שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שכח דין חולה בשבת
מקור מפורש
בסימן זה
603 משנה
יומא פג, א (כל ספק נפשות דוחה את השבת). רמב"ם פ"ב
מהל' שבת ה"א (דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות). רשב"א שם, ובח"א
סי' תרפט (שמעתי מאחד מגדולי הרבנים שהעיד משם הרב רבי מאיר מרוטנבורק. שהורה
להתיר לשחוט אפילו במקום שיש שם נבלה להאכילו ... ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם
נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה, אם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו,
שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה ... אבל למ"ד דחויה היא, מאכילין לו הנבילה
שהוא צריך לאכול, ואין אנו עוברין לשחוט לו, שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו
ולא נדחה את השבת. וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא, ולא הותרה), ובח"ז
סי' שמג (כל שיש לה דברים הבריאים ושאינה צריכה למאכלים אחרים, אין מחללין עליה את
השבת, שהשבת דחויה היא אצל החולים, משום שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם, אבל לא
הותרה אצלם ... החולה שאמדוהו הרופאים שצריך לשתי גרוגרות (מנחות סד, א) ולא מצאו
להביא לו מן התלוש והוצרך להביא מן המחובר, ויש שתי גרוגרות בעוקץ אחד ושתי
גרוגרות אחרות כל אחת ואחת בעוקץ אחד בפני עצמו, אסור לתלוש שני עוקצין כדי להביא
שתי גרוגרות, אלא תולשין העוקץ האחד שיש בו שתי גרוגרות, כדי שנמעיט בקצירה, ואין
אומרין כל שעושין לחולה שיש בו סכנה מותר, שלא התירה תורה אלא כדי להחיותו משום
שנאמר וחי בהם).
והיינו שמוכיח כן מההלכה דלקמן
סי"ח (אמדוהו לב' גרוגרות ... ממעט בתלישה). וכותב שבזה תלויה ההלכה דלקמן
סט"ז ( היה חולה שיש בו סכנה צריך בשר, שוחטין לו, ואין אומרים
נאכילנו נבלה שהיא איסור לאו ואל נחלל עליו שבת שהיא איסור סקילה).
אבל אנן קיי"ל ששבת דחויה, ולא
הותרה, ומה שהתירו השחיטה, אף כשיש בשר נבלה, נתבארו כמה טעמים לקמן שם (והערות 625 - 626 ).
ר"ן ביצה (ט, ב) ד"ה ומיהא
(שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה). הובאו ב ב"י , וב דרכי משה סי'
של ס"ק א, עיי"ש .
*
ראה שו"ת צמח צדק סי' לח (ויש
ליתן קצת טעם אם נאמר שזה תלוי במחלוקת אם שבת דחוי', כדעת הרשב"א בתשובה סי'
תרפ"ט והר"ן, שהובאו ב"י סי' שכ"ח, או כדעת הר"מ
והרא"ש פ"ח דיומא דשבת הותרה ... וגם אפשר לצרף דעת האומרים הותרה כו',
כי הגם שהרב"י נראה דסבירא לי' דחוי', אבל המ"א סק"ט נראה דמספקא
לי' עכ"פ, ואפשר נוטה יותר להאומרים הותרה).
אגרות קודש ח"ב אגרת קעו (הא דדעת
הרמב"ם הוא, דשבת דחוי ' אצל פקוח נפש – וכפשטות לשונו ברפ"ב דהל' שבת – כן
כתבו בפירוש : הב"י (בב"י סי' שכח ובכס"מ), הב"ח,
הרמ"א (בד"מ ס' של), קרבן נתנאל (סוף יומא), רבינו הזקן (שו"ע או"ח
ס' שכח סי"ג), מחצית השקל, מנחת חינוך (סוף מצוה לב) ועוד. (ויעוג"כ ביאורי
הגר"א שו"ע יו"ד ס"ס רסו). בעל ערוך השולחן (יו"ד ס"ס
רס"ו) רוצה לומר דלא דק הרמב"ם בלשונו וסבירא ליה דשבת הותרה, אבל גם הוא
חזר בו (באו"ח סי' שכח ס"ג) וכתב ש"אין הכרח להוציא דברי הרמב"ם
מפשוטן"). לקוטי שיחות חכ"ז ע' 134-135.
פתיחה בהקשר