שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו) פסקי הסדור - סדר הכנסת שבת
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ד
2916 כלומר, זה שנתבאר ששקיעה האמיתית היא בעת סילוק אור השמש מראשי ההרים, הוא גם ברוסיא הלבנה, כאמור לעיל (ליזהר בהדלקת נרות ... בעוד השמש זורח בראשי האילנות ... כדי להוסיף מחול על הקדש ... בכמו ד' חלקי ששיים משעה ... [לפני] סילוק וביאת האור מראשי ההרים), כדלעיל (הערה 2914 ), ולקמן (הערה 2946 ).
ואף שברוסיא הלבנה לא שכיחים הרים גבוהים, ואם כן איך אנו אומרים ששקיעה האמיתית היא ד' דקות אחרי סילוק האור מראשי האילנות, כיון שאז הוא סילוק אור השמש מראשי ההרים?
על זה מבאר רבינו, וזהו עיקר חידושו של רבינו, שגם בארץ מישור (רוסיא הלבנה), רואים אנו כאילו יש כאן הרים למזרח, בגובה ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, וכאילו אנו רואים עליהם את זריחת אור השמש לפני השקיעה האמיתית (כדלעיל הערה הקודמת).
ועוד בא רבינו להודיענו גובה ההרים שדנים כאן, שהרי יש הרים שהם פחות ממאה מטר מגובה הים, ויש הרים שהם יותר משמונת אלפים מטר מגובה הים. אלא שכאן הכוונה היא לגובה ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, שהם כמה מאות מטרים מגובה הים. והיינו שהשקיעה האמיתית בכל מקום היא בעת סילוק אור השמש מחלל האיזור ההוא, בגובה כמה מאות מטרים – כמו גובה ההרים הגבוהים שבארץ ישראל.
והטעם שהולכים בתר ההרים הגבוהים שבארץ ישראל הוא, כי כך רואים בדברי רבי חנינא שבת לה, א (יניח חמה בראש הכרמל). ובירושלמי ברכות א, ב (החמה מטפטפת על ראשי ההרים). שבשניהם מדובר בגובה ההרים שבארץ ישראל. ומזה למדים אנו שכן הוא בכל מקום בעולם, שבעת סילוק אור השמש מחלל האיזור ההוא בגובה כמה מאות מטרים אזי היא השקיעה האמיתית.
ועל פי זה הגיע רבינו למסקנא ולחשבון המדויק, שברוסיא הלבנה זמן שקיעת החמה האמיתית (מהחלל של גובה כמה מאות מטרים) הוא 4 דקות אחרי זמן השקיעה הנראית (מהחלל של גובה ראשי האילנות והגגים). ולפי חשבון זה, בארץ ישראל עצמה, השקיעה האמיתית היא פחות מ-3 דקות אחרי השקיעה הנראית.
*
ויש מי שרצה לפרש הכוונה כאן להרים הגבוהים שבארץ ישראל בגובה 700 מטר (ראה "שימת עין" בהוספות לסדר הרב מלאדי ע' 17. "זמני היום בהלכה" ע' לט בטבלה הנדפסת שם, ובטבלאות 8 שבספר, שזמן צאת הכוכבים לדעת רבינו בארץ ישראל בימים השוים הוא 24 דקות אחרי השקיעה. הערות הרב יהורם שי' אולמן והרב יוסף יצחק שי' פייגלשטוק ס"ו, והרב שלום דובער שי' הרצל (ס"א-ב) שבסוף ספר סדר הכנסת שבת.
ועוד יש מי שרצה לפרש שהכוונה להרים הגבוהים שבהרי ירושלים – 820 גובה מעל פני הים (קיצור הלכות – מילואים, ע' צח).
ולשתי הדעות הפירוש הוא שבארץ ישראל השקיעה האמתית היא 4 דקות אחרי שקיעה הנראית. ולפי זה הפרש זה במדינת רוסיא הלבנה – יותר מ-4 דקות.
אמנם לקמן כתב רבינו בפירוש (ובמדינות אלו זמן צאת ג' כוכבים בינונים בימים השוים הוא בכמו חצי שעה בקירוב אחר השקיעה האמיתית, שהן ל"ד חלקי ששיים בקירוב אחר השקיעה הנראית). היינו שארבעת הדקות האלו שכתב – כוונתו בהן היא לרוסיא הלבנה (כדלקמן סוף הערה 2934 , והערה 2946 ). ואם כן מוכחת דעתו שבארץ ישראל בימים השוים הוא פחות מ-3 דקות.
ויתירה מזו כתב, "שבמרחשון של חדשי החמה פוחת מעט מתשרי שנראים אז ג' כוכבים בכחצי שעה אחר שקיעה הנראית". וכל זה לא מתאים כלל אם נאמר ש-4 של שקיעה האמיתית הם בארץ ישראל, ובאיזור לאזניא-לאדי הוא יותר מזה.
גם האמור לקמן (ולפי שאין אנו בקיאים בהם [בכוכבים בינונים], לכך צריך להחמיר [לחכות לכוכבים קטנים] בקיץ לענין קריאת שמע של ערבית עד שעה שלימה אחר השקיעה), מוכיח ש-4 דקות אלו הן באיזור לאזניא-לאדי, ולא בארץ ישראל (וכדלקמן הערה 2953 ).
*
ויש מי שרצה לפרש שהכוונה להרים הגבוהים 1000 מטר ויותר ("הערות התמימים ואנ"ש – 770" גליון רמט ע' 69), והכוונה היא שבכל העולם כולו השקיעה האמיתית היא בדיוק 4 דקות אחרי השקיעה הנראית (מבלי להתחשב עם אורך הנשף באותו מקום ובאותו זמן), כיון שכך הוא בארץ ישראל (שם גליון רנב ע' 54 ואילך. וראה מה שדנו בזה באריכות שם גליונות רנג. רנד. רנז. רסו. רסח. עדר. הערות ובאורים גליונות תתכז ע' 54. תתכח ע' 69. תתכט ע' 77. תתלא ע' 86. תתלב ע' 65. תתלה ע' 126). אמנם לכאורה אין בזה שום הגיון או מקור.
וראה מה שביאר הרב אליהו לנדא, בהערותיו שבסוף ספר סדר הכנסת שבת, מהו ההגיון שבסברה זו; אמנם לכאורה מופרך לפרש כן בדברי רבינו, שהרי כל עיקר מטרת רבינו כאן בביאור זמן השקיעה האמיתית, הוא בשביל חישוב זמנם המדויק של בין השמשות ושל צאת הכוכבים, שמתחילים אחרי השקיעה האמיתית (כדלקמן הערות 2924 ; 2934 ). וזאת ביאר רבינו לקמן בהמשך דבריו, שזמן ראיית הכוכבים תלוי רק בחישוב מעלות ריחוק השמש מהמקום שעומד בו האדם (כדלקמן הערה 2925 ). ופשוט שרק בזה תלויה ראיית ג' הכוכבים בכל מקום בעולם – בלי הוספת 4 דקות של גזירת הכתוב באמצעם.
ולכן חישבתי (קונטרס נרות שבת קודש ח"ב הערות 7-8) שהכוונה היא לגובה הר הכרמל (הנזכר בדברי חז"ל) שגבהו (בשיא גבהו) 546 מטר, ואשר לפי זה תהי' השקיעה האמיתית כשיורדת השמש 1°35' תחת האופק, ואשר לפי זה תהי' השקיעה האמיתית ברוסיא הלבנה (באיזור לאדי – לאזניא) לערך 4 דקות אחרי השקיעה הנראית, ובארץ ישראל תהי' השקיעה האמיתית פחות מ-3 דקות אחרי השקיעה הנראית.
[את החשבון בכל הנ"ל ביארתי בקונטרס נרות שבת קודש ח"ב ע' 9, שבהר בגובה 546 מטר תתאחר השקיעה האמיתית באיזור לאזניא-לאדי 4 דקות אחרי השקיעה הנראית. וכעין זה הבאתי שם מ"אוצרות ירושלים" חלק עז סתת"ב. ועד"ז חישב ב"שימת עין" ע' 17, שבהר בגובה 700 מטר תתאחר השקיעה בארץ ישראל 4 דקות אחרי השקיעה הנראית. אבל ב"הזמנים בהלכה" ע' נט, הביא חישוב אחר, שבגובה הנ"ל מתאחרת השקיעה קצת יותר משיעור הנ"ל. ונתבאר בקובץ הערות התמימים ואנ"ש – 770 (גליון רמט ע' 65), שיש שתי נוסחאות לחישוב הפרש השקיעה בגובה ההרים. אבל גם לפי זה לא ישתנה החשבון הנ"ל, שכיון שבאיזור לאדי-לאזניא מתאחרת השקיעה האמיתית ב-4 דקות, אם כן מובן שבארץ ישראל היא מתאחרת בפחות מ-3 דקות].
והוכחה נוספת שמדבר כאן רבינו בהר הכרמל, כי לשון זה "ביאת האור מראשי ההרים " מקורו ברש"י לה, א ד"ה כרמל (הר שעל שפת הים, וחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ), שמדבר בהר הכרמל.
אמנם הקשה על זה הרב יעקב סינגאווי בקובץ הערות התמימים – 770 (גליון רמט ע' 67), שהרי גובה הר הכרמל הסמוך לשפת היום הוא 190 מטר בלבד, ואילו שיא גובה הר הכרמל 546 מטר נמצא במרחק 10 קילומטר משפת הים.
ואפשר שרבינו מפרש, דמיירי באדם העומד במקום שיכול לראות מרחוק את שיא גובה הר הכרמל (546 מטר מעל פני הים), ורואה עליו את אור השמש.
או אולי יש אפשרות נוספת בביאור הוכחת רבינו (שמתחשבים עם גובה הרים אלו דוקא):
התוס' בסוגיא הנ"ל לה, א ד"ה וירד (פירש בקונטרס ובתוך כדי שירד ויעלה הוי לילה. וקשה דלא הוה ליה למינקט סימנא דטבילה, אי לאו דאתא לאשמעינן דטבילה מעליא היא. ובירושלמי בפרק א