216
קיימו וקבלו38, שטר שנתקיים בחותמיו) אצל בני ישראל תוכן הענין ד"לא נכר גו'" (כדלקמן), ולכן הדגיש משה לבנ"י את השוואתם של בצלאל ואהליאב למרות גודל ריחוקם בענין היחוס.
ה. ביאור הענין:
בענין נדבת המשכן מצינו שהיתה לפי ערך מה שהי' לכאו"א מבנ"י, בלשון רש"י31 — "לא היתה יד כולם שוה בה אלא איש איש מה שנדבו לבו". וכמסופר בפרשתנו39 אודות חילוקי ההבאות מ"אשר נמצא אתו", תנופת זהב, תכלת וארגמן גו' או "תרומת כסף ונחושת" וכו'.
ולכאורה זה מעורר שאלה ותמי': המשכן הרי הוא ענין כללי ועיקרי ביותר אצל בנ"י, ובפרט ע"פ פרש"י40 שהמשכן הוא "עדות לישראל שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל". וא"כ איך יתכן שבענין כללי ועיקרי כזה יודגש ולתמיד חילוק בין עשירים שנטלו חלק חשוב בנדבת המשכן ועניים41 שלא הי' ביכלתם ליטול חלק חשוב בנדבת המשכן?
[ורק בנוגע להאדנים (יסוד המשכן) וקרבנות ציבור היו כולם שווה (בנתינת מחצית השקל), כנ"ל].
ונמצא, שהסדר דעשיית המשכן על ידי נדבת בנ"י הי' באופן שנתן מקום לטעות שיש חילוק בין בנ"י בשייכותם למשכן ה' (לפי דרגת נדבת לבם).
אמנם מכיון שכל בני ישראל השתתפו בנדבת המשכן, וכאו"א כפי נדבת הלב, הרי יד כולם שווה בו (והחילוקים שביניהם הם רק מצד כמות הנתינה) — ע"ד פרש"י42 "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים". אבל מכל מקום, מכיון שבפועל ישנם חילוקים, ה"ז גורם לחלישות בזה שכל בני ישראל שייכים בשווה ל(עשיית) המשכן.
ולכן, כדי לתקן זה, הי' צורך "לקיים מה שנאמר ולא נכר שוע לפני דל", כלומר, לתת "קיום" ותוקף שידעו בני ישראל שהכל שווים בעשיית המשכן (לבטל החלישות שנגרמה בזה כתוצאה מנדבת המשכן שבה הודגש החילוק שבין עשירים ועניים).
וזה נעשה ע"י הדגשת משה בדבריו לבני ישראל שמלאכת המשכן ניתנה ביד בצלאל ואהליאב, דלמרות ריחוקם בענין היחוס — בצלאל הי' "מגדולי השבטים" וממשפחתו של משה רבינו (שהרי זקנו חור — "בנה של מרים הי'") ואהליאב "מן הירודין שבשבטים מבני השפחות" — מ"מ השוום המקום למלאכת המשכן — "לקיים מה שנאמר ולא נכר שוע לפני דל", שעי"ז "נתקיים" אצל בנ"י ה"יסוד", שבעשיית המשכן משתווים כל ישראל.
ועפ"ז מובן ג"כ הטעם שלא די' השוואת בנ"י בענין נתינת מחצית השקל "לקיים מה שנאמר ולא נכר גו'"43 — כי
הערות
- 38. מג"א ט, כז.
- 31. תשא שם.
- 39. לה, כב ואילך.
- 40. ר"פ פקודי. ועד"ז שמיני ט, כג. וכן מובן לכאורה מפרש"י לעיל תשא ל, טז. וראה רש"י תשא לא, יח. לג, יא.
- 41. אף שלא היו עניים ממש בבנ"י אז (ראה בא יב, להו. רש"י בשלח טו, כב; בא יג, יג) — הרי מובן שהיו חילוקים בהעשירות ובכמות נדבות המשכן.
- 42. ויקרא א, יז (ואדרבה, יש מעלה בקרבן עני — רש"י שם ד"ה בכנפיו. רש"י שם ב, א. ועוד).
- 43. נוסף ע"ז שעצם הענין דנתינת מחה"ש בין עשיר בין עני לקרבנות ציבור ותרומת האדנים אין בה "לקיים מש"נ ולא נכר שוע לפני דל" — כי זהו מלכתחילה ענין שלא שייכים בו חילוקים. [וע"ד שלא שייך לומר, שזה שכל ישראל, בין עשיר ובין עני, מקיימים מצות ה' באופן אחד (כמו: מעשר בהמה — א' מעשר (ולא מתשע), ד' פרשיות של תפילין ולא חמש), אף שמצד עשרו יכול להוסיף ע"ז, יש בו משום "ולא נכר שוע לפני דל", כי מצד תוכן מצות אלו מלכתחילה אין מקום לחילוקים]. משא"כ במלאכת המשכן שהו"ע התלוי בחכמה וצ"ל בו חילוקים (והרי יש חילוק בין בצלאל לאהליאב וחכמי לב. וראה הערה 37) — הרי רק כדי "לקיים מש"נ ולא נכר שוע לפני דל" השוום המקום זל"ז.
