ולכן יש מקום להכריע (רק) כדעת ריב"ל, ש"כובד ראש" היינו הביטול ד"חרדת קודש" (ועד ל"כובד ראש" לפי פירוש הרב המגיד" — "כובד ראש" — "רישא דכל רישין").
ויש לומר, שמצד פנימית הנשמה שבכאו"א, ביכולתו של כאו"א להגיע גם לדרגא זו, עכ"פ "שמץ מנהו ואפס קצהו",
ואזי התפלה נשמעת, שנשפע כביכול "בשכינת עוזו", ש"ימולא. . לעילא"65 החסרון העיקרי — זה ד"שכינתא בגלותא", ע"י קיום היעוד66 "ושב ה"א את שבותך", "שהקב"ה שב עמהן", בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.
(משיחת י"ג תמוז תשל"ה)
הערות
- 58. ולהעיר, שר' נחמן הי' מחסידי דבבל (פרש"י מגילה שבהערה 37. וראה לקו"ש חי"ג ע' 32 הערה 21).
- 59. ראה שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. סה"מ תש"ח ע' 121 ואילך. ועוד.
- 60. עקב יא, יב.
- 61. וראה בארוכה לקו"ש בהעלותך תש"נ — ע"ד החילוק בין סיום מס' סוטה בבבלי ובירושלמי. ע"ש.
- 62. ולהעיר, שלפי שיטת (וגירסת) התוס' (ע"ז כ, ב), ס"ל להירושלמי שברייתא דר' פינחס קאי בשיטת ריב"ל ד"ענוה גדולה מכולן" (משא"כ להבבלי) — ראה לעיל סעיף ה (ולקו"ש חי"ג שנסמן שם).
- 63. ולהעיר, שגם הלימוד מ"עבדו את ה' ביראה" הובא בירושלמי (לא בשם רנב"י, אלא) בשם ר' יוסי בר חנינא (שבבבלי הובא משמו הלימוד מ"ואני גו' ביראתך"). וי"ל שלהירושלמי "עבדו גו' ביראה" אינה יראת חטא (כדעת רנב"י) אלא מדריגה נעלית ביראה.
- 64. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ס"ב (ע"פ ספרי פרשתנו יא, כב. רמב"ן בסהמ"צ מ"ע ז). וראה גם הקדמת הרמב"ם לפיהמ"ש (ד"ה אח"כ ראה).
- 65. או"ת שם ר"פ ויגש.
- 66. נצבים ל, ג. מגילה כט, א. ועוד. פרש"י עה"פ.
ספר המצוות, מצוות עשה ז׳ - הטקסט מספריא
היא שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי. והוא אמרו יתברך ובשמו תשבע, ובבאור אמרו אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע, רוצה לומר כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה מזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה. ולזה לא הותר להשבע בדבר מכל הנבראים כמו המלאכים והכוכבים אלא על צד חסרון המצרף כמו שישבע בשמש והוא ירצה לומר אדון השמש, ועל זה הצד תשבע אומתנו בשם משה רבינו מה נכבד שמו כאלו הנשבע נשבע באדון או במי ששלחו, וכל עת שלא יבוין הנשבע זה ונשבע באחד הנבראים להאמינו שיש לאותו הדבר אמתת עצם עד שישבע בו כבר עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים אשר בא הפירוש (סוכה מ"ה:) כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. ולזה הענין כיון הכתוב בשמו תשבע, רוצה לומר שאליו בלבד תאמין האמת אשר ראוי לאדם להשבע בו. וכבר אמרו בתחלת תמורה (דף ג':) מנין שנשבעין לקיים המצות דכתיב ובשמו תשבע. (בפרשת עקב, הפלאה הלכות שבועות י"א):
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

