י'ריא
י'ריא
ב"ה1, ימי הסליחות, ה'תשל"א
ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
אין די דאָזיגע טעג, טעג פון צוגרייטונג צו ראש השנה, איז פון ערשטער וויכטיקייט צו וויסן קלאָר די באַדייטונג פון ראש השנה, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה. מען קען אין דעם פיל לערנען אויך פון די ענינים וועלכע תורה האָט באַשטימט אז זיי זאָלן קומען פאַר ראש השנה, דינען אַלס אַ צוגרייטונג צו ראש השנה,
וואָרום תורה איז תורה אור – אירע הוראות (אָנווייזונגען) בעלייכטן און מאַכן ליכטיג קלאָר דעם אידישן לעבנס וועג אין אַלע פרטים.
***
צווישן די ענינים וועלכע זיינען דירעקט פאַרבונדן מיט ראש השנה און דינען אַלס הכנה צו ראש השנה, איז די שטענדיגע קביעות, אַז פאַר ראש השנה (דעם שבת פאַר ראש השנה) זאָל מען "לייענען" וואָס תורה זאָגט און ווייזט אָן יעדער אידן: אתם נצבים גו' – די סדרה נצבים.
די סדרה הויבט זיך אָן מיט דער דערקלערונג: אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם גו' עד שואב מימיך, לעברך 2 בברית ה' אלקיך גו' – "איר שטייט פעסט, היינט, אַלע צוזאַמען, פאַר ג-ט אייער ג-ט: די הויפּטן . . ביז דעם וואַסער-שעפּער, כדי אַריינצופירן דיר אין דעם בונד מיט ג-ט דיין ג-ט . . .".
לכאורה איז אין דער דערקלערונג פאַראַן אַ סתירה: צוערשט ווערט געזאָגט נצבים . . כולכם (אַלע צוזאַמען, אָן אונטערשייד) און באַלד דערנאָך ווערן אויסגערעכנט די פאַרשידענע סוגים (קאַטעגאָריעס) יעדערער באַזונדער. און בכלל, צו וואָס רעכנט די תורה אויס די פאַרשידענע מדריגות אידן, פון העכסטן ביזן נידעריגסטן, בשעת דער וואָרט כולכם נעמט שוין אַלעמען אַריין?
נאָר – דאָס גופא אַנטהאַלט אַן עיקר'דיקע אָנווייזונג, אַז עס דאַרף זיין ביידע זאַכן צוזאַמען: (א) כולכם – וואָס מיינט לאחדים כאחד , אַלע ווי איינער, און (ב) צוגלייך האָט אָבער יעדער איינער און איינע זייער באַזונדערע אויפגאַבע און שליחות, איטלעכער לויט זיין מעמד ומצב.
דאָס ערוועקט אָבער די פראַגע: וויבאַלד אַז ס'איז נויטיג אַ פאַנאַנ- דערטיילונג און גאָר אַן עקסטרעמע: פון "ראשיכם" ביז "שואב מימך" – ווי ווערט דערגרייכט – און צו דער זעלבער צייט – אַ פאַראייניקונג און פאַראיינציקונג, און ביז אַז עס ווערט כולכם – כאחד?
איז דער ענטפער: אתם נצבים היום כולכם – לפני ה' אלקיכם , "נצבים" איז מער ווי "עומדים", און מיינט אַ פעסטע שטעלונג, מיט אַ טיפן באַוואוסטזיין, אַז מען שטייט פאַר דעם אויבערשטן וואָס ער איז אלקיכם – אייער קראַפט און אייער גאַנצער וועזן, וואָס אין דעם זיינען אַלע אידן גלייך און דאָס מאַכט זיי אַלעמען – איינס, כולכם כאחד.
וועט מען דאָס פאַרשטיין דורך אַ פשוט'ן פאַרגלייך: ווען אַ גרופּע מענטשן פאַראייניגען זיך צו שאַפן אַ געוויסע געזעלשאַפט, צי דאָס איז אַ פינאַנציעלע אונטערנעמונג, אָדער אַ וויסענשאַפטלעכע, אָדער אַן אַנדער צוועק, ווערן די מיטגלידער פאַראייניגט אויף אַ געוויסע צייט און פאַר אַ געוויסן צוועק, וואָס פאָדערט פון יעדערן פון זיי אַ בייטראָג פון זיינע געלט און מי, אָדער פון זיינע ידיעות אין וויסענשאַפט אד"ג. אין אַלע זיינע אַנדערע אייגענשאַפטן איז יעדער מיטגליד אַ "וועלט" פאַר זיך.