רש"י על שמות ט״ו:כ״ב - הטקסט מספריא
ויסע משה. הִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם, שֶׁעִטְּרוּ מִצְרַיִם אֶת סוּסֵיהֶם בְּתַכְשִׁיטֵי זָהָב וָכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹצְאִין אוֹתָן בַּיָּם – וּגְדוֹלָה הָיְתָה בִזַּת הַיָּם מִבִּזַּת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף" (שיר השירים א') – לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהַסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם:
ויסע משה AND MOSES CAUSED [ISRAEL] TO JOURNEY — He made them journey against their own will, because the Egyptians had adorned their horses with ornaments of gold and silver and with precious stones, and the Israelites were finding these in the sea. Greater, indeed, was the booty they obtained at the Red Sea then the booty they had brought out of Egypt — as it is said (Song 1:11) “Circlets of gold (the booty of the Sea) will we make thee together with the studs of silver” (which we brought forth from Egypt) (Mekhilta). On this account he was compelled to make them journey on against their will.
רש"י על ויקרא א׳:י״ז - הטקסט מספריא
ושסע. אֵין שִׁסּוּעַ אֶלָּא בַּיָּד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשִׁמְשׁוֹן וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וְגוֹ' (שופטים י"ד):
בכנפיו. עִם כְּנָפָיו — אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְרֹט כַּנְפֵי נוֹצָתוֹ:
בכנפיו. נוֹצָה מַמָּשׁ; וַהֲלֹא אֵין לְךָ הֶדְיוֹט שֶׁמֵּרִיחַ רֵיחַ כְּנָפַיִם נִשְֹרָפִים וְאֵין נַפְשׁוֹ קָצָה עָלָיו, וְלָמָּה אָמַר הַכָּתוּב יַקְרִיב? כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ שָֹבֵעַ וּמְהֻדָּר בְּקָרְבָּנוֹ שֶׁל עָנִי (ויק"ר ג'):
לא יבדיל. אֵינוֹ מְפָרְקוֹ לְגַמְרֵי, לִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, אֶלָּא קוֹרְעוֹ מִגַּבּוֹ; נֶאֱמַר בָּעוֹף רֵיחַ נִיחוֹחַ וְנֶאֱמַר בַּבְּהֵמָה רֵיחַ נִיחוֹחַ, לוֹמַר לְךָ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (ספרא):
ושסע AND HE SHALL CLEAVE [IT] — The term שסע is used only for rending with the hands. Similarly it states in the story of Samson (Judges 14:6) “and he rent him (וישסעהו) as he would have rent a kid” (Zevachim 65b).
בכנפיו means: he shall rend it together with its feathers he need not pluck out the feathers that form its plumage before doing so.
בכנפיו means actually the feathers (not the wings). But surely you will not find even a common sort of man who can smell the odour of burnt feathers without being disgusted with it! Why, then, does Scripture say that it shall be offered with the feathers? In order that the altar should appear full up, as it were, and adorned with the sacrifice of the poor (since the bird with its feathers makes a finer show than without them) (Leviticus Rabbah 3:5).
לא יבדיל BUT HE SHALL NOT SEPARATE IT — he must not break it entirely into two pieces, but only rends it from behind. — It is stated here of a bird-offering “a pleasing odour [to the Lord]” and it is stated (v. 13) of an animal-sacrifice “a pleasing odour [to the Lord]”, to tell you: whether one offers much or little it is equally pleasing to God provided that he directs his heart to Heaven (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 9 7; Menachot 110a).
