שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ו (סי' תפז-תצד) תצ סדר תפלת יום שני ותפלת חולו של מועד
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
400 שבת כג, א (אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה. והא יום טוב שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה. התם כי היכי דלא לזילזולי בה). רמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ה (ולמה מברכין על יום טוב שני, והם לא תקנוהו אלא מפני הספק, כדי שלא יזלזלו בו). תשובת הרמב"ם, הובאה בכ"מ הל' מילה פ"ג ה"ו (ופריק אביי ואמר הכי השתא התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה, ולהכי תקינו לו ברכה, אבל שאר הדברים שעיקר תקנתם מפני הספק לא תקנו לו ברכה).
וכן הוא לקמן סי' תרמט סכ"א (ואין אנו מצווים אלא שלא לזלזל בעיקר קדושת היום, ולפיכך אנו מקדשין על הכוס, ומברכין זמן, ביום טוב שני כמו ביום טוב הראשון).
וראה גם לעיל סי' תעה ס"ל (שאין לחלק כלל בין יום טוב ראשון לשני בשום דבר, שלא יבואו בו לזלזל על ידי כן). לקמן סי' תר ס"ד (אף שאין טעם זה שייך לזמן שקובעין חדשים על פי החשבון ולעולם יום ראשון הוא עיקר, והוא יום טוב של תורה, מכל מקום אין לזלזל ביום שני ולהקל בו מה שלא היו מקילין בו אבותינו).
והיינו שמטעם זה (שלא יבאו לזלזל בו) נתנו חכמים דין של "ודאי" ליום השני (ולא דין של "ספק"). וכדלקמן סי' תקטו ס"ד (ואפילו בספק החמירו חכמים אף ביום טוב שני של גלויות, ואע"פ שיום טוב שני של גליות אינו אלא מחמת ספק, ונמצא שיש כאן ב' ספיקות להקל, מכל מקום כיון שכבר הנהיגו חכמים את כל בני הגולה לעשות שני ימים הרי הוא כודאי של דבריהם לענין זה שלא להתיר בו ספק). וראה דברי נחמיה, בהגהותיו לסי' זה (לקמן הוספה ז).
ולא רק בעצם קדושת היום, אלא אף במצוות התלויות בחג, מקיימים המצוות ומברכים עליהם גם ביום השני, הן בתקיעת שופר ביום השני של ראש השנה, והן באכילת מצה ומרור שביום השני של פסח, ואין אומרים בכל אלה "ספק ברכות להקל", כי יום שני של יום טוב אין לו דין ספק, אלא ודאי.
וראה עוד בזה לעיל סי' תעה ס"ל (והערה רג), וסי' תפט סכ"ט (והערה 372).
*
זאת היא דעת אביי, ופסק הרמב"ם שם, דקיי"ל כוותי'.
ואף שבשבת שם (רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן), ופירש רש"י (ספק דדבריהם בעי ברכה, ודמאי אפילו ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא, דרוב עמי הארץ מעשרין). ומטעם זה חלק הראב"ד על הרמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ה (זה הטעם לאביי, אבל רבא חלק עליו ואמר שאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הם, אבל ספק אחר אפילו בדרבנן מברכין).
כבר השיב עליו במ"מ שם (דעת רבינו והגאונים ז"ל לפרש דרבא לא פליג אהאי טעמא דאביי ... אלא טעמא דרבא, כיון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי כמצוה של דבריהם ממש, הוו להו לתקוני בברכה. אלא משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן, עבוד רבנן היכרא, דלא לימרו כדאורייתא דמי להו לרבנן ... וקבלת הגאונים תכריע).
ובאמת גם הראב"ד סובר שספק ברכות להקל במצוה דרבנן, אלא שעכ"פ בספק מצוה דאורייתא מברכים עליה, והרמב"ם סובר שגם בזה אין מברכים, כמבואר ברמב"ם הל' מילה פ"ג ה"ו (אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שהוא אינו זכר ודאי). ובראב"ד שם (אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו, מפני שהוא ספק דאורייתא, ועל ספק דאורייתא מברכין, חוץ מן הדמאי מפני שרוב עמי הארץ מעשרין הן). וקיי"ל כהרמב"ם, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רסה ס"ג (אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו, מפני שאינו זכר ודאי).
וכן נפסק לקמן תקפה ס"ו (מי שנסתפק לו אם שמע קול שופר ביום ראשון של ראש השנה, שהוא מן התורה, צריך לתקוע, אבל לא יברך, שספק ברכות להקל).
וכן מובן ממה שנתבאר לעיל סי' סז ס"א (ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות, מפני שקריאת שמע הוא מן התורה, וספק של תורה הוא להחמיר. ואף להאומרים שפסוק ראשון או פרשה ראשונה בלבד היא מן התורה, והשאר תקנת חכמים צריך לחזור ולקרות כל הג' פרשיות, שכך היתה התקנה שכל זמן שיקרא קריאת שמע של תורה יקרא כל הג' פרשיות. ומטעם זה צריך גם כן לחזור ולברך הברכות שלפניה ולאחריה אם נסתפק לו אם אמרם, אף על פי שהברכות מדברי סופרים, לפי שכך היתה התקנה, שכל זמן שקורין קריאת שמע של תורה אפילו מפני הספק בלבד קורין אותה בברכותיה).
וכן נתבארה סברה זו לעיל סי' קפד ס"ב (כל מקום שחוזר ומברך [ברכת המזון], צריך לומר גם כן ברכה רביעית שהיא מדברי סופרים, כדי שלא יבואו לזלזל בה, ועוד שכך היתה התקנה שבכל פעם שמברך ברכת המזון יברך ד' ברכות).
הרי שדוקא כאן הצריכו לברך "לפי שכך היתה התקנה", משא"כ בשאר ספק מצוה של תורה, אין מברכים עליה.
אלא שמכל מקום מסתפק הצמח צדק בסברה זו, כמבואר בשו"ת או"ח סי' ג ס"ה (ולכאורה ממ"ש בש"ע א"ח סי' ס"ז דבספק אם קרא קריאת שמע חוזר וקורא בברכות, משמע דקי"ל שבספק מצוה דאורייתא, אף שהברכה היא מדרבנן, חוזר ומברך. אף שהמ"א שם כתב טעם אחר בשם תשובת הרשב"א [=הוא הטעם שהובא לעיל משוע"ר]. הנה המעיין בגוף תשובת הרשב"א סי' ש"ך, במ"ש ואני אומר באולי לדעת הרב ז"ל שהוא סבור כו', משמע דלדידיה לא סבירא ליה טעם זה), וס"ו (ולענין הלכה הי' ראוי להכריע ... דלא כהמ"א שם).
ולפעמים מצרפים את דעת הראב"ד וסיעתו לחיוב ברכה, כדלעיל סי' תפט סכ"ה (והערה 339 בסופה).
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית הלכות ציצית ח הלכות ציצית ועטיפתו
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ה
946 שו"ת הרשב"א ח"ז סי' תיז (דהמברך להתעטף בציצית ובדעתו בשעת ברכה ללבוש טלית אחרת מוסף על זו, דדי בברכה אחת, דומיא דשני תינוקות למול. ואם לא עלה כן על דעתו בשעת ברכה, מברך על כל אחת ואחת). הובא באגור סי' ז. שו"ע שם ( והיה דעתו מתחלה על כולם) .
ודין שני תינוקות נתבאר בשו"ע יו"ד סי' רסה ס"ה (מי שיש לו שני תינוקות למול, יברך ברכה אחת לשניהם), וברמ"א שם (אבל אם שח בינתיים או שלא היה דעתו על הב' מתחילה, צריך לברך אשר קדש ידיד על הראשון, ולחזור ולברך על מילת השני). ולקמן סי' ריג סוף ס"ז (מלין את בניו בשעה אחת, אין רשאים לחלק, אלא צריכין לעשות ביחד כדי שיברך אחד לכולם, שכיון שלא יצא ידי חובת מצוה זו עד שיעשה כולם, הרי לא נגמר המצוה עד שיעשה כולם, ולכן די בברכה אחת, ואסור לגרום ברכה שאינה צריכה).
וראה אהלי שם ח"ז ע' קז.
פתיחה בהקשר