26
שיחה ב
א. אודות כריתת הברית בשעת מ"ת, איתא בגמ'1 שאבותינו "לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם (קרבן). . מילה דכתיב2 כי מולים היו כל העם היוצאים. . הרצאת דמים דכתיב3 וישלח את נערי בני ישראל. . טבילה מנלן דכתיב4 ויקח משה את הדם5 ויזרק על העם ואין הזאה בלא טבילה".
והנה הפסוקים "וישלח את נערי בני ישראל. . ויקח משה את הדם גו'" נאמרו בס"פ משפטים, ופליגי תנאים במכילתא6 בזמנה של פרשה זו: לפי הת"ק הי' כ"ז בחמישי בסיון, שאז בנה משה מזבח והקריב הקרבנות וזרק הדמים כו' (וכן מובא בש"ס במס' שבת7, וכ"כ רש"י בפירושו על התורה8); אבל "ר' יוסי ברבי יהודה אומר בו ביום נעשו כל המעשים", שבפשטות "בו ביום" היינו ביום דמתן תורה.
[ברמב"ן עה"ת9 פי' דברי ר' יוסי ב"ר יהודה "בו ביום נעשו כל המעשים" — "כלומר בו ביום לאחר מתן תורה", היינו בשביעי בסיון (וזהו לשיטתו (וכ"כ בעוד מפרשים10) שהפרשיות (דיתרו ומשפטים) נאמרו על הסדר, והדינים דפ' משפטים נאמרו ביום מ"ת אחרי עשה"ד, ובו ביום אמרו ישראל "כל אשר דבר ה' נעשה"11, וביום המחרת (בשביעי בסיון) — "וישכם12 (משה) בבקר ויבן מזבח גו' ויזבחו גו' ויקח ספר הברית גו' ויאמרו גו' נעשה ונשמע ויקח משה את הדם ויזרוק על העם גו'").
אבל במדרש לקח טוב13 מפורש שהדיעה ד"כל אלו המעשים בו ביום נעשו", היינו בבוקר יום מ"ת קודם עשרת הדברות14, וכן היא פשטות הפירוש של דברי ר' יוסי "בו ביום נעשו", שמשמעו
הערות
- 1. כריתות ט, רע"א (וראה יבמות מו, אב). רמב"ם הל' איסורי ביאה רפי"ג. רש"י עה"ת משפטים כד, ו.
- 2. יהושע (ה, ה). — "א"נ מהכא (יחזקאל טז, ו) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך גו'" (כריתות שם). וברמב"ם שם "מילה היתה במצרים שנאמר (בא יב, מח) וכל ערל לא יאכל בו" (וראה גם פיה"מ שלו בהקדמה לסדר קדשים). וכבר שקו"ט במעשה רוקח לרמב"ם שם (ועוד) בטעם שלא הביא הרמב"ם הכתוב שהובא בש"ס. ואכ"מ.
- 3. משפטים כד, ה.
- 4. שם, ח. — וכ"ה מסקנת הגמ' יבמות שם (ע"ב). וברמב"ם שם "שנאמר (יתרו יט, י. וראה רמב"ן שם) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם", כהקס"ד בגמ' שם. וראה ב"ח לטיו"ד ר"ס רסח (ובעוד מפרשים), שכוונת הגמ' היא רק שאין להוכיח מכתוב זה שהכוונה לטבילה (כי דלמא משום נקיות היתה), אבל למסקנא שהיתה טבילה (כי אין הזאה בלא טבילה), הרי זו כוונת הכתוב "וכבסו", לענין הטבילה. וראה לקמן הערה 15.
- 5. כ"ה בשטמ"ק (כבקרא). ובגמ' לפנינו "חצי הדם" (כל' הכתוב שם, ו).
- 6. יתרו יט, י.
- 7. פח, א. וראה גם חגיגה ו, א וברש"י שם ד"ה ישנה (ותוד"ה ר"ע — שם ע"ב).
- 8. משפטים כד, ד. וראה גם רש"י יתרו יט, א.
- 9. משפטים שם, א. וראה גם פי' "זה ינחמנו" למכילתא על אתר.
- 10. ראב"ע (שם ויתרו כ, כא), רשב"ם, אברבנאל ועוד משפטים שם. וראה גם תיב"ע שם.
- 11. משפטים שם, ג.
- 12. שם, ד ואילך.
- 13. יתרו יט, י. ע"ש באורך. — וראה תו"ש משפטים שם במילואים סכ"ז.
- 14. כ"ה בלקח טוב שם. וראה מרכבת המשנה על המכילתא שם. ואכ"מ.
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ג - הטקסט מספריא
בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה, וטבילה, וקרבן.
מילה היתה במצרים, שנאמר: "וכל ערל לא יאכל בו". מל אותם משה רבינו, שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי. ועל זה נאמר: "ובריתך ינצורו".
וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה, שנאמר: "וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלותם". וקרבן, שנאמר: "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות" – על ידי כל ישראל הקריבום.
וכן לדורות כשירצה העובד כוכבים להכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה – צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן. ואם נקיבה היא – טבילה וקרבן, שנאמר: "ככם כגר" – מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.
ומהו קרבן הגר? עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה, ושניהם עולה. ובזמן הזה שאין שם קרבן – צריך מילה וטבילה. וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן.
גר שמל ולא טבל, או טבל ולא מל – אינו גר עד שימול ויטבול. וצריך לטבול בפני שלושה. והואיל והדבר צריך בית דין – אין מטבילין אותו בשבת, ולא ביום טוב, ולא בלילה. ואם הטבילוהו – הרי זה גר.
