56
וכמש"נ47 "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו גו' שני לוחות העדת גו'", ופירשו חז"ל48 ש"ויתן" הוא ל' מתנה.
ואף שלכאורה הנתינה למשה במתנה הוא — בנוגע ל(דברי) תורה (שהתורה ניתנה למשה במתנה) — מ"מ, הרי פשטות ל' הכתוב קאי על נתינת הלוחות (ואינו סותר לזה שד"ת ניתנו במתנה), וא"כ להפירוש ש"ויתן" לשון מתנה, צ"ל שגם הלוחות עצמן ניתנו למשה במתנה49.
ז. וע"פ כל הנ"ל יש לבאר דיוק ל' הכתוב — "ואתפוש בשני הלוחות גו' ואשברם גו'":
כשם שבלוחות שניות אמרו חז"ל (לדעת התנחומא כנ"ל) שמשה נהג בעין טובה ונתנם לישראל [וכן איתא בגמ'50 לענין פלפולה של תורה שניתן רק למשה ולזרעו "ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל"] — עד"ז י"ל גם בלוחות ראשונות, דאף שהקב"ה נתנם למשה במתנה, מ"מ להיותו "טוב עין" לא הי' בדעתו לקנותם לעצמו אלא ליתנם לישראל.
וזהו שמשמיענו הכתוב "ואתפוש בשני הלוחות גו' ואשברם גו'": כדי שיהי' מותר למשה לשבור הלוחות (בלי כל חשש איסור גזל וכו') הי' צ"ל שלו לגמרי, וכיון שבתחילה נתכוון משה ליתנם לישראל, הי' צורך בתפישה מיוחדת כדי להפקיע מחשבתו הקודמת51 ולקנותם לעצמו שיהיו שלו לגמרי.
ח. וע"ד המוסר והחסידות י"ל:
אמחז"ל52 בטעם אמירת "אנכי ה' אלקיך"32 ל' יחיד — "ליתן53 פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל. . לא להם צוית. . אלא לי לבדי".
ועד"ז — ויתירה מזו — י"ל בנוגע לשבירת הלוחות, שמצד גודל אהבת ישראל של משה, ומסירת נפשו עבור כלל ישראל54, רצה לסלק מבנ"י כל שייכות להענין דשבירת הלוחות, כך שכל זה יהי' רק על "אחריותו" בלבד, ולכן "תפש" הלוחות שיהיו שלו לגמרי (כנ"ל).
עפ"ז יל"פ מחז"ל55 "שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקב"ה כשיבור לוחות" — דמזה שתורת אמת מדמה ומשווה הענינים, מובן שהם דומים זל"ז
הערות
- 47. תשא לא, יח.
- 48. נדרים לח, סע"א. תנחומא (טז), שמו"ר (פמ"א, ו) ורש"י עה"פ. ועוד.
- 49. וראה גם פנים יפות תשא שם (אלא שהוא כתב כן להדיעה (שמו"ר שם, ה) שנתינת הלוחות למשה היתה לאחרי חטא העגל, ושכוונת הש"י היתה ליתן למשה לבדו). ולהעיר ממושב זקנים (שצויין בהערה 15) "למה לא אמר לו הנח אותם בשמים. . לפי שכבר נתנו למשה שנאמר ויתן אל משה ואין לעכב מתנתו". אלא שבמדרשים שצויינו בהערה הנ"ל מפורש שהלוחות היו רק פקדון בידי משה כדי למסרם לישראל.
- 50. נדרים שם (לח, א).
- 51. להעיר מב"ב (פח, א) "משום דגמר בלבו לקנות" (וברשב"ם שם ד"ה רב ספרא "דגמר בלבו להקנותו. . כיון דירא שמים הוא. . זכה. . ונתחייב כו'").
- 52. שמו"ר פמ"ג, ה. שם פמ"ז, ט. דב"ר פרשתנו (פ"ג, יא). רש"י יתרו כ, ב. ועוד.
- 32. יתרו כ, ב.
