ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תש"ל
406
בס"ד. ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)
נשא 2717
את ראש בני גרשון גם הם גו' 2718 . הנה פסוק זה בא בהמשך למ"ש בסוף הפרשה הקודמת 2719 נשא את ראש בני קהת גו', ובהמשך לזה נאמר כאן נשא את ראש בני גרשון גם הם (כמו שצויתיך על בני קהת כו' 2720 ). ואיתא במדרש 2721 , מהו שאמר הכתוב גם הם, שלא תאמר שלכך מנה בני גרשון שניים, שהם פחותים מבני קהת כו', כתב גם הם, שאף בני גרשון כיוצא בהם של בני קהת, אלא שהקדימו הכתוב כאן בשביל כבוד התורה כו'. ועז"נ 2722 יקרה היא מפנינים, מדבר בקהת וגרשון כו', לפי שהי' קהת טוען הארון, ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחלה אמר נשא את ראש בני קהת, ואח"כ אומר נשא את ראש בני גרשון וגו', הוי יקרה היא מפנינים. ומבואר בזה בלקו"ת 2723 , שבבני קהת נאמר נשיאות ראש, ובבני גרשון נאמר נשא גם הם (שהם טפלים לבני קהת), ובבני מררי לא נאמר נשיאת ראש. והיינו, שיש כאן ג' מדריגות, שהם כנגד ג' הקוין, וזהו שעיקר הענין דנשיאת ראש נאמר בבני קהת, שהיו נושאי הארון, ששם התורה, כי התורה היא בקו האמצעי 2724 , וקו האמצעי הוא למעלה מב' הקוין.
ב) ויש
לקשר זה עם משנת"ל 2725 אודות מעלת התורה שנקראת תורת אמת, אין אמת אלא תורה 2726 , כי, ענין האמת הוא שאין בו שינויים, כדאיתא בירושלמי 2727 בענין חותמו של הקב"ה אמת, שתיבת אמת תחלתה באות א', ראשית האותיות, וסופה אות ת', אחרית האותיות, ואמצעה אות מ', אמצע האותיות, שבזה מרומז שענין האמת הוא שאינו משתנה מראשית כל המדריגות עד סוף כל המדריגות. וענין זה הוא
407
בהמשכת העצמות דוקא, כי, באורות וגילויים יש חילוק בין ראש לסוף, שאינו דומה האור כפי שהוא בראשית הקו לכפי שהוא בסופו כו', משא"כ המשכת העצם היא באופן שהראש והסוף שוים, שהסוף הוא כמו ההתחלה ממש. וזהו שהתורה היא תורת אמת, שעל ידה הוא המשכת העצם כו'. ויש להוסיף, דמזה שענין המשכת העצם נרמז בהאותיות דאמת, מוכח, שענין זה נמשך גם בכלים (שזהו ענינם של האותיות), היינו, שגם כפי שהתורה מתלבשת בכלים הרי היא בשוה ממש כמו שהיא למעלה.
ג) וביאור
הענין הוא 2728 , דהנה ידוע שקו האמצעי (שבו היא התורה, כנ"ל) חלוק מב' הקוין, בזה שמתחלת המשכתו עד סוף סיומו הוא כדבר אחד ממש. דהנה ידוע שג' הקוין הם חח"ן (בקו הימין) בג"ה (בקו השמאל) דת"י (בקו האמצעי) 2729 . אך ישנו חילוק ביניהם 2730 , שבקו הימין, חכמה חסד נצח, עם היותם באותו הקו, מ"מ, יכול להיות ענין החסד גם בלא ענין החכמה, שהרי גם מי שאינו בעל חכמה יכול לעשות חסד. וכן הוא בגבורה ובינה, יכול להיות ענין הגבורה גם בלא ענין הבינה. משא"כ בקו האמצעי, הנה כל הפרטים שבו (דעת תפארת ויסוד) קשורים ומאוחדים, שאין רחמים בלא דעת, כמאמר 2731 כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, משום שדעת ותפארת (רחמים) קשורים זב"ז, וכן הוא בענין היסוד, שקשור עם מוח הדעת, כמאמר 2732 אין קישוי אלא לדעת. וכמבואר 2733 גם בענין אלה תולדות יעקב יוסף גו' 2734 , שיעקב שענינו תפארת, ויוסף שענינו יסוד, קשורים זה עם זה כו'. וכמו שהוא גם בציור הגוף בפשטות, שהידים והרגליים (ימין ושמאל) הם אברים מחולקים זמ"ז, משא"כ הגוף עצמו (קו האמצעי) לא ניכר בו התחלקות אברים כו'. וזוהי מעלת קו האמצעי על קו הימין וקו השמאל, שבו רואים בגלוי את ענין העדר השינוי, שמתחלתו (דעת) ועד סופו (יסוד) הכל דבר אחד. וטעם הדבר הוא, כי קו האמצעי דוקא עולה עד פנימיות הכתר (שלא
408
כב' הקוין ששרשם בחיצוניות הכתר) 2735 , והיינו שבו הוא המשכת העצם ממש (פנימיות הכתר), שהוא בכל מקום בשוה (כנ"ל). וזוהי גם מעלת התורה שהיא בקו האמצעי, שעולה עד פנימיות הכתר כו'.
ד) ובזה
יובן 2736 גם מ"ש בזהר 2737 דאורייתא היא היכלא עילאה דקוב"ה כו', שהתורה היא בחי' היכל שעצמות א"ס דר בו. וכמו 2738 בהיכלות המלך יש היכלות חיצוניות שהן לתשמישי המלך, כמו למאכל שולחנו וכה"ג, ואין המלך עצמו בא שם לעולם, ויש היכלות פנימיות שעצמות המלך דר שם בקביעות. וכן היא הדוגמא למעלה, שיש היכלות חיצוניים שאין עצמות אוא"ס שורה ומתגלה שם אלא בהעברה בלבד, וכמו בלילה מאי עביד קוב"ה רוכב על כרוב קל שלו ושט בח"י אלף עלמין 2739 , שהן היכלות דאצילות, שגילוי האוא"ס בהם הוא רק בבחי' שיטה והעברה, והיא בחי' הארה בלבד (ועוד זאת שהוא בחי' לילה). אבל תורה היא היכל פנימי שעצמות א"ס שורה ומתגלה בו בקביעות. וזהו גודל המעלה שבלימוד התורה, דכיון שעצמות אוא"ס שורה ומתגלה בתורה, הרי ע"י עיון התורה, שמקשרים שכלם וחכמתם בחכמת התורה, מתאחדים עם עצמות אוא"ס, נותן התורה, וכמבואר גם בתניא 2740 שע"י לימוד התורה נעשה יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו'. וכן הוא גם בקריאת אותיות התורה, ואדרבה, כמשנת"ל9 שיש מעלה בקריאת אותיות התורה אפילו על עיון התורה, דאף שעיון התורה יש בו מעלה נפלאה, וכמבואר 2741 בענין יעשה למחכה לו 2742 , אינון דדחקין במילין דחוכמתא ודייקין לה 2743 , מ"מ, הרי זה שייך רק לשכל האדם, משא"כ ע"י קריאת אותיות התורה מגיעים לדרגא נעלית מזה, כי אותיות התורה הם כמו שניתנו מלמעלה, תען לשוני אמרתך 2744 , כעונה אחר הקורא 2745 , ועי"ז נעשה קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת 2746 , אין אמת אלא תורה.
409
ה) וזהו
נשא את ראש בני גרשון גם הם גו', דבני קהת הם בדרגא הכי עליונה, להיותם נושאי הארון, שבו התורה, שנאמר6 בה יקרה היא מפנינים. והענין בזה 2747 , דהנה, הפנינים שהם המרגליות הם דבר יקר, שלכן קובעים אותם בכתר ועטרה שעושין למלך, וזהו ענין המצוות ששרשם מגיע בבחי' הכתר. אך המצוות הם בבחי' מקיף בלבד, וכמו כתר ועטרה שהוא בחי' מקיף, אבל התורה היא בחי' אור פנימי ממש (וכידוע שהמצוות נעשים לבושים לנשמה 2748 , משא"כ התורה היא המזון, בחי' אור פנימי24), ושרשה מבחי' פנימיות הכתר, למעלה מבחי' הפנינים שהם מגיעים בחיצוניות הכתר. וזהו שהתורה היא יקרה מפנינים, יקר מכל דבר יקר, כי, יקר בגימטריא ש"י 2749 , וכתר הוא ב"פ ש"י, דהיינו, פנימיות וחיצוניות, ולכן התורה שהיא מבחי' הפנימיות היא יקר מיקר כו'. אמנם לאחרי הקדמת עבודת בני קהת, צ"ל גם עבודת בני גרשון, שהיא למטה יותר, כי תכלית הכוונה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא 2750 , דעיקר שכינה בתחתונים היתה 2751 (כמבואר בדרושי ההילולא 2752 ). ועי"ז באים לקיום היעוד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר 2753 , בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.
______ l ______
הערות
- 2717. מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו – ד"ה וידבר אלקים דיום ב' דחג השבועות (לעיל ע' 369 ואילך).
- 2718. פרשתנו ד, כב.
- 2719. ס"פ במדבר (ד, ב).
- 2720. פרש"י עה"פ.
- 2721. במדב"ר פ"ו, ב (בסופה).
- 2722. משלי ג, טו.
- 2723. פרשתנו כא, ב. כג, ג.
- 2724. ראה תו"ח תרומה שטז, ב. ובכ"מ.
- 2725. בד"ה וידבר אלקים דיום ב' דחג השבועות פ"ג ואילך (לעיל ס"ע 369 ואילך).
- 2726. ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח. איכ"ר פתיחתא ב'. תקו"ז תכ"א (נ, א).
- 2727. סנהדרין פ"א ה"א.
- 2728. בהבא לקמן – ראה המשך תער"ב ח"ב פשס"ב (ע' תשמב ואילך).
- 2729. ראה זח"ג (רע"מ) קנג, ב. פרדס שער ו (שער סדר עמידתן) פ"א. עץ חיים שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב.
- 2730. ראה מאמרי אדמו"ר האמצעי שלח ס"ע א'קמג ואילך. סה"מ תרנ"א ע' קפד ואילך. המשך תער"ב ח"א פקי"ד.
- 2731. ברכות לג, א. סנהדרין צב, א.
- 2732. יבמות נג, ב.
- 2733. ראה ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי (עו, א ואילך) ולאדמו"ר הצ"צ (ח"א ע' קסח ואילך). אוה"ת ויחי שפה, ב. ואילך. ועוד.
- 2734. וישב לז, ב.
- 2735. ראה תו"ח נח סה, ב. המשך תער"ב ח"א שם.
- 2736. ראה המשך תער"ב ח"ב פשס"ג (ס"ע תשדמ ואילך).
- 2737. ח"ב ר, א.
- 2738. ראה סידור עם דא"ח עו, ד. אמרי בינה שער הק"ש פמ"ב-מג (סט, א ואילך).
- 2739. ע"ז ג, ב.
- 2740. פ"ה.
- 2741. ראה המשך תרס"ו ע' תקלד ואילך. וראה שם ע' תקטו ואילך.
- 2742. ישעי' סד, ג.
- 2743. זהר ח"א קל, ב.
- 2744. תהלים קיט, קעב.
- 2745. ע"פ סוכה לח, ב. וראה תו"א יתרו סז, ב. ועוד.
- 2746. תהלים קמה, יח.
- 2747. ראה לקו"ת פרשתנו כג, ג.
- 2748. ראה תו"א חיי שרה טז, א. משפטים עה, סע"ד. עט, סע"ב.
- 2749. מאורי אור אות י סימן כה. מקדש מלך לזח"ג נד, ב.
- 2750. ראה תנחומא בחוקותי ג. פרשתנו טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
- 2751. ב"ר פי"ט, ז. וש"נ.
- 2752. המשך באתי לגני ה'שי"ת (סה"מ תש"י ע' 111 ואילך).
- 2753. ישעי' מ, ה.
במדבר רבה ו׳:ב׳ - הטקסט מספריא
נָשׂא אֶת רֹאשׁ וגו', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לו, ז): לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וגו', אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֵעַ דּוּגְמָא דִּידְהוּ, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁיַּעֲקֹב חָמַד אֶת הַבְּכוֹרָה לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַקְרִיב, וּלְקָחָהּ מֵעֵשָׂו בְּדָמִים, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ, וּקְרָאוֹ (שמות ד, כב): בְּנִי בְּכֹרִי, וְנָתַן גְּדֻלָּה לַבְּכוֹרִים שֶׁיַּקְרִיבוּ לְפָנָיו, הֱוֵי: לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו, וְאֵין עֵינָיו אֶלָּא תַּחְתָּיו, כְּמָה דְתֵימָא (ויקרא יג, ה): וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו. וּמַהוּ תַּחְתָּיו, אֵלּוּ בָּנָיו, כְּמָה דְתֵימָא (תהלים מה, יז): תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ, (איוב לו, ז): וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא, שֶׁחָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד לַבְּכוֹרִים וְלָהֶם רָאוּי מַלְכוּת לִטֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כא, ג): וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (תהלים פט, כח): אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ, הֱוֵי: וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא (איוב לו, ז): וַיּשִׁיבֵם לָנֶצַח, שֶׁהֵם הָיוּ רְאוּיִם לִטֹּל הַכְּהֻנָּה וּמַה שֶּׁהַלְוִיִּם עוֹשִׂים אִלּוּלֵי לֹא חָטְאוּ בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ הַבְּכוֹרִים מַקְרִיבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ה): וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וגו', וְכֵן יַעֲקֹב אוֹמֵר לִרְאוּבֵן (בראשית מט, ג): רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה וגו' שְׂאֵת זוֹ כְּהֻנָּה, כְּמָה דְתֵימָא (ויקרא ט, כב): וַיִּשָֹּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם. עָז זוֹ מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, י): וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ, שֶׁאִלּוּלֵי לֹא סָרַח רְאוּבֵן בְּמַעֲשֵׂה בִּלְהָה הָיָה רָאוּי לִטֹּל כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, לְפִי שֶׁהָיָה בְּכוֹר, וּמִנַּיִן אַף לַעֲבוֹדַת הַלְוִיִּם הָיָה רְאוּיִין, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁנִּכְנְסוּ פְּשׁוּטֵי הַלְוִיִּם תַּחַת בְּכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג, מא): וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה' תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', הֱוֵי: וַיּשִׁיבֵם לָנֶצַח, זוֹ הִיא הַלְוִיָּה שֶׁהָיוּ רְאוּיִן הַבְּכוֹרִים לִטֹּל, כְּמָה דְתֵימָא (דברי הימים א כג, ג ד): וַיִּסָּפְרוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וגו' מֵאֵלֶּה, (עזרא ג, ח): לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה' וגו', וְעַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי אָמַר הַכָּתוּב (תהלים קא, ו): עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי, הֱוֵי: וַיּשִׁיבֵם לָנֶצַח, (איוב לו, ז): וַיִּגְבָּהוּ, מִי גָרַם לָהֶם לַבְּכוֹרִים שֶׁאִבְּדוּ הַכָּבוֹד הַזֶּה, עַל שֶׁנִּתְגַבְּהוּ בְּעַצְמָם וְעָבְדוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, לְפִיכָךְ (איוב לו, ח): וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים, שֶׁנֶּאֶסְרוּ מִלְּהַקְרִיב דָּבָר הַנַּעֲשָׂה בָּאֵשׁ, וְאֵין זִקִּים אֶלָּא אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נ, יא): הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ וגו', שֶׁהֵם צְרִיכִים לִפְדוֹת עַצְמָם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בַּחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כֶּסֶף וְלִתֵּן לַלְוִיִּם. הֲרֵי מָצִינוּ בִּבְכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרְדוּ מִגְדֻלָּתָם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, אֲבָל בְּכוֹרֵי הַלְוִיִּם שֶׁלֹא טָעוּ בָּעֵגֶל נִתְּנָה הַכְּהֻנָּה לְאַהֲרֹן שֶׁהָיָה בְּכוֹר, וּשְׁאָר בְּכוֹרֵי הַלְוִיִּם לֹא הֻצְרְכוּ לְפִדְיוֹן וְלֹא לְכַפָּרָה, וְזָכוּ לַלְוִיִּם עִם אֲחֵיהֶם. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם וַהֲלוֹא גֵּרְשׁוֹן הָיָה בְּכוֹר לָמָּה הִקְדִּים הַכָּתוּב לִקְהָת לִנְשִׂיאַת רֹאשׁ וְאַחַר מָנָה לְגֵרְשׁוֹן, אַף אַתָּה אֱמָר לוֹ לְפִי שֶׁקְּהָת הָיָה מִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן שֶׁהוּא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וְיָצָא מִמֶּנּוּ אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁהוּא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְגֵרְשׁוֹן הָיָה קֹדֶשׁ, לְכָךְ הִקְדִּימוֹ הַכָּתוּב לִקְהָת. וּמִנַּיִן אַתְּ לָמֵד שֶׁגֵּרְשׁוֹן לֹא אִבֵּד גְּדֻלָּתוֹ לְפִי שֶׁהָיָה בְּכוֹר, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא כְּשֵׁם שֶׁאָמוּר בִּקְהָת (במדבר ד, ב): נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, כָּךְ אָמוּר בְּגֵרְשׁוֹן: נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן. וּמַהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: גַּם הֵם, שֶׁלֹא תֹאמַר שֶׁלְּכָךְ מָנָה בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן שְׁנִיִּים שֶׁהֵם פְּחוּתִים מִבְּנֵי קְהָת, לָאו, אֶלָּא כְּתִיב גַּם הֵם, שֶׁאַף בְּנֵי גֵּרְשׁוֹן כַּיּוֹצֵא בָּהֶם שֶׁל בְּנֵי קְהָת. אֶלָּא שֶׁהִקְדִּימוֹ הַכָּתוּב כָּאן בִּשְׁבִיל כְּבוֹד הַתּוֹרָה, אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים הִקְדִּים לְגֵרְשׁוֹן תְּחִלָּה לִקְהָת.
תלמוד ירושלמי ראש השנה ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
משנה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו׳. וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעְלָן וּמְכַוְונִין לִיבָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִין. וְאִם לָאו הָיוּ נוֹפְלִין.
הלכה: רִבִּי יְהוּשֻׁעַ בֶֶּן לֵוִי אָמַר. עֲמָלֵק כּוֹשְׁפָן הָיָה. מֶה הָיָה עוֹשֶׂה. הָיָה מַעֲמִיד בְּנֵי אָדָם בְּיוֹם גֵּינִיסִיָּא שֶׁלּוֹ. לוֹמַר. לֹא בִמְהֵרָה אָדָם נוֹפֵל בְּיוֹם גֵּינִיסִיָּא שֶׁלּוֹ. מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה. עִירְבֵּב אֶת הַמַּזָּלוֹת. הָדָא הוּא דִכְתִיב שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבוּלָה וגו׳. וּכְתִיב נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. מֵרוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ. שְׁמוּאֵל אָמַר. וְצָבָא תִּינָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע. כְפִשְׁעָהּ שֶׁלְתוֹרָה. וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. אֵימָתַי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ הַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה הַזֹּאת גוֹזֶרֶת וּמַצְלַחַת. מַה טַעַם. וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה. וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה. אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ. וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ.
סוכה ל״ח ב - הטקסט מספריא
הִלְכְתָא גִּיבָּרָתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מִמִּנְהֲגָא דְהַלֵּילָא. הוּא אוֹמֵר: ״הַלְלוּיָהּ״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת ״הַלְלוּיָהּ״.
הוּא אוֹמֵר: ״הַלָּלוּ עַבְדֵי ה׳״, וְהֵן אוֹמְרִין: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו ״הַלְלוּיָהּ״. הוּא אוֹמֵר: ״הוֹדוּ לַה׳״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הוֹדוּ לַה׳״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: מִצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה קָטָן מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנִין אַחֲרָיו מַה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״ וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״, מִכָּאן שֶׁאִם בָּא לִכְפּוֹל — כּוֹפֵל. הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַבָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״בְּשֵׁם ה׳״ — מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: שָׁמַע וְלֹא עָנָה, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וְדָרָשַׁיָּא אָמְרוּ: שָׁמַע וְלֹא עָנָה — יָצָא.
אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: מִנַּיִן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה — דִּכְתִיב: ״אֶת (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר קָרָא (יֹאשִׁיָּהוּ)״. וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן? וַהֲלֹא שָׁפָן קְרָאָן, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן (אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״. אֶלָּא, מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
וְדִילְמָא בָּתַר דִּקְרָאנְהוּ שָׁפָן קְרָא יֹאשִׁיָּהוּ? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע לִפְנֵי ה׳ בְּשׇׁמְעֲךָ (אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה)״ — ״בְּשׇׁמְעֲךָ״ וְלָא ״בְּקׇרְאֲךָ״.
אָמַר רָבָא: לָא לֵימָא אִינִישׁ ״בָּרוּךְ הַבָּא״ וַהֲדַר ״בְּשֵׁם ה׳״, אֶלָּא ״בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה׳״, בַּהֲדָדֵי. (אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא:
Many significant halakhot can be learned from the custom of hallel based on the manner in which it was recited. In reciting hallel there are allusions to several halakhic matters and customs that the Sages instituted due to circumstances extant at the time. Although due to increased literacy and familiarity with the hallel liturgy the reasons no longer apply, these customs remain in practice. The prayer leader recites: “Halleluya” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source that there is a mitzva to respond: Halleluya.
Likewise, the prayer leader recites: “Give praise, servants of the Lord” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if an adult male was reciting hallel on his behalf, he answers: Halleluya. He recites: “Thank the Lord, for He is good” (Psalms 118:1), and they respond: “Thank the Lord, for He is good.” From here is the source that there is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters. It was also stated that Rav Ḥanan bar Rava said: There is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters.
Rava continued to cite the significant halakhot learned from hallel. The prayer leader recites: “Lord, please save us” (Psalms 118:25), and the congregation recites: “Lord, please save us,” in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if a minor was reciting a portion that is not from the beginning of a chapter on one’s behalf, he recites after him precisely what he says.
The prayer leader recites: “Lord, please grant us success,” and the congregation recites in response: “Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). From here is the source of the halakha that if one comes to repeat a particular verse in hallel twice, he may repeat it. The prayer leader recites: “Blessed is one who comes” (Psalms 118:26), and the congregation recites the rest of the verse: “In the name of the Lord” (Psalms 118:26), in response. From here is the source of the halakha that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, as the congregation fulfills its obligation even though it does not repeat the entire verse.
Apropos this halakha, the Gemara relates that the Sages raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya bar Abba: If one heard a passage recited and did not recite it himself, what is the halakha? Did he fulfill his obligation or not? He said to them that the Sages, and the schoolteachers, and the heads of the nation, and the homiletic interpreters said: One who heard a passage recited and did not recite it himself fulfilled his obligation.
It was also stated that Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: From where is it derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it? It is as it is written: “All the words of the book which the king of Judea has read” (II Kings 22:16). And did King Josiah read them? Didn’t Shaphan read them, as it is written: “And Shaphan read it before the king” (II Kings 22:10)? Rather, from here it is derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, and it is as though Josiah read the words himself.
The Gemara asks: And perhaps after Shaphan read them Josiah read them again? Rav Aḥa bar Ya’akov said: It should not enter your mind to say so, as it is written: “Because your heart was tender and you humbled yourself before the Lord when you heard what I spoke in this place” (II Kings 22:19). The Gemara infers: “When you heard” is written in the verse, and not: When you read. In other words, immediately upon hearing Shaphan read the text, King Josiah sent for Huldah the prophetess, which shows that he humbled his heart. Clearly, the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it.
Apropos hallel, the Gemara cites additional halakhot. Rava said: Let a person not recite: “Blessed is one who comes,” and then, after pausing, recite: “In the name of the Lord.” Rather, let him recite without pause: “Blessed is one who comes in the name of the Lord.” Rav Safra said to Rava:
מדרש תנחומא, בחוקתי ג׳ - הטקסט מספריא
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ (משלי א, כ). שָׁאַל רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֶת רַבִּי יוֹנָתָן בַּר אֶלְעָזָר, שֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּשּׁוּק. אָמַר לוֹ: שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד. אָמַר לוֹ: לֵךְ לְבֵית הַלִּמּוּד וַאֲנִי אֶשְׁנֶה לְךָ שָׁם. אָמַר לוֹ: רַבֵּנוּ, לֹא כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ, חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה. אָמַר לֵיהּ יוֹדֵעַ אַתָּה לִקְרוֹת, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לִשְׁנוֹת. מַהוּ חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בְּחוּצָהּ שֶׁל תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: הַמַּרְגָּלִית הֵיכָן נִמְכֶּרֶת הִיא, לֹא בַּחוּץ. אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת הֵיכָן הֵן נִמְכָּרוֹת, לֹא בַּמָּקוֹם הַיָּדוּעַ. אֵין מוֹלִיכִין אוֹתָן לְבַעֲלֵי יְרָקוֹת וּבְצָלִים וְשׁוּמִים, אֶלָּא בִּמְקוֹם סוֹחֲרִים, אֶלָּא לֹא בַּחוּץ. כָּךְ הַתּוֹרָה, בַּחוּץ הִיא נֶאֱמֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחוֹבוֹת. מַהוּ בָּרְחוֹבוֹת. בִּמְקוֹם שֶׁמַּרְחִיבִין וְהֵיכָן מַרְחִיבִין לָהּ. בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: בָּרְחוֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא (משלי א, כא), בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת הִיא קֹרְאָה. כֵּיצַד, מֵרֹאשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה, כַּמָּה אֻכְלוּסִין הִיא מְאַבֶּדֶת. דּוֹר הַמַּבּוּל, דּוֹר הַפְלָגָה, דּוֹר סְדוֹם. הֱוֵי, בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה הִיא קֹרְאָה. הֱוֵי, בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא. בָּרֹאשׁ, מָוֶת הִיא קֹרְאָה בָּאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּיוֹם אָכְלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב, יז). הֱוֵי, בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא. בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר (משלי א, כא). בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹשִׂין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹּאמַר (שם). אִם אָמַרְתָּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, לֹא תֹּאמַר כְּבָר אָמַרְתִּי, אֶלָּא חֲזֹר וֶאֱמֹר. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: אֲמָרֶיהָ תֹּאמַר. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אוֹמֶרֶת הַטּוֹבָה, וְאוֹמֶרֶת הָרָעָה. אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, זוֹ הַטּוֹבָה. וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ, וְנָתַתִּי שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל, זוֹ הָרָעָה. דָּבָר אַחֵר, אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. מַה כְּתִיב שָׁם, וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם. אִם תְּקַיְּמוּ מִצְוֹתַי, מַנִּיחַ אֲנִי אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֵרֵד וְאֶשְׁכֹּן בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כט, מה). שֶׁעַל מְנָת כֵּן יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְתִשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם (שם פסוק מו). וְאִם יַעֲשׂוּ רְצוֹנִי, אֵין שְׁכִינָתִי זָזָה מִבֵּינֵיהוֹן. לָמָּה, אָמַר רַבִּי אַמִּי, נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּירָה לְמַעְלָה, שֶׁיְּהֵא לוֹ כָּךְ דִּירָה לְמַטָּה. שֶׁכָּךְ הוּא אוֹמֵר לָאָדָם הָרִאשׁוֹן, אִם זָכִיתָ, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ עַל הָעֶלְיוֹנִים, כָּךְ אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ מֶלֶךְ עַל הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם (בראשית ב, טו). אֵין לְשׁוֹן וַיִּקַּח אֶלָּא לְשׁוֹן עִלּוּי, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה (שם יב, טו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ (אסתר ב, ח). וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁחָטָא, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן וְאַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. וְכָךְ אָמַר לִשְׁלֹמֹה, הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹנֶה וְגוֹ' (מ״א ו, יב), וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (שם פסוק יג). אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי, וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (שם ט, ו-ז). לָמָּה, שֶׁהֵן תְּנָאִין בֵּינִי לְבֵינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְגוֹ', וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ לִי. מַה כְּתִיב שָׁם, וַהֲשִׁימוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם. מֶה עָשָׂה שְׁלֹמֹה. הִרְבָּה לוֹ נָשִׁים וְסוּסִים. וּכְתִיב: וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ (שם יא, ד). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אֶת מִצְוֹתֶיהָ, וְרָאִיתָ תְּנָאִים שֶׁהִתְנֵיתִי לְךָ בָּהּ. וּכְתִיב: לִשְׁלֹמֹה, אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן (תהלים עב, א). וּכְתִיב: יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי (מ״א יא, יא). וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה. כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם (ישעיה נה, יא). עָמַד מְנַשֶּׁה וְעָשָׂה אֶת הַצֶּלֶם וְהִכְנִיסוֹ לְבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית (דה״ב לג, ז). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרָא אֶל יִרְמְיָהוּ וְאָמַר לוֹ: גַּם תַּנִּין חָלְצוּ שַׁד הֵנִיקוּ גּוּרֵיהֶן (איכה ד, ג). הַתַּנִּין הַזֶּה כְּשֶׁהוּא בָּא לִינֹק אֶת אִמּוֹ, הִיא רוֹאָה אוֹתוֹ מֵרָחוֹק וְחוֹלֶצֶת שָׁדֶיהָ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּינַק, וְלֹא יִרְאֶה שָׁדֶיהָ מְכֻסִּין שֶׁלֹּא יִינַק. וּבָנַי לֹא עָשׂוּ כֵן, אֶלָּא כְּשֶׁרָאוּ אוֹתִי נִכְנָס לַבַּיִת, בָּא מְנַשֶּׁה וְהִכְנִיס שָׁם אֶת הַצֶּלֶם, כְּדֵי לְהוֹצִיאֵנוּ מִשָּׁם. בִּתְחִלָּה עָשָׂה לוֹ פַּרְצוּף אֶחָד וְהֶעֱמִידוֹ לַמַּעֲרָב, כִּבְיָכוֹל, הָיְתָה הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת לְזָוִית אַחֶרֶת מָקוֹם שֶׁלֹּא נִרְאֶה הַפֶּסֶל. כְּשֶׁרָאָה מְנַשֶּׁה כָּךְ, עָשָׂה לוֹ אַרְבָּעָה פַּרְצוּפִין, שֶׁיִּרְאֶה הַשְּׁכִינָה וְיִסְתַּלֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס (ישעיה כח, כ). הֱוֵי אוֹמֵר, שֶׁאַף לֹא כְּתַנִּין חָלְצוּ שַׁד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מָה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּאן, אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי (הושע ה, טו). אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֵין כְּתִיב אֶלָּא אֵלֵךְ אָשׁוּבָה. שֶׁאִלּוּ הָיָה כָּתוּב אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה, לֹא הָיְתָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל תִּקְוָה. אֶלָּא אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ, יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וַאֲנִי חוֹזֵר. לְכָךְ כְּתִיב: אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְּשׁוּ פָנַי, בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי (הושע ה, טו). וּמִתּוֹךְ צָרָה הַבָּאָה עֲלֵיהֶם, יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וַאֲנִי חוֹזֵר וִיבַקְּשׁוּ פָנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (דברים ד, ל), וְאַחֲרֵי כֵן אֲנִי מַחֲזִיר לָהֶם שְׁכִינָתִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, אֵין נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן (ישעיה ל, טו). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בֵּין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וּבֵין אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ, מִיָּד נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה (שם ס, כב). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה מֵעַצְמָן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ רַע שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן וּמִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר, רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ (שם נט, יט). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (שם פסוק כ).
במדבר רבה י״ג:ו׳ - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, מַהוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, רְאֵה הֵיאַךְ כְּתִיב בִּבְרִיַּת יוֹם רִאשׁוֹן (בראשית א, ה): וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, יוֹם רִאשׁוֹן אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא יוֹם אֶחָד, וּכְשֵׁם שֶׁאָמַר יוֹם אֶחָד יֹאמַר יוֹם שְׁנָיִם יוֹם שְׁלשָׁה, אֶלָּא לָמָּה אָמַר יוֹם אֶחָד, שֶׁעַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה יְחִידִי בְּעוֹלָמוֹ נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְהִשְּׁרָה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ וּבָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִכָּתֵב שֶׁבְּיוֹם זֶה נִבְרָא הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן אֵינוֹ אוֹמֵר כָּאן, אֶלָּא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מַהוּ הָרִאשׁוֹן, לִבְרִיאַת עוֹלָם, מְלַמֵּד שֶׁאֶחָד בְּשַׁבָּת הָיָה, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר עֶשֶׂר עֲטָרוֹת נָטַל אוֹתוֹ הַיּוֹם, רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת עוֹלָם, רִאשׁוֹן לַכְּהֻנָּה, רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאוּת, רִאשׁוֹן לַשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה, רִאשׁוֹן לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, רִאשׁוֹן לְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לְאִסּוּר בָּמָה, רִאשׁוֹן לַאֲכִילַת קֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ, דִּכְתִיב (ויקרא ט, כד): וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ וגו':
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
בראשית רבה י״ט:ז׳ - הטקסט מספריא
וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם (בראשית ג, ח), אָמַר רַבִּי חַלְּפוֹן שָׁמַעְנוּ שֶׁיֵּשׁ הִלּוּךְ לַקּוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן, וְהִלּוּךְ לָאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, כג): וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא מְהַלֵּךְ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מִתְהַלֵּךְ, מְקַפֵּץ וְעוֹלֶה. עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, חָטָא קַיִן נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, דּוֹר אֱנוֹשׁ לַשְׁלִישִׁי, דּוֹר הַמַּבּוּל לָרְבִיעִי, דּוֹר הַפְלָגָה לַחֲמִישִׁי, סְדוֹמִיִּים לַשִּׁשִּׁי, וּמִצְרִיִּים בִּימֵי אַבְרָהָם לַשְּׁבִיעִי. וּכְנֶגְדָן עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים, וְאֵלּוּ הֵן, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵוִי קְהָת עַמְרָם משֶׁה, עָמַד אַבְרָהָם וְהוֹרִידָהּ לַשִּׁשִּׁי, עָמַד יִצְחָק וְהוֹרִידָהּ מִן שִׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי, עָמַד יַעֲקֹב וְהוֹרִידָהּ מִן הַחֲמִישִׁי לָרְבִיעִי, עָמַד לֵוִי וְהוֹרִידָהּ מִן הָרְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי, עָמַד קְהָת וְהוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי, עָמַד עַמְרָם וְהוֹרִידָהּ מִן הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן, עָמַד משֶׁה וְהוֹרִידָהּ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב (תהלים לז, כט): צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וגו', וּרְשָׁעִים מַה יַּעֲשׂוּ פוֹרְחִים בָּאֲוִיר, אֶלָּא הָרְשָׁעִים לֹא הִשְׁכִּינוּ שְׁכִינָה בָּאָרֶץ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