אָבער בשעת די פאַראייניגונג פון אידן איז, ווי די תורה פאָדערט, לפני ה' אלקיכם , ווי אויבן געזאָגט, און מיט דעם צוועק פון לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו, אשר ה' אלקיך כורת עמך היום – "אַריינצופירן דיר אין דעם ברית און שבועה וואָס דער אויבערשטער, דיין ג-ט, שליסט מיט דיר היינט", וואָס דער ברית נעמט אַרום דעם גאַנצן מענטשן, מיט אַלע זיינע כחות (דער כולכם 3 פון יעדען יחיד פאַר זיך) – איז דאָס אַן אייביגע און פולשטענדיגע פאַראייניקונג פון כולכם כאחד (און דער כולכם – מיט ה' אלקיך ).
און תורה ערקלערט ווייטער אין דעם: דער כולכם איז איינגעטיילט אין ראשיכם . . עד שואב מימיך און יעדערער פון זיי אין זיין באַזונדערער אייגענשאַפט (און זיינע ספּעציעלע פעולות) ווערט אַריינגעפירט אין דעם ברית מיט דעם אויבערשטן. יעדער איינצעלנע פעולה פון איינעם פון ראשיכם אַלס ראש, אדער פון שואב מימיך אַלס אַזעלכער – אַ פעולה לויט די אָנווייזונגען פון ה' אלקיך (אין זיין תורה) – איז אַן אויסדרוק פון דעם טאָטאַלען ברית פון כולכם – מיט ה' אלקיך . יעדער איינער האָט זיין ספּעציעלע ג-טלעכע שליחות לויט זיין מעמד ומצב4. און אויף דעם אופן – בשעת יעדער איינער דערפילט זיין שליחות – ווערט דערפילט די פאַראייניקונג פון כלל ישראל, כולכם – כאחד.
***
דאָס ברענגט אונז צו אַ נקודה וואָס מוז ווידעראַמאָל אונטער- שטראָכן 5 ווערן אַלס דבר בעתו, און דאָס איז בנוגע די וועלכע זיינען אין דער בחינה פון "ראשיכם 6 (ל)שבטיכם" – גייסטיגע פירער אין זייערע קהילות , אָדער בעלי השפעה אין זייערע קרייזן, ביז צו יעדן איינעם אַלס ראש פון זיין פאַמיליע.
עס איז זעלבסטפאַרשטענדלעך, אַז די ערשטע פליכט און אויפגאַבע פון גייסטיגע פירער, בפרט אין דער צייט פון ימים נוראים, די טעג פון התעוררות און חשבון הנפש, איז צו פאַרשטאַרקן אַלע ענינים פון תורה און מצוות צווישן זייערע מושפעים, במעשה בפועל, אין טאָג-טעגלעכן לעבן, און באַ די וועלכע זיינען צוליב פאַרשידענע סיבות דערווייטערט, לעת עתה, פון אידישקייט – אַרויסרופן באַ זיי אַ געפיל פון תשובה, אומצוקערן זיך צו זייער מקור און אָנהויבן לעבן אַלס גאַנצע אידן מיט אַ גאַנצער אידישקייט אַ גאַנץ יאָר.
ליידער ווערט אַמאָל פאַרלאָרן די דאָזיגע בעסטע געלעגנהייט פון יאָר – דורך רעדעס און רעפעראַטן אויף וועלט-פּראָבלעמן און טעמעס, וואָס ווי וויכטיג זיי זאָלן ניט זיין, זיינען זיי אָבער לגמרי ניט אונטערן קאָנטראָל פון די רעדנער אָדער צוהערער, זיי קענען גאָר ניט טאָן צו לייזען זיי. עס איז העכסט באַדויערנסווערט און מצער, ווען אַנשטאָט צו אויסנוצן די מאָמענטן פון גייסטיגער אידישער התעוררות צו שטאַרקן און מעודד זיין אידן אַז זיי שטייען אין אַן אייביגען טאָטאַלען ברית מיט ה' אלקיך און ער אַליין האָט זיי געגעבן – יעדערן פון זיי באַזונדער, פון ראשיכם ביז שואב מימיך – אַ שליחות און מבאר זיין די פליכטן פון יעדן אידן אין טאָג-טעגלעכן לעבן – ווערט די צייט און די אויפמערק- זאַמקייט אָפּגעגעבן אויף אַן אַלוועלטלעכער פּראָבלעם, אויף מלוכה פּאָליטיק אָדער בכלל אויף ענינים וואָס באַלאַנגען לגמרי ניט צו דעם אָרט און צו דער צייט.
