ט'שצד
ט'שצד1
ב"ה, י"ב מ"ח, ה'תשכ"ח
ברוקלין, נ.י.
הרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו' מו"ה יצחק2 שי'
שלום וברכה!
במענה לההערה – ושייכת ג"כ לשיעור חומש דהיום3 (כ, יב).
בביאורי הזהר פרשת אמור בד"ה ויום הכפורים (דף פב),
"דלכאורה משמע שם שבשמע"צ יש זיווג להולדת נשמות ולפי הנראה אין הדבר מתקבל, מאחר שסוף סוף גם שמיני עצרת בכלל יום טוב הוא, אשר על כלם נאמר כי אין בהם זיווג אלא לחזק הישנות, ולא להוליד חדשות".
והנה דבשמע"צ יש זווג כו' – ולא עוד אלא שבשמע"צ הוא הזמן (בסדר השנה ) דהזווג להולדת נשמות,
כן הוא בפי' בכ"מ בכתהאריז"ל שמבארים ענין שמע"צ (שער הכוונות4, פע"ח5, משנת חסידים6, סידורו7 ועוד). ועייג"כ זח"ג (ריד, ב).
– ולהעיר מכתהאריז"ל שם, שאפילו בפעם הא' (היינו אדה"ר) אף שהי' בר"ה, הרי לפי שלא המתין עד ליל שבת לא הי' זווג זו"ן בש' בראשית "ונתאחר זווגם עד שמע"צ " –
ולקושיא הנ"ל – הזווג בשמע"צ הוא לא מפני היותו בכלל היו"ט, אלא יחודו שהוא שמח"ת*8 (עיין לקו"ת פ' ברכה צד, ד ואילך. וש"נ). ובל' הזח"ג (הובא בלקו"ת): ביומא תמינאה חדוותא דאורייתא הוא, דהא כדין זווגא דגופא הוא זווגא דכלא כו',
שענינה מוחין דאבא**9.
והא דלא פרט זה בביאוה"ז – הרי ג"כ לא נחית שם לפרט החילוק בין יוהכ"פ ( דאסור בתה"מ) לימות החול ובחדא מחתא נקטינהו.
וע"פ מש"כ בתניא אגה"ק (קל, סע"ב): בריאת הנשמות (ממל' דאצילות ) כו' בעולם הבריאה כו' – מובן המבואר10 בכ"מ דעבור (ולידת) הנשמות הוא בשמע"צ (ושש"פ) ובמק"א11 – דעונת ת"ח מלילי שבת לל"ש להמשיך נשמות חדשות. כי "גוף" משם ממשיכים אז את הנשמות (ע"ז ה, א) הוא למטה מזה (ולכן מקום לקושית התוס'12). ראה ע"ח שער מ"ן ומ"ד ד"א. ומש"כ13 ברש"י "ומבראשית" (ולא בכל שנה בשמע"צ) – יל"פ בכמה אופנים ומהם – שהוא בבחי' ש[א]רז"ל שכל הנשמות כלולות באדה"ר (שמו"ר פ"מ, ב). ואכ"מ.
בכבוד ובברכה.
הערות
- 1. מצילום האגרת.
- 2. מו"ה יצחק : הוטנר. אגרות נוספות אליו – לעיל חי"ח אגרת ו'תתקלב, ובהנסמן בהערות שם.
- 3. ושייכת ג"כ לשיעור חומש דהיום : המאמר בביאוה"ז לאדהאמ"צ שעליו נסוב המכתב הוא ביאור על מאמר הזהר (ח"ג ק, ב) "רבי אבא שלח כו' וגם אמנה אחותי בת אבי היא גו'" שבשיעור חומש דהיום.
- 4. שער הכוונות : ענין סוכות דרוש ט.
- 5. פע"ח : שער הלולב פ"ח.
- 6. משנת חסידים : מסכת ימי מצוה וסוכה פי"ב.
- 7. סידורו : דהאריז"ל – יום שמיני עצרת.
- 8. *) וי"ל דהא דיחודו של שמע"צ הוא קליטת התורה נרמז גם בסוכה (מח, א) דסימן שמע"צ להיות בפני עצמו הוא פזר קשב ופי' אדה"ז: קשב אמרי' דתורה לאחרי שקיים פזר (לקו"ת שמע"צ צא, ב). ועפ"ז מובן דיוק הל' קשב דוקא, כדרז"ל ברכות (ו, רע"א).
