98
בה' ויראת ה' כו' (שהם כלל כל התורה כולה, ובלשון הכתוב32 "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' גו'"); ולהאב שבו תלויים החילוקים ודרגות פרטיות דישראל, ניתנו לו במיוחד הדקדוקים, פרטים דתומ"צ.
ויש לומר, שזה גופא הטעם שהנשים פטורות מקיום מ"ע שהזמ"ג, כי במצות גופא, הרי מל"ת ומ"ע שאין הזמ"ג, לא נמשכו ובאו בפרטי הגבלות הזמן כמ"ע שהזמ"ג, ולכן נשים להיותן שייכות בייחוד לכלל התורה והמצות, חייבות רק במל"ת ומ"ע שאין הזמ"ג.
[ואולי י"ל שזהו תוכן ביאור האריז"ל ש"אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה", כי ענין זה שבעסק התורה ומצות, הפעולה בפרטי הגבלות הזמן, שייך ל"פלג גופא" השני — חלק הזכר של הנשמה].
והנה כתיב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"33, דכשם שהי' ביצי"מ, שבשכר (בזכות) נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים34, ועל ידי זה35 קבלו כל בני ישראל את התורה (ד"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"36), כן הוא בגאולה העתידה לבא, שבזכות נשים צדקניות37 יוצאים מהגלות הזה, וזוכים ללמוד תורתו של משיח, שילמד תורה את כל העם כולו, למקטנם ועד גדולם, שלימודו יהי' באופן של ראי'38, ילמד הכלל גדול שבתורה, וידוע שלעתיד יתגלה עצם פנימיות התורה, במהרה בימינו ממש.
(משיחות ש"פ יתרו תשמ"ה, כ"ה אייר תשד"מ)
הערות
- 32. ואתחנן ו, כד.
- 33. מיכה ז, טו.
- 34. סוטה יא, ב. במדב"ר פ"ג, ו.
- 35. ראה גם פדר"א פמ"א "לך אמור לבנות ישראל כו' שדרכם של אנשים הולכים אחר דעתן של נשים" (וברד"ל שם). וראה תנחומא ס"פ מצורע (הובא לעיל הערה 10).
- 36. שמות ג, יב.
- 37. ראה יל"ש רות (רמז תרו בסופו) "אין הדורות נגאלין אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור". וראה כתבי האריז"ל (שער הגלגולים הקדמה כ. ל"ת וס' הליקוטים עה"פ שמות ג, ד) דדור האחרון דגלות הוא גלגול דור יוצאי מצרים.
- 38. ראה לקו"ת צו יז, א ואילך. שער האמונה פנ"ט ואילך. וראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב.
מדרש תנחומא, מצורע ט׳ - הטקסט מספריא
וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים. לָמָּה וְאִשָּׁה, וְאֵין כְּתִיב וְאִישׁ כִּי יָזוּב, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה זָבָה נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, טֻמְאַת הָאִישׁ קָשָׁה מִטֻּמְאַת הָאִשָּׁה. לָמָּה, שֶׁטֻּמְאַת הַנָּשִׁים סִימַן לְבָנִים הוּא. אֲבָל שֶׁל אִישׁ, שֶׁל צַעַר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ, דָּבָר שֶׁחוֹתֵם וְסוֹגֵר. לְשֶׁעָבַר הָיוּ הָאֲנָשִׁים רוֹאִים מַיִם, עַד שֶׁעָמְדָה רָחֵל וְאָמְרָה, כִּי דֶּרֶךְ נָשִׁים לִי (בראשית לא, לה), וְנִתָּן לָהּ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בְּנִדָּה וּבְחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. לָמָּה בִּשְׁעַת לֵדָתָן. שֶׁאֵין הַשָּׂטָן מְקַטְרֵג אֶלָּא בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה. וּשְׁלָשְׁתָּן מִן הַתּוֹרָה. נִדָּה, דִּכְתִיב: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ. חַלָּה, דִּכְתִיב: רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה (במדבר טו, כ). הַדְלָקַת הַנֵּר, דְּתָנוּ רַבָּנָן, מִנַּיִן שֶׁחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת זָהִיר וְזָרִיז בְּהַדְלָקַת הַנֵּר בְּשַׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג (ישעיה נח, יג), זוֹ הַדְלָקַת הַנֵּר בְּשַׁבָּת. וְלָמָּה נִמְסְרוּ לָאִשָּׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִיא כִבְּתָה נֵרוֹ שֶׁל עוֹלָם כוּ'. נִדָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִיא שָׁפְכָה דָּמוֹ שֶׁל אָדָם. וּכְתִיב: שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט, ו), וְהִיא מִתְחַיֶּבֶת שֶׁתִּשְׁפֹּךְ דָּמָהּ. תִּשְׁמֹר נִדָּתָהּ, שֶׁיִּתְכַּפֵּר לָהּ עַל דָּם שֶׁשָּׁפְכָה. הֱוֵי, וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַמֶּה טֻמְאַת יִשְׂרָאֵל לְטֻמְאַת הַנִּדָּה, שֶׁנִּטְמְאָה וְנִטְהֶרֶת. כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם (יחזקאל לו, כה). דָּבָר אַחֵר, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַּרְכָּם לְפָנַי (יחזקאל לו, יז), כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה וְלֹא כְּטֻמְאַת הַמֵּת. שֶׁהַמֵּת בַּבַּיִת, אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לְשָׁם, שֶׁהוּא מְטַמֵּא. אֲבָל נִדָּה, כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס עִמָּהּ לַבַּיִת וְיוֹשֵׁב עַל הָאִיצְטַבָּא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא הָאִיצְטַבָּא מִתְנוֹדְדָה. כָּךְ אִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִמְשִׁיל אֶת יִשְׂרָאֵל בְּטֻמְאַת הַמֵּת, אַתָּה אוֹמֵר, אֵין הַשְּׁכִינָה חוֹזֶרֶת עֲלֵיהֶם לְעוֹלָם. אֶלָּא כְּנִדָּה מָשְׁלָן, שֶׁהַכֹּהֵן עוֹמֵד עִמָּהּ בַּבַּיִת וְאֵין חוֹשֵׁשׁ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹרֶה שְׁכִינָתוֹ עִם יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמֵאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם (ויקרא טז, טז). אָמַר רַבִּי לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, לֹא הָיוּ רוֹאוֹת דָּם מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת הַמִּצְרִים עֲלֵיהֶם. וְאַף כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בַּמִּדְבָּר לֹא הָיוּ רוֹאוֹת דָּם נִדָּה, שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶן. וְהַנָּשִׁים קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה תֹּאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְגוֹ' (שמות יט, ג). כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, אֵלּוּ הַנָּשִׁים. וְאַחֲרֵי כֵן, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שם), אֵלּוּ הָאֲנָשִׁים. וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת (שה״ש ו, י). וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר, גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַּלָּה, גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם (שם ד, יב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה הֱיִיתֶן מִטַּהֲרִין וְחוֹזְרִין וּמִטַּמְּאִין. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא אֲנִי מְטַהֵר אֶתְכֶם טָהֳרָה עוֹלָמִית, שֶׁלֹּא תִּטַּמְּאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכָּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם (יחזקאל לו, כה).
משנה תורה, הלכות תשובה ט׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.