- 53. ל' רש"י.
- 54. ראה שמו"ר שם (פמ"ז, ט). ועוד.
- 55. ירושלמי יומא פ"א ה"א. ועוד. רש"י פרשתנו י, וז (בשינוי לשון).
שמות רבה מ״ג:ה׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, פֶּתַח שֶׁל תְּשׁוּבָה פָּתַח לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּסִינַי לְמשֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל הָעֵגֶל הָיָה משֶׁה מְפַיֵּס אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ לוֹ, אָמַר לוֹ אֶפְשָׁר שֶׁלֹא נַעֲשֶׂה בָּהֶם מִדַּת הַדִּין עַל שֶׁבִּטְלוּ אֶת הַדִּבּוּר, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם כָּךְ אָמַרְתָּ בְּסִינַי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֱלֹהֵיכֶם לֹא נֶאֱמַר, לֹא לִי אָמַרְתָּ, שֶׁמָּא לָהֶם אָמַרְתָּ וַאֲנִי בִּטַּלְתִּי אֶת הַדִּבּוּר, אֶתְמָהָא לִי, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה וגו'. אָמַר רַבִּי שְׁמַעְיָה דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, לְפִיכָךְ חָזַר וּכְתָבָהּ בִּלְשׁוֹן רַבִּים (ויקרא יט, ב): אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְכֵן בְּכָל הַמִּצְווֹת אוֹמֵר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְלֹא אָמַר עוֹד אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ.
רש"י על שמות כ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):
מבית עבדים. מִבֵּית פַּרְעֹה שֶׁהֱיִיתֶם עֲבָדִים לוֹ, אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא מִבֵּית עֲבָדִים שֶׁהָיוּ עֲבָדִים לַעֲבָדִים? תַּ"לֹ וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם (דברים ז'), אֱמֹר מֵעַתָּה עֲבָדִים לַמֶּלֶךְ הָיוּ וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים (מכילתא):
אשר הוצאתיך מארץ מצרים WHO HAVE BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT — That act of bringing you out is alone of sufficient importance that you should subject yourselves to Me. Another explanation: because He had revealed Himself to them at the Red Sea as a mighty man of war and here He revealed Himself as a grey-beard filled with compassion, as it is stated in connection with the Giving of the Law, (Exodus 24:10) “and there was under His feet as it were a brick-work of sapphire”, which is explained to mean that this (the brick-work) was before Him at the time of their bondage; “and there was as the essence of heaven” (i. e. joy and gladness) when they had been delivered (cf. Rashi on Exodus 24:10), thus the Divine Glory changed according to circumstances, — therefore He stated here: Since I change, appearing in various forms, do not say, “There are two divine Beings”; it is I Who brought you forth from Egypt and Who appeared to you at the Sea (cf. Mekhilta). Another explanation: because they then heard many voices, as it is said (v. 15) “the people heard the voices (הקלות)” — voices coming from the four cardinal points and from the heavens and from the earth — therefore God said to them, “Do not say there are many Deities”. — Why did God say in the singular אלהיך, “Thy God”, (as though speaking to one person alone)? To afford Moses an opportunity to speak in defence of Israel at the incident of the golden calf. This, is exactly what he did say, (Exodus 32:11) “Wherefore, O Lord, doth Thy wrath glow against Thy people”, for not to them didst Thou give the command, “There shall be to thee no other gods” but to me alone! (Exodus Rabbah 43:5)
מבית עבדים OUT OF THE HOUSE OF SLAVES — This means, from the house of Pharaoh where ye were slaves to him. Or perhaps it only says “from the house of slaves” in the sense of a house belonging to slaves to that the words imply that they were slaves to slaves (a most abject form of slavery)! But elsewhere it states, (Deuteronomy 7:8) “He redeemed thee from the house of slaves, from the hand of Pharaoh, king of Egypt”, so that you must now admit that they were slaves of the king and not slaves to slaves and the meaning is: from the house where you were slaves (Mekhilta).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.