רש"י על ויקרא ב׳:א׳ - הטקסט מספריא
ונפש כי תקריב. לֹא נֶאֱמַר נֶפֶשׁ בְּכָל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה אֶלָּא בַּמִּנְחָה, מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה? עָנִי. אָמַר הַקָּבָּ"ה, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ (מנחות ק"ד):
סלת יהיה קרבנו. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה סְתָם, מֵבִיא מִנְחַת סֹלֶת, שֶׁהִיא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבַּמְּנָחוֹת וְנִקְמֶצֶת כְּשֶׁהִיא סֹלֶת, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן; לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ כָּאן חֲמִשָּׁה מִינֵי מְנָחוֹת, וְכֻלָּן בָּאוֹת אֲפוּיוֹת קֹדֶם קְמִיצָה חוּץ מִזּוֹ, לְכָךְ קְרוּיָה מִנְחַת סֹלֶת:
סלת. אֵין סֹלֶת אֶלָּא מִן הַחִטִּין, שֶׁנֶּאֱמַר סֹלֶת חִטִּים (שמות כ"ט), וְאֵין מִנְחָה פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת … לְמִנְחָה (ויקרא י"ד) — עִשָּׂרוֹן לְכָל מִנְחָה:
ויצק עליה שמן. עַל כֻּלָּהּ:
ונתן עליה לבנה. עַל מִקְצָתָהּ — מַנִּיחַ קֹמֶץ לְבוֹנָה עָלֶיהָ לְצַד אֶחָד. וּמָה רָאִיתָ לוֹמַר כֵּן? שֶׁאֵין רִבּוּי אַחַר רִבּוּי בַּתּוֹרָה אֶלָּא לְמַעֵט; דָּ"אַ: שֶׁמֶן עַל כֻּלָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָל עִמָּהּ וְנִקְמָץ עִמָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, וּלְבוֹנָה עַל מִקְצָתָהּ, שֶׁאֵינָהּ נִבְלֶלֶת עִמָּהּ וְלֹא נִקְמֶצֶת עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר עַל כָּל לְבֹנָתָהּ, שֶׁלְּאַחַר שֶׁקָּמַץ מְלַקֵּט אֶת הַלְּבוֹנָה כֻּלָּהּ מֵעָלֶיהָ וּמַקְטִירָהּ (ספרא):
ויצק, ונתן, והביאה. מְלַמֵּד שֶׁיְּצִיקָה וּבְלִילָה כְּשֵׁרִים בְּזָר (שם):
ונפש כי תקריב AND WHEN A PERSON (or “A SOUL”) WILL OFFER — Nowhere is the word נפש employed in connection with free-will offerings except in connection with the meal-offering. For who is it that usually brings a meal-offering? The poor man! The Holy One, blessed be He, says, as it were, I will regard it for him as though he brought his very soul (נפש) as an offering (Menachot 104b).
סלת יהיה קרבנו [AND WHEN A PERSON WILL OFFER A MEAL OFFERING] HIS OFFERING SHALL BE OF SIFTED FINE FLOUR — i. e. if one says, “I take upon myself the obligation to bring a מנחה”, without further defining it, he must bring that which is termed “the meal-offering of fine sifted flour” (מנחת סלת) which is that mentioned first among the different meal-offerings) since the קומץ is taken from it whilst it is yet flour (whilst in the case of other meal-offerings this is done after they have been baked), as is explained further on in this section (cf. Menachot 104b). — Because there are five different meal-offerings enumerated here all of which had to be brought ready baked beforẹ the קמץ was taken of them with the exception of this, therefore this alone is technically termed “a meal-offering of flour’ (though the others too had to be made of sifted fine flour).
סלת — The term סלת always denotes “fine flour of wheat”, as it is said, (Exodus 29:2) “fine flour (סלת) of wheat” (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 2). No meal-offering is ever less than one tenth part of an ephah of flour, as it said, (Leviticus 14:21) “and one tenth deal of flour … for a meal-offering”, i. e. there must be a tenth part for every kind of meal-offering (cf. Menachot 99a).
ויצק עליה שמן AND HE SHALL POUR OIL UPON IT — upon the whole of it (of the flour) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 14),
ונתן עליה לבנה AND PUT FRANKINCENSE THEREON — upon a part of it: he lays a fistful of frankincense upon one side of it. And what reason have you (lit., what do you see) to say so? Because there is a rule: when in the Torah a רבוי, i. e. a term usually intended to include a particular detail) follows one of a similarly inclusive character, the latter implies a restriction). Another explanation of why I say that oil has to be poured upon the whole meal-offering is, because it (the oil) has to be mingled with it (the מנחה) and has to undergo the קמיצה (the taking of a fistful of the mass) together with it, as it is stated, “[and he shall take thereout by grasping a fistful] of the flour thereof and of the oil thereof”; frankincense, however, has to be put only upon a part of it, since it is not mingled with it and has not to undergo the קמיצה together with it, because it is said immediately afterwards, “besides (i. e. in addition to) all the frankincense thereof” (cf. Rashi on that passage), — which implies that after he had taken the קמץ he picks all the frankincense from off it and offers it (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 14-18; cf. also Sota 14b)
. … ויצק ונתן … והביאה AND HE SHALL POUR … AND HE SHALL PUT … AND then HE SHALL BRING IT [TO AARONS SONS] — This teaches us that the pouring of the oil and the mingling it (with the flour) is valid even if done by non-priests (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 19: Menachot 9a).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.