- 9. **) ובכ"ז אינו שבת (מותר במלאכת או"נ וכו') וגדולה מזה מצינו (ומשם גם בארה גם בנדו"ד) בפורים שמותר בכל מלאכה וכו'. עיין תו"א צט, ד. ועצ"ע. ואכ"מ. להעיר מאוה"ת שמע"צ (א'תתיז).
- 10. המבואר בכ"מ : כתהאריז"ל שנסמנו לעיל.
- 11. ובמק"א : שו"ע או"ח סר"מ ס"א. אה"ע סע"ו ס"ב. וראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ שם.
- 12. לקושית התוס' : ד"ה אין ב"ד בא – ע"ז שם: וא"ת מ"מ יכלו ע"י עובדי כוכבים שיהו מולידים.
- 13. ומש"כ ברש"י : שם ד"ה עד שיכלו: אוצר יש ושמו גוף, ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד ונתנם לשם.
שולחן ערוך, אורח חיים ר״מ:א׳ - הטקסט מספריא
אִם הָיָה נָשׂוּי, לֹא יְהֵא רָגִיל בְּיוֹתֵר עִם אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. הַטַּיָּלִים, שֶׁפַּרְנָסָתָן מְצוּיָה לָהֶם וְאֵין פּוֹרְעִין מַס, עוֹנָתָן בְּכָל יוֹם; הַפּוֹעֲלִים שֶׁעוֹשִׂים מְלָאכָה בְּעִיר אַחֶרֶת וְלָנִין בְּכָל לַיְלָה בְּבָתֵּיהֶם, פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ; וְאִם עוֹשִׂים מְלָאכָה בְּעִירָם, פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ; הָחַמָּרִים, אַחַת בְּשָׁבוּעַ; הַגַּמָּלִים, אַחַת לְל' יוֹם; הַסַפָּנִים, אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים; וְעוֹנַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִלֵּיל שַׁבָּת לְלֵיל שַׁבָּת; וְכָל אָדָם צָרִיךְ לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל טְבִילָתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, וְכֵן אִם אִשְׁתּוֹ מֵינִיקָה וְהוּא מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא מְשַׁדַּלְתּוֹ וּמְרַצָּה אוֹתוֹ וּמְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ לְפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ, חַיָּב לְפָקְדָהּ. וְאַף כְּשֶׁהוּא מָצוּי אֶצְלָהּ לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ שֶׁהוּא חַיָּב בְּעוֹנָתָהּ וּלְקַיֵּם מִצְוַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמְקַיְּמִים מִצְווֹת בְּיִשְׂרָאֵל; וְכֵן אִם מְכַוֵּן לְתִקּוּן הַוָּלָד, שֶׁבְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים אַחֲרוֹנִים יָפֶה לוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יֵצֵא מְלֻבָּן וּמְזֹרָז, שַׁפִּיר דָּמִי; וְאִם הוּא מְכַוֵּן לִגְדֹּר עַצְמוֹ בָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה לַעֲבֵרָה, כִּי רוֹאֶה יִצְרוֹ גּוֹבֵר וּמִתְאַוֶּה אֶל הַדָּבָר הַהוּא. הַגָּה: גַּם בָּזֶה יֵשׁ קִבּוּל שָׂכָר, אַךְ (טוּר) יוֹתֵר טוֹב הָיָה לוֹ לִדְחוֹת אֶת יִצְרוֹ וְלִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ, כִּי אֵבֶר קָטָן יֵשׁ בָּאָדָם: מַרְעִיבוֹ, שָׂבֵעַ; מַשְׂבִּיעוֹ, רָעֵב; אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַדָּבָר, אֶלָּא שֶׁמְּעוֹרֵר תַּאֲוָתוֹ כְּדֵי לְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתוֹ, זוֹ הִיא עֲצַת יֵצֶר הָרַע, וּמִן הַהֶתֵּר יְסִיתֶנּוּ אֶל הָאִסוּר, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: הַמַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לָדַעַת יְהֵא בְּנִדּוּי.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.