גר קטן – מטבילין אותו על דעת בית דין, שזכות היא לו. מעוברת שנתגיירה וטבלה – אין בנה צריך טבילה. טבל בינו לבין עצמו, ונתגייר בינו לבין עצמו, ואפילו בפני שנים – אינו גר. בא ואמר "נתגיירתי בבית דינו של פלוני והטבילוני" – אינו נאמן לבוא בקהל עד שיביא עדים.
היה נשוי לישראלית או לגיורת, ויש לו בנים, ואמר "נתגיירתי ביני לבין עצמי" – נאמן לפסול את עצמו, ואינו נאמן לפסול את הבנים. וחוזר וטובל בבית דין.
גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד, כגון שתטבול לנידתה, ותפריש תרומה מעיסתה, וכיוצא בזה; וכן גר שנוהג בדרכי ישראל, שטובל לקריו, ועושה כל המצות – הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו. ואף על פי כן, אם באו להתערב בישראל – אין משיאין אותם עד שיביאו עדים, או עד שיטבלו בפנינו, הואיל והוחזקו עובדי כוכבים.
אבל מי שבא ואמר שהיה עובד כוכבים ונתגייר בבית דין – נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. במה דברים אמורים? בארץ ישראל ובאותן הימים, שחזקת הכל שם בחזקת ישראל. אבל בחוצה לארץ – צריך להביא ראיה, ואחר כך ישא ישראלית. ואני אומר שזו מעלה ביוחסין.
כשם שמלין ומטבילין את הגרים, כך מלין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן העובדי כוכבים לשם עבדות. הלוקח עבד מן העובדי כוכבים, וקדם העבד וטבל לשם בן חורין – קנה עצמו. והוא שיאמר בעת טבילה "הריני טובל בפניכם לשם גירות". ואם טבל בפני רבו – אינו צריך לפרש, אלא כיון שטבל נשתחרר. לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו, ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו. ואין העבד טובל אלא בפני שלושה וביום כגר, שמקצת גירות הוא.
כשישתחרר העבד – צריך טבילה אחרת בפני שלושה, ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל. ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות.
ובמקוה הכשר לטבילת נידה – שם מטבילין את הגרים ואת העבדים ואת המשוחררים. וכל דבר שחוצץ בנידה – חוצץ בגרים ובעבדים ובמשוחררים.
אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא "ידיד יי", נשאו נשים נכריות בגיותן. אלא סוד הדבר כך הוא: שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר – בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש הוא – בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא – בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה – מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה – מקבלים אותן, שנאמר: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה".
לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו. שכל החוזר מן העובדי כוכבים בשביל דבר מהבלי העולם – אינו מגרי הצדק. ואף כל פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם: לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.
ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום – חשבן הכתוב כאילו הן עובדות כוכבים ובאיסורן עומדין. ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהן, ובנו להן במות. והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר: "אז יבנה שלמה במה".
גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל עבדי הכוכבים ומזלות, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן.
ומפני זה אמרו חכמים: קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחילה.
רמב"ן על שמות י״ט:י׳ - הטקסט מספריא
וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י וְזִמַּנְתָּם. וְכֵן דַּעַת אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על שמות י"ט:י'). וְכָמֹהוּ "אֲנִי צִוִּיתִי לִמְקֻדָּשַׁי" (ישעיה יג ג), וְכֵן "הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר" (במדבר יא יח). ור"א אָמַר (אבן עזרא על שמות י"ט:י') שֶׁיִּרְחֲצוּ בַּמַּיִם. וּמַה טַעַם הַיּוֹם וּמָחָר, וְאֵין צָרִיךְ לִרְחֹץ אֶלָּא פַּעַם אַחַת. וְהַנָּכוֹן שֶׁיִּהְיוּ קְדוֹשִׁים, שֶׁלֹּא יִגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה וְאֶל כָּל טֻמְאָה, כִּי הַנִּשְׁמָר מִן הַטֻּמְאָה יִקָּרֵא מְקֻדָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּכֹּהֲנִים "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא" (ויקרא כא א), "קְדוֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם" (שם ו), וּכְתִיב "כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ" (דהי"ב ל ג), ר"ל לֹא הִטַּהֲרוּ, וְכֵן "כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ" (שמואל א כ"א:ו'). וּבְיָדוּעַ כִּי יִרְחֲצוּ בַּמַּיִם, וְהוּא נִלְמַד מִכִּבּוּס הַבְּגָדִים. וְכָךְ אָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא (כאן), אֵין כִּבּוּס בְּגָדִים בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין טָעוּן טְבִילָה:
רש"י על שמות י״ט:א׳ - הטקסט מספריא
ביום הזה. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ; לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא בַּיּוֹם הַהוּא, מַהוּ בַּיּוֹם הַזֶּה? שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תוֹרָה חֲדָשִׁים עָלֶיךָ כְּאִלּוּ הַיּוֹם נְתָנָם (ברכות ס"ג):
ביום הזה THE SAME (lit., this) DAY — on the day of the New Moon. (Mekhilta; Shabbat 86b). It ought not to write ביום הזה, but ביום ההוא, “on that day”; what, then, is the force of the words “on this day”? Since they refer to the day when the Israelites came to Sinai to receive the Torah they imply that the commands of the Torah should be to you each day as something new (not antiquated and something of which you have become tired), as though He had only given them to you for the first time on the day in question (Yalkut Shimoni on Torah 273; cf. Berakhot 63b).
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
- כג - שנת תשח"י - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, ערב חג השבועות, ה'תשח"י. לקו"ש חל"ג ע' 26
- נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ ר"ד בעת הסעודות דחג השבועות, ה'תשכ"ח לקו"ש חל"ג ע' 26
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.