***
און אויב אימיצער וועט טענה'ן, אַז אין די איצטיגע צייטן און אומשטענדן איז שווער פאַר אַ אידן אָפּצוהיטן אַ גאַנצע אידישקייט אָן פשרות, אַ גאַנצן יאָר און מיט זיין גאַנצן וועזן,
זאָגט תורה: אתם נצבים היום גו' – איר שטייט פעסט היינט א.ז.וו. – ניט אין אַ לשון פון אַ ציווי (באַפעל), אָדער – הבטחה אויף דער צוקונפט, נאָר אַלס – אַ פאַקט . אידן דאַרפן וויסן, אַז זיי שטייען פעסט פאַר ג-ט, וואָס ער איז זייער חיות און כח. עס איז נאָר נויטיג, אַז יעדער איינער און איינע זאָל עס אַרויסברענגען מן ההעלם אל הגילוי (אַנטפּלעקן דאָס פאַרבאָרגענע אין אים) ומן הכח אל הפועל (דורכצופירן בפועל וואָס ער האָט בכח).
און מיט אָט דער פאַרזיכערונג פון "נצבים" קומען אידן – יעדער איד און אַלע אידן אָן אויסנאַם, פון ראשיכם ביז שואב מימיך – צו דער הכתרה (קרוינען, כביכול) פון דעם אויבערשטן אין די טעג פון ראש השנה, ומלכותו ברצון קבלו עליהם – אידן זיינען מקבל מלכותו מיטן גאַנצן האַרצן און מיט דער גרעסטער באַגייסטערונג, און פּראָקלאַמירן דעם אויבערשטן אַלס מלך 7 ישראל וגואלו – דער קעניג פון אידן און זייער אויסלייזער און מלך 8 על כל הארץ – קעניג איבער דער גאַנצער וועלט.
***
ויהי רצון אַז יעדער איד – מאַן, פרוי און קינד – זאָל אין די קומענדיגע טעג דורכגעדרונגען ווערן מיט דעם גייסט פון ראש השנה און אָנהויבן דעם נייעם יאָר אין אַן אופן פון נצבים , פעסטקייט און זיכערקייט דורכצופירן די ג-טלעכע שליחות וואָס דער אויבערשטער גיט יעדן אידן לויט זיין מעמד ומצב,
דורכפירן איר אין די טעג פון ראש השנה, נאָך ראש השנה און אין אַלע טעג פונם יאָר – היום, יעדער טאָג,
און דער אויבערשטער וועט זיכער מקיים זיין זיין הבטחה, ווי עס שטייט גלייך נאָכדעם: למען הקים אותך היום לו לעם – "צו דערהויבן דיר היינט (יעדער טאָג) פאַר זיין פאָלק",
און אויך לויט דעם פירוש פון חכמינו ז"ל, היום – אַזוי ווי דער טאָג וואָס איז פריער טונקל און דערנאָך ווערט ער ליכטיג, אַזוי וועט באַ יעדן אידן בפרט, און באַ כלל ישראל, ווערן באמת ליכטיג,
ביז אַז עס וועט מקויים ווערן די הבטחה: עתיד להאיר לכם אור עולם 9 – ליכטיג אַלעמאָל, אויף אייביג, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,
און לויט דער תפלה פון דוד, נעים 10 זמירות ישראל: אלקים 11 להצילני הוי' 12 לעזרתי חושה – במהרה בימינו ממש.
בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה,
מנחם שניאורסאהן
הערות
- 1. נדפסה בלקו"ש ח"ט ע' 462 ואילך. תרגום האגרת בלה"ק נדפסה ב"תורת מנחם – אגרות מלך" ח"א ע' עה ואילך. המשך להאגרת – ראה גם לקמן אגרת י'רלג.
- 2. לעברך . . כדי אַריינצופירן כו' על השאלה אם הפי' ב"לעברך" הוא כפרש"י – ענה כ"ק אדמו"ר: אדמו"ר הזקן בלקו"ת (מד, ב): עשה לנו ה"א כו'. וראה תרגום אונקלוס. וי"ל דהא דבקיצור לד"ה אתם נצבים ס"ב הל': והיינו כדי כו' – מרמז לפי' הרמב"ן שגם הוא מפרש כן. דבקיצור . . ס"ב : מה, ב. לפי' הרמב"ן : בתחילת פירושו בריש פרשתנו: שאתם עומדים ומזומנים לפני השם כדי לעמוד בבריתו וכו'.
- 3. במענה להשאלה: אם זה מש"כ בסוף הקטע איז דער ענטפער, "וואָס אין דעם זיינען אַלע אידן גלייך און דאָס מאַכט זיי אַלעמען – איינס", הוא כולכם כאחד – מלמעלמ"ט, ומש"כ בהקטע און תורה ערקלערט "יעדער איינער האָט זיין . . לויט זיין מעמד ומצב", הוא כולכם כאחד – מלמטלמ"ע, ענה כ"ק אדמו"ר: מצד הבריאה דחלק ממש – חפץ חסד (– מלמעלמ"ט) ואח"כ מצד העבודה (– מלמטלמ"ע).
- 4. בכל דרכיך גו' משלי ג, ו. כל מעשיך כו' : אבות פ"ב מי"ב.
- 5. במכתב . . ה'תשכ"ג לעיל חכ"ב אגרת ח'תרעט.
- 6. ראשיכם (ל)שבטיכם ראה גם אגרת שלאח"ז.
- 7. מלך ישראל וגואלו תפלת מוסף דר"ה (ברכת מלכיות), מישעי' מד, ו.
- 8. מלך על כל הארץ נוסח תפלת העמידה דר"ה (חתימת ברכת "אלקינו כו' מלוך כו'"), וכן בקידוש ובברכת ההפטורה.
- 9. שנאמר ישעי' ס, יט. הוי' אורי : תהלים כז, א.
- 10. נעים זמירות ישראל שמואל-ב כג, א.
- 11. תהלים ע' הקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא – ראה בהנסמן לעיל אגרת ט'תתקצז בשוה"ג.
- 12. להעיר כו' וראה גם לעיל אגרת י'קפז הערה ד"ה חושה. טעג פון צוגרייטונג דבהתחלתם אומרים: במוצאי מנוחה . . זוחלים ורועדים מיום בואך (ר"ה). וביותר עפמש"כ בעטז"ק (לשו"ע או"ח רסתקפ"א) שהם ימי ביקור עצמו (דוגמת קרבן) דר"ה (וכדי שיהי' לעולם יום קבוע – מקדימים ליום א. לבוש שם). תורה אור . . אַלע פרטים ראה דרז"ל למשלי ו, כג. זח"ג (נג, ב): איקרי תורה בגין דאורי וגלי במאי דהוי סתים. ומשנה ברורה: הפך בה דכלא בה* ובה תחזי (אבות ספ"ה ובפיה"מ שם). *) כמו שבמכ' לא קאי בדיוק הכפל הפך כו' הפך ולכן לא הועתקה התחלת הענין כן לא הועתקה התחלת התיבה השייכת להכפל. (ממענה כ"ק אדמו"ר) פאַר ראש השנה . . נצבים טושו"ע או"ח סתכ"ח. אַ סתירה ראה ג"כ אור החיים כאן. עיקר'דיקע אָנווייזונג עיין בכ"ז לקו"ת ר"פ נצבים. ביידע זאַכן צוזאַמען להעיר מדוגמתו בבריאת העולם – ע"פ משנ"ת בליקוטי לוי יצחק – לתניא פכ"א. נצבים . . "עומדים" ראה אור התורה להצ"צ עה"פ ע' א'רא ואילך. אלקיכם . . וועזן ראה טושו"ע או"ח ס"ה. יעדער . . אַ "וועלט" פאַר זיך סנה' לז, א. לח, א. כולכם פון יעדן ראה אור תורה להה"מ פ' תרומה: שכולו נקרא איש כו' (נת' באוה"ת להצ"צ שם ע' א'רז). ובפס"ד בטושו"ע (או"ח סרל"א): בכל דרכיך דעהו כו' כל מעשיך יהיו לשם שמים. יתרה מזה ברמב"ם הל' דעות רפ"ה: כשם שהחכם ניכר בחכמתו . . כך צריך כו'. יעדערער . . באַזונדערער אייגענשאַפט לקו"ת שם. טעמי המצות להאריז"ל ונת' בסהמ"צ להצ"צ מצות אהבת ישראל. ווידעראַמאָל אונטערשטראָכן בארוכה במכתב לימי הסליחות ה'תשכ"ג (לקו"ש כרך ד' ע' 1356). ראשיכם (ל)שבטיכם רש"י עה"פ וכ"מ בירושלמי סוף הוריות. אבל ראה תיב"ע עה"פ. זח"ב (פב, א). לקו"ת שם. קהילות . . קרייזן . . פאַמיליע ראה שבת נד, סע"ב. טעג פון התעוררות . . תשובה כו' ראה דרך חיים שער התשובה פ"כ ובתחלתו. הכתרה . . ראש השנה שלכן בכל תפלות ר"ה (גם בערבית) הבקשה מלוך על העולם כו'. בארוכה במכ' הנ"ל. ומלכותו ברצון . . באַגייסטערונג ראה ד"ה מן המיצר תר"ס. יו"ט שר"ה תש"ג [פ"ב]. מלך ישראל ועי"ז ואח"כ מלך על כל הארץ (ראה המשך וככה [תרל"ז] פפ"א-פב. חייב אדם לברך [תרל"ח] פ"ט, פי"ג). זיין הבטחה . . ליכטיג וידוע תורת הבעש"ט: אתם נצבים היום . . ראש השנה . . נצבים קיימים ועומדים והיינו שזוכים בדין ("היום יום" – כ"ה אלול). חכמינו ז"ל . . אור עולם תנחומא בפרשתנו. אור עולם ומסיים בתנחומא שנאמר והי' לך הוי' לאור עולם. ויל"פ שאור עולם זה יהי' ע"ד: הוי' אורי. נעים זמירות ישראל מנעים זמירותיהם של ישראל (שהש"ר ד, ד). אלקים . . חושה תהלים ע, ב. הוי' לעזרתי חושה להעיר מהבטחת הוי' (ישעי' ס, כב) אני ה' בעתה אחישנה.
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
שולחן ערוך, אורח חיים תכ״ח - הטקסט מספריא
אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁאֵין קוֹבְעִים בָּהֶם הַמּוֹעֲדִים; לֹא אד"ו רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֹא גא"ו יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא זב"ד פּוּרִים, וְלֹא בד"ו פֶּסַח, וְלֹא גה "ז עֲצֶרֶת וְהוֹשַׁעְנָא רַבָּה, לֹא ג' חֲנֻכָּה, וְלֹא אג"ו צוֹם אֶסְתֵּר, וְלֹא בד"ו צוֹם תַּמּוּז וְאָב. לְעוֹלָם בַּיּוֹם שֶׁיִּהְיֶה פּוּרִים יִהְיֶה ל"ג לָעֹמֶר, וְסִימָן פל"ג, וּבַיּוֹם שֶׁיִּהְיֶה חֲנֻכָּה יִהְיֶה עֲצֶרֶת.
אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁהֻקְבְּעוּ בָּהֶם רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְלֹא בְּזוּלָתָם; נִיסָן אגה "ז, אִיָּר בגה "ז, סִיוָן אגד"ו, תַּמּוּז אגה "ו, אָב בדו"ז, אֱלוּל אבד"ו, תִּשְׁרֵי בגה "ז, מַרְחֶשְׁוָן גדו" א, כִּסְלֵו א"ב ג"ד ה "ו, טֵבֵת אבגד"ו, שְׁבָט בגדה "ז, אֲדָר זבד"ו. וּבָעִבּוּר, אֲדָר הָרִאשׁוֹן בדה"ז וְשֵׁנִי בדו"ז.
סִימָן לִקְבִיעַת הַמּוֹעֲדִים; א"ת ב"ש, ג"ר ד"ק, ה "ץ ו"ף, פֵּרוּשׁ: בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח יִהְיֶה לְעוֹלָם תִּשְׁעָה בְּאָב וְסִימָן: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (בַּמִּדְבָּר ט, יא). בְּיוֹם ב' בּוֹ שָׁבוּעוֹת, וּבְיוֹם ג' בּוֹ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, בְּיוֹם ד' בּוֹ קְרִיאַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא שִׂמְחַת תּוֹרָה, בְּיוֹם ה' בּוֹ צוֹם כִּפּוּר, בְּיוֹם ו' בּוֹ פּוּרִים שֶׁעָבַר.
לְעוֹלָם קוֹרִין צַו אֶת אַהֲרֹן קֹדֶם פֶּסַח בַּפְּשׁוּטָה, וּמְצֹרָע בַּמְּעֻבֶּרֶת, חוּץ מבה "ח מְעֻבֶּרֶת וְה"ש מְעֻבֶּרֶת שֶׁקּוֹרִין אַחֲרֵי מוֹת קֹדֶם הַפֶּסַח. וּלְעוֹלָם קוֹרִין פָּרָשַׁת בְּמִּדְבָּר סִינַי קֹדֶם עֲצֶרֶת, תִּשְׁעָה בְּאָב קֹדֶם וָאֶתְחַנַּן, אַתֶּם נִצָּבִים קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְלָכֵן כְּשֶׁרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּיוֹם ב"ג, שֶׁיֵּשׁ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְסֻכּוֹת, צְרִיכִים לְחַלֵּק נִצָּבִים וַיֵלֶךְ כְּדֵי שֶׁיִּקְרְאוּ וַיֵּלֶךְ בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְצוֹם כִּפּוּר, וְהַאֲזִינוּ בֵּין צוֹם כִּפּוּר לְסֻכּוֹת; וְסִימָן: בַּ"ג הַמֶּלֶךְ (דָּנִיּאֵל א, ה) פַּת וַיֵּלֶךְ. אֲבָל כְּשֶׁרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּיוֹם ה "ז, אָז אֵין בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְסֻכּוֹת אֶלָּא שַׁבָּת אַחַת שֶׁקּוֹרִין בָּהּ הַאֲזִינוּ, אָז וַיֵּלֶךְ עִם נִצָּבִים קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְסִימָן לִפְשׁוּטָה: פִּקְדוּ וּפִסְחוּ, וְלִמְעֻבֶּרֶת: סִגְרוּ וּפִסְחוּ, מְנוּ וְעִצְרוּ, צוּמוּ וּצְלוּ, קוּמוּ וְתִקְעוּ.
פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ, מְחַלְּקִין פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מְחַלְּקִין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיוּ קוֹרִין הַשִּׁירָה פַּעַם אַחַת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַשָּׁבוּעַ וְסִימָן: הזי"ו לְךָ, הַאֲזִינוּ, זְכֹר, יַרְכִּיבֵהוּ, וַיַּרְא, לוּ חָכְמוּ, כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם עַד סוֹף הַשִּׁירָה, וְהַשְּׁבִיעִי קוֹרֵא מִסוֹף הַשִּׁירָה עַד סוֹף הַפָּרָשָׁה. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּשַׁבָּת מְחַלְּקִין הַפָּרָשִׁיּוֹת, אֲבָל בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת וּב' וְה', אֵין לָחוּשׁ, (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַקוֹרֵא עוֹמֵד).
קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים אֵין מַפְסִיקִין בָּהֶם, אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא כֻּלָּם וּמַתְחִילִין בַּפְּסוּקִים שֶׁלִּפְנֵיהֶם וּמְסַיֵּם בַּפְּסוּקִים שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם; אֲבָל קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה יְכוֹלִין לְהַפְסִיק בָּהֶם, וְאַף עַל פִּי כֵן נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בָּהֶם. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִקְרוֹת אֶחָד בִּשְׁמוֹ לַעֲלוֹת אֶלָּא קוֹרִין מִי שֶׁיִּרְצֶה.
ח' פְּסוּקִים אַחֲרוֹנִים שֶׁבַּתּוֹרָה, אֵין מַפְסִיקִין בָּהֶם אֶלָּא יָחִיד קוֹרֵא אֶת כֻּלָּם.
מִי"ז בְּתַמּוּז וָאֵילָךְ מַפְטִירִין ג' דְּפֻרְעֲנוּתָא, ז' דְּנֶחֲמָתָא, תַּרְתֵּי דְּתִיּוּבְתָא; ג' דְּפֻרְעֲנוּתָא; דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, שִׁמְעוּ דְּבַר ה', חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ. שֶׁבַע דְּנֶחֲמָתָא, נַחֲמוּ, וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲנִיָּה סוֹעֲרָה, אָנֹכִי, רָנִּי עֲקָרָה, קוּמִי אוֹרִי, שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ. וּבְיוֹם צוֹם גְּדַלְיָה בְּמִנְחָה מַפְטִירִין דִּרְשׁוּ. וּבְשַׁבָּת שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְטִירִים לְעוֹלָם שׁוּבָה. וּכְשֶׁרֹאשׁ הַשָּׁנָה בב"ג, שֶׁיֵּשׁ שַׁבָּת בֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לְסֻכּוֹת וְקוֹרִין בּוֹ הַאֲזִינוּ, מַפְטִיר בּוֹ וַיְדַבֵּר דָּוִד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֶׁרֹאשׁ הַשָּׁנָה בב"ג, שֶׁוַּיֵּלֶךְ בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, מַפְטִירִין בּוֹ דִּרְשׁוּ; וּבְשַׁבָּת שֶׁבֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לְסֻכּוֹת, שֶׁקּוֹרִים הַאֲזִינוּ, מַפְטִירִים שׁוּבָה. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּבִשְׁאָר שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה מַפְטִירִין מֵעֵין הַפָּרָשָׁה (טוּר) וּכְשֶׁקּוֹרִין ב' פָּרָשִׁיּוֹת מַפְטִירִים בָּאַחֲרוֹנָה (מָרְדְּכַי פ' בְּנֵי הָעִיר), בִּלְבַד בְּאַחֲרֵי מוֹת וּקְדוֹשִׁים דְּמַפְטִירִין הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים שֶׁהִיא הַפְטָרַת אַחֲרֵי מוֹת (מִנְהָגִים). וְנוֹהֲגִין לְהַפְטִיר בַּחֲתֻנָּה שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ, וְאֵין דּוֹחִין מִפָּנֶיהָ שׁוּם הַפְטָרָה הַנִּזְכֶּרֶת כָּאן, וְלֹא שֶׁל ד' פָּרָשִׁיּוֹת וְלֹא שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אוֹ מָחָר חֹדֶשׁ אוֹ חֲנֻכָּה אוֹ שִׁירָה (מָרְדְּכַי פ' בְּנֵי הָעִיר וְהַטּוּר וּמִנְהָגִים), אֲבָל שְׁאָר הַפְטָרוֹת דּוֹחִין מִפָּנֶיהָ. וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן תכ"ה דְּאֵין מְדַלְּגִין מִנָּבִיא לְנָבִיא. וְגַם נִתְבָּאֵר שָׁם סָעִיף ב' אִם דּוֹחִין מִפְּנֵי שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אַחַת מֵאֵלּוּ הַפְטָרוֹת שֶׁנִּזְכָּרוֹת כָּאן.
תניא, ליקוטי אמרים כ״א - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם; שֶׁהָאָדָם, כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבּוּר, הֲרֵי הֶבֶל הַדִּבּוּר שֶׁבְּפִיו הוּא מוּרְגָּשׁ וְנִרְאֶה דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ מוּבְדָּל מִשָּׁרְשׁוֹ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ עַצְמָהּ.
אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין דִּבּוּרוֹ מוּבְדָּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אֵין דָּבָר חוּץ מִמֶּנּוּ, וְלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ, וְלָכֵן, אֵין דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּדִבּוּרֵינוּ חַס וְשָׁלוֹם [כְּמוֹ שֶׁאֵין מַחֲשַׁבְתּוֹ כְּמַחֲשַׁבְתֵּינוּ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וְגוֹ׳״].
וְלֹא נִקְרָא דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״, רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל; כְּמוֹ שֶׁדִּבּוּר הַתַּחְתּוֹן שֶׁבָּאָדָם הוּא מְגַלֶּה לַשּׁוֹמְעִים מַה שֶּׁהָיָה צָפוּן וְנֶעְלָם בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, כָּךְ לְמַעְלָה – בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, יְצִיאַת הָאוֹר וְהַחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ – מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי לִבְרוֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹתָם, נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״.
וְהֵן הֵן עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים שֶׁהִשִּׂיגוּ הַנְּבִיאִים בְּמַרְאֵה נְבוּאָתָם.
וַהֲרֵי דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ כִּבְיָכוֹל מְיוּחָדוֹת עִמּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד; דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם בְּעוֹדָן בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ, אוֹ בִּתְשׁוּקָה וְחֶמְדָּה שֶׁבְּלִבּוֹ קוֹדֶם שֶׁעָלְתָה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בָּהּ בִּבְחִינַת אוֹתִיּוֹת, שֶׁאָז, הָיוּ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה וְהַדִּבּוּר הַזֶּה, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵחֶמְדָּה וּתְשׁוּקָה זוֹ – בְּכֹחַ בַּלֵּב וּמְיוּחָדוֹת שָׁם בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּשָׁרְשָׁן, שֶׁהֵן הַחָכְמָה וְשֵׂכֶל שֶׁבַּמּוֹחַ וְחֶמְדָּה וּתְשׁוּקָה שֶׁבַּלֵּב.
וְכָכָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, מְיוּחָדוֹת דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, גַּם אַחַר שֶׁיָּצָא דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ אֶל הַפּוֹעַל בִּבְרִיאוֹת הָעוֹלָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מְיוּחָד עִמּוֹ קוֹדֶם בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, וְאֵין שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אֶל הַבְּרוּאִים הַמְקַבְּלִים חַיּוּתָם מִבְּחִינַת דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּבְחִינַת יְצִיאָתוֹ כְּבָר אֶל הַפּוֹעַל בִּבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעִלָּה לְעָלוּל וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וְשׁוֹנִים, עַד שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרוּאִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם וְהִתְהַוּוּתָם מִמֶּנּוּ וְלֹא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְכָל הַצִּמְצוּמִים הֵם בְּחִינַת ״הֶסְתֵּר פָּנִים״, לְהַסְתִּיר וּלְהַעֲלִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִדִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה בִּבְחִינַת גִּילּוּי רַב שֶׁלֹּא יוּכְלוּ הַתַּחְתּוֹנִים לְקַבֵּל, וְלָכֵן גַּם כֵּן נִדְמֶה לָהֶם אוֹר וְחַיּוּת הַדִּבּוּר שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם, כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר מוּבְדָּל מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, רַק שֶׁנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ – כְּמוֹ דִּבּוּר שֶׁל אָדָם מִנַּפְשׁוֹ.
אַךְ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵין שׁוּם צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם מַסְתִּיר וּמַעֲלִים לְפָנָיו, וְ״כַחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה״, כְּדִכְתִיב: ״גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְגוֹ׳״, מִשּׁוּם שֶׁאֵין הַצִּמְצוּמִים וְהַלְּבוּשִׁים דָּבָר נִפְרָד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא כְּהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵּיהּ וּבֵיהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְלָכֵן קַמֵּיהּ – כּוּלָּא כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ:
שולחן ערוך, אורח חיים ה׳ - הטקסט מספריא
יְכַוֵּן בַּבְּרָכוֹת פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, כְּשֶׁיַּזְכִּיר הַשֵּׁם יְכַוֵּן פֵּרוּשׁ קְרִיאָתוֹ בְּאַדְנוּת, שֶׁהוּא אֲדוֹן הַכֹּל וִיכַוֵּן בִּכְתִיבָתוֹ בְּיוֹ"ד הֵ " א שֶׁהָיָה וְהֹוֶה וְיִהְיֶה. וּבְהַזְכִּירוֹ אֱלֹהִים יְכַוֵּן שֶׁהוּא תַּקִּיף בַּעַל הַיְכֹלֶת, וּבַעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם:
משנה תורה, הלכות דעות ה׳ - הטקסט מספריא
כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר כיצד תלמיד חכם לא יהיה גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו ולא יאכל ממנו אכילה גסה ולא יהא רודף למלאת בטנו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם ועליהם מפורש בקבלה וזריתי פרש על פניכם אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים והם האומרים אכול ושתה כי מחר נמות וזהו מאכל הרשעים ושלחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו הוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו.
כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול כדי שלא יתגנה בפני הבריות ולא יאכל אצל עמי הארץ ולא על אותן השלחנות המלאים קיא צואה ולא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפילו עם החכמים ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונישואין והוא שיהיה תלמיד חכם שנשא בת תלמיד חכם והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהן.
כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו ואם נשתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון.
אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא אולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה בכשיתעכל המזון שבמעיו ולא יקל בראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים ולא אחד מהן ולא תהיה ישינה ולא יאנוס אותה* והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם גיספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד.
כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקדש נפשו וטהר עצמו ותקן דעותיו אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים וביישנים ראוין לחכמה ולחסידות וכל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחשך יהיו לו בנים כמו אותם העם.
צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן לא יתבזו ולא יתגלו ראשן ולא גופן ואפילו בשעה שיכנס לבית הכסא יהא צנוע ולא יגלה בגדיו עד שישב ולא יקנח בימין ויתרחק מכל אדם ויכנס חדר לפנים מחדר מערה לפנים מן המערה ונפנה ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נתעטש ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חבירו פירועו ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק.
תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו ודן את כל האדם לכף זכות מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל אוהב שלום ורודף שלום אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק כיצד לא ירצה חבירו בשעת כעסו ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו וכן כל כיוצא באלו ולא יראה לחבירו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו ולא ישנה בדבורו ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן ולא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו.
לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי כענין שנאמר ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח כענין שנאמר הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג משוגעים ולא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת אלא מסתכל למטה כמו שהוא עומד בתפלה ומהלך בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו גם ממהלכו של אדם ניכר אם חכם ובעל דעה הוא או שוטה וסכל וכן אמר שלמה בחכמתו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא הוא מודיע לכל על עצמו שהוא סכל.
מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו אלא בגדים בינונים נאים ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ כמו בגדי גסי הרוח אלא עד עקבו ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו ולא ישלשל טליתו מפני שנראה כגסות הרוח אלא בשבת בלבד אם אין לו להחליף ולא ינעל מנעלים מטולאים טלאי על גבי טלאי בימות החמה אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים ולא ישים בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר וכן לא יצא יחידי בלילה אלא א"כ היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו כל אלו מפני החשד.
תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו ולא יטריח על עצמו יותר מדאי צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא תיאבון שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו.
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואח"כ יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו.
ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות ולא ימכור שדה ויקנה בית ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הכלה בקיים ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה.
משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה אומר על לאו לאו ועל הן הן מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן ונותן דמי המקח לאלתר ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה (אינו) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן ולא ירד לתוך אומנות חבירו ולא יצר לאדם לעולם בחייו כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים ולא מן העולבים ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר מ"ג ישעיהו מט ג וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.