57
(לא רק בגודל הקושי והצער שהם גורמים, אלא) גם בתוכנם.
ואחד מהביאורים בזה י"ל56:
אמרו חז"ל57 שמיתת צדיקים מכפרת, ומבואר בתניא58 החידוש שבכפרה זו לגבי הכפרה שע"י קרבנות, דקרבנות מכפרים רק על השוגג, משא"כ ע"י פטירת צדיקים — "פועל ישועות בקרב הארץ59 לכפר על עון הדור אף גם על הזדונות".
כלומר: ביחד עם גודל עלייתו של נפש הצדיק בעת הסתלקותו מן העולם, שאז עולה "רוחו ונשמתו למקור חוצבו"60 עם "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"60 — הרי גם בעלייתו זו, הנה לא זו בלבד שאינו עוזב את צאן מרעיתו, אלא עוד זאת, שבעלי' זו גופא הוא פועל "לכפר על עון הדור ואף גם על הזדונות" (קצה הכי תחתון)!
ומודגש גם בשבירת הלוחות, דאף שלא היתה למשה שום שייכות לחטא העגל (אפילו לא בגדר דיש בידו למחות, שהרי הי' בהר), ומ"מ, לא זו בלבד שהשתדל עד כדי מסירת נפש בפועל לפעול כפרה על החטא (כמ"ש להקב"ה "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא גו'"61), אלא שגם שבירת הלוחות (שבאה בסיבת חטא העגל) עשה משה באופן שרק הוא בלבד האחראי לזה, כנ"ל.
ט. ובכל מיתה ובפרט של צדיקים — נאמר והחי יתן אל לבו62 — ללמוד מכל הנ"ל ליום כ"ף מנחם אב (שחל בשנה זו* (תשמ"ז) בש"ק פ' עקב) — יום הסתלקות אאמו"ר — שהסיבה בדרך הטבע להסתלקותו של אאמו"ר היתה מפני מסירת נפשו עבור הכלל, ועד שע"י זה נסתלק מן העולם קודם זמנו:
שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה והיו ימיו מאה ועשרים שנה,
מתוך מסירת נפש כו'.
ומובן, שאם בפטירת כל צדיק אמרו ש"פועל ישועות בקרב הארץ", עאכו"כ בהסתלקות שסיבתה (בדרך הטבע, טבע של "הארץ") היתה מפני מסנ"פ עבור כלל ישראל.
וכן הוא בכל שנה ושנה ביום היארצייט, שאז "הימים האלה נזכרים ונעשים"63, שנמשכות עוד הפעם ופועל "ישועות בקרב הארץ", ואדרבה — מכיון שבכל שנה (ביום ההסתלקות במיוחד) עולה נשמת הצדיק ביתר שאת ויתר עז64, מובן, שגם ה"ישועות" (שמצד עלי' זו) הן למעלה יותר.
וכל ישועה ובפרט ישועות (ל' רבים) ובקרב הארץ מקרבים וממהרים את
הערות
- 56. וראה בארוכה לקו"ש חי"ד ע' 30 ואילך.
- 57. מו"ק כח, א. ירושלמי שם. רש"י חוקת כ, א.
- 58. אגה"ק סכ"ח.
- 59. תהלים עד, יב.
- 60. אגה"ק ביאור לסי' ז"ך (קמז, סע"א). וראה סידור שער הל"ג בעומר (דש, סע"ב).
- 61. תשא לב, לב.
- 62. קהלת ז, ב. וראה רמב"ם הל' אבל פי"ג הי"ב. וראה שם פי"ד ה"ח.
- *. שנת הדפסת השיחה בפעם הראשונה. המו"ל.
- 63. כפי' האריז"ל הידוע עה"פ (אסתר ט, כח).
- 64. ראה לקו"ש שם ע' 34 ואילך. ובכ"מ.
רש"י על במדבר כ׳:א׳ - הטקסט מספריא
כל העדה. עֵדָה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁכְּבָר מֵתוּ מֵתֵי מִדְבָּר וְאֵלּוּ פֵרְשׁוּ לַחַיִּים:
ותמת שם מרים. לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת מִיתַת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה? לוֹמַר לְךָ, מַה קָּרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין, אַף מִיתַת צַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת (מועד קטן כ"ח):
ותמת שם מרים. אַף הִיא בִנְשִׁיקָה מֵתָה, וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָּהּ "עַל פִּי ה'"? שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה, וּבְאַהֲרֹן נֶאֱמַר "עַל פִּי ה'" בְּאֵלֶּה מַסְעֵי (במדבר ל"ג):
כל העדה [THE CHILDREN OF ISRAEL], EVEN THE WHOLE CONGREGATION — The congregation in its entirety, for those who were to die in the wilderness in consequence of their sin had already died, but these had been expressly mentioned for life (cf. Rashi on v. 22).
ותמת שם מרים AND MIRIAM DIED THERE — Why is the section narrating the death of Miriam placed immediately after the section treating of the red cow? To suggest to you the following comparison: What is the purpose of the sacrifices? They effect atonement! So, too, does the death of the righteous effect atonement! (Moed Katan 28a).
ותמת שם מרים AND MIRIAM DIED THERE — She, too, as Moses and Aaron, died by a Divine Kiss. But why is it not said with reference to her: she died “by the command (lit., mouth) of God”, (this being the Biblical expression from which is derived the Midrashic statement that they died by the Divine Kiss)? Because this would not be a respectful way of speaking about the Most High God, as it would have reference to a woman. But of Aaron it says in the Sedrah אלה מסעי (Numbers 33:38), “By the mouth of the Lord” (Moed Katan 28a).
משנה תורה, הלכות אבל י״ג:י״ב - הטקסט מספריא
כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו ומשלשה ועד שבעה [כאילו היא] מונחת בקרן זוית מכאן ואילך [כאילו] עוברת כנגדו בשוק כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו והרי הוא אומר הכיתה אותם ולא חלו מכלל שצריך להקיץ ולחול.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.