לקוטי שיחות כרך יז אחרי שיחה ג
מקור מפורש
בעמוד זה
49 וי"ל שנפק"מ גם בפועל. כי לפי ראב"ע [שהכפרה שהיא תכלית התשובה היא מחיים דוקא], וע"פ הכלל דאין לך דבר שעומד בפני התשובה [שהכוונה בזה לא רק שנעשה צדיק, כ"א שיכול לתקן החטא, כפרה, כדמוכח באגה"ת רפ"ד וספ"ט] – צריך לומר, שגם בחילול השם אפ"ל כפרה מחיים (ע"י אופנים שונים – כמבואר בשע"ת לר"י שער א' עיקר הי"ז (סמ"ז). שער ד' ס"ה. שם סט"ז. וראה זח"ג קכ, סע"ב ואילך. ועוד]. ואולי י"ל דזה שחילול השם – שפירושו "מחטיא אחרים" (רש"י ד"ה חה"ש יומא שם) – אין לו כפרה מחיים הוא ע"ד מ"ש רש"י (ד"ה השתא יבמות כב, ב – לענין העון דהוליד ממזר שאינו יכול לתקון) ד"עונו גלוי ונזכר (כל זמן שממזר קיים)": וא"כ י"ל, שעי"ז שמחזיר בתשובה אותם שהחטיא ומקדש ש"ש בהם, שעי"ז שוב אין "עונו גלוי ונזכר", יש לו כפרה*. ועדמ"ש בשע"ת לאדהאמ"צ (ח"ב מב, סע"ד. וראה גם ח"א נד, סע"ד) ה"מעשה שהי' בבע"ת א' .. ומתו פתאום .. כל ממזרים הנולדים מעונו כו'". *) ומה שמיתה ממרקת – אף שהעון עדיין "גלוי ונזכר" – כי ע"י מיתה בטלה (וראה עקידה – הובא בהערה 26) מציאות החוטא, במכש"כ מהנ"ל בהערה 39. ולהעיר שבכלל אין להעניש הנשמה (או הגוף) בפ"ע, כמשל ה"חיגר" ו"סומא" כו' (סנהדרין צא, סע"א ואילך). [ולהעיר מההסברה בזה דהאשה קונה א"ע במיתת הבעל (משנה ריש קידושין) – שהוא (מפני דין – שהמיתה מתירה, או) מפני מציאות טבעי – שבטלה מציאות הבעל – צפע"נ מהד"ת סא, א־ב]. [ולכאורה צ"ע: עפ"ז גם בבא על הערוה והוליד ממזר (או קודם השבת הגזילה – אף שיצאה מרשותו) צ"ל מיתה ממרקת (שהרי בטלה מציאות החוטא), ומרש"י וכו' משמע שאא"פ לו להתכפר "כל זמן שממזר קיים"? ואולי י"ל שקיים חלק השותפות שלו בהולד שהוליד (וכח העשי' שלו בהגזילה). – ולהעיר מזח"ג מד, ב שלכאורה משמע שהפסוק "יכופר העון הזה לכם עד תמותון" קאי גם על הוליד ממזר (אלא שמוסיף שם שצריך גם גיהנם)].
פתיחה בהקשר