51
יחדיו נעשה ענין שלם; וגדר "תמים" אינו נפעל מצד הצטרפות הפרטים יחד, אלא מצד ענין חדש שמוסיף על שלימות הדבר מצ"ע, שדבר חדש זה פועל בו שיהי' "תמים". וכמו לדוגמא בזמן, ששנת הלבנה יש בה י"ב חדשי הלבנה, שנה שלמה. ושנה תמימה נעשית ע"י הוספת חודש העיבור. ואף שכל השנה נקראת שנה תמימה, שנעשה מציאות אחת (לא שנה וחודש י"ג), מ"מ, הרי מציאות אחת זו נוצרה על ידי חודש הי"ג.
וכן הוא באדם, דאף שהחילוק בין אדם השלם שאין בו חסרון לאדם סתם הוא לא רק בזה שאדם השלם יש בו יותר מעלות פרטיות (וכן אדם תמים יש בו תוספת מעלות גם לגבי אדם השלם), אלא שהאדם נעשה מציאות של "אדם השלם" (ויתירה מזו בשייכות לתמים, שהאדם נקרא תמים) — מ"מ, גדר דאדם השלם הוא שכל כחות נפשו וכל פרטי עבודתו הם כדבעי, היינו צירוף כל הפרטים שבו; ו"תמים" הוא הוספת מעלה מסויימת שהיא היא הפועלת ויוצרת שם "תמים".
משא"כ הענין הג' שב"תמימות" הרי הוא למעלה ממעלות פרטיות, כי זה שהוא תמים בעבודתו, ואינו מתפעל ואינו משתנה, הוא לא מצד מעלות ושלימות הפרטים שיש לו, או מצד הוספת מעלה יתירה, אלא, מצד הפשטות שלו שאינה שייכת לפרטים ומעלות מסויימות, ולכן ענין התמימות מתבטא בביטול והנחת עצמותו (הכולל ביטול פרטי מעלותיו), שזהו עצם נקודת הרצון שיש בכל יהודי (כמ"ש הרמב"ם71) שאינו משתנה לעולם72.
ולכן בכל המצבים ובכל הזמנים ובכל המקומות הוא בשלימות ובתמימות.
ט. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר גם השייכות בין מצות מילה לענין ההליכה בתמימות (וכנ"ל סעיף ה, שגם פירוש הג' ב"והי' תמים" — הליכה בתמימות — נפעל על ידי מצות מילה) — דיש לומר, שזה שייך לענין הג' שבמצות מילה, שהוא עצם פעולת המילה (והנפק"מ להלכה, שגם מי שנולד מהול צריך הטפת דם ברית73, עצם פעולת המילה74).
והיינו משום שעצם פעולת המילה
הערות
- 71. הל' גירושין ספ"ב.
- 72. המשך תער"ב וסה"מ שבהערה 64.
- 73. שו"ע יו"ד סרס"ג ס"ד. וראה לקמן הערה 78.
- 74. ראה רש"י (שבת קלד, סע"א) "והטפת דם ברית מצוה". כללי המילה לר"ג (בר"י) הגוזר (ע' 120). ובצפע"נ הל' מילה (פ"א ה"ז) כ' דהרמב"ם "ס"ל גבי קטן שנולד כשהוא מהול, הטפת דם ברית הוא רק משום גדר מצוה ולא משום ספק ערלה כבושה (שבת קלה, א), כדמוכח ממ"ש רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ז הי"א דמותר לאכול בתרומה אם נולד מהול. . וכדמוכח בירוש' בשבת וביבמות דיש על זה פסוק בפ"ע. . ונ"ל דכן ס"ל התוס' שבת דכ"ה ע"ב" (ע"ש בצפע"נ. וכ"כ בשו"ת משכנות יעקב יו"ד סי' סג בדעת הרמב"ם). — בענין חיוב הטפת דם ברית ראה שו"ע אדה"ז או"ח סשל"א ס"ו. שו"ת צ"צ יו"ד סר"ב ס"ו. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך הטפת דם ברית. וש"נ. ואכ"מ.
- . וי"ל שמפורש הוא בדב"ר רפ"ו: כך שנו חכמים תינוק שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של אברהם אבינו ומנין אתה למד מן התורה שנאמר המול ימול כו'. דלכאורה מהי ההוספה "מפני בריתו של א"א", הרי כל מצות מילה היא להכניסו בבריתו של א"א שנצטווה על המילה. וי"ל שזה קמ"ל בהוספה זו, שהוא גדר מצוה, ולא משום ספק ערלה כבושה. וראה מפרשי המדרש שם. שו"ת כתב סופר שבהערה 32 קרוב לסופו. ולהעיר מרד"ק פרשתנו עה"פ.
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
שולחן ערוך, יורה דעה רס״ג:ד׳ - הטקסט מספריא
נוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, צָרִיךְ לְהַטִּיף מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית. וּמִיהוּ בְּנַחַת. וּצְרִיכָה מִלְּתָא לְמִבְדְּקֵהּ יָפֶה יָפֶה בַּיָּדַיִם וּבְמַרְאִית עֵינַיִם, וְלֹא בְּפַרְזְלָא, דְּלֹא לְעַיֵּק לֵיהּ, וְרוֹאִים וְנִזְהָרִים הֵיאָךְ מָלִין אוֹתוֹ. וּמַמְתִּינִים לוֹ הַרְבֵּה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְיוֹם שְׁמִינִי, שֶׁלֹּא יְבִיאוּהוּ לִידֵי סַכָּנָה.
משנה תורה, הלכות תרומות ז׳:י״א - הטקסט מספריא
הנולד מהול אוכל בתרומה והטומטום אינו אוכל מפני שהוא ספק ערל ואנדרוגינוס מל ואוכל.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 16 עמודים.
- כתר שם טוב הוספות קח שבת קלה, א
- לקוטי שיחות כרך ל לך לך שיחה ג מאותו ספר שבת קלה, סע"א
- לקוטי שיחות כרך ג לך לך שיחה א מאותו ספר שבת קלה, רע"ב
- לקוטי שיחות כרך ט ראה שיחה ב מאותו ספר שבת קלה, סע"א ואילך
- לקוטי שיחות כרך יח במדבר שיחה ב מאותו ספר שבת קלה, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך יח מטות שיחה ב מאותו ספר שבת קלה, סע"א
- תורת מנחם ש"פ בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"א שבת קלה, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ תזריע, פרשת החודש, ר"ח ניסן, ה'תשכ"ה שבת קלה, סע"א
- תורת מנחם שיחת י"ט כסלו, ה'תשכ"ב שבת קלה, רע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ב שבת קלה, ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ב שבת קלה, ב
- תורת שמואל תרמ"א את חג המצות תשמור שבת קלה, א
- תורת שמואל תרמ"א שלש רגלים תחג לי שבת קלה, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקכו דין מת ביום טוב שבת קלה, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ט שבת קלה, סע"א ואילך
- תורת מנחם שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, יו"ד ניסן, ה'תשכ"ט שבת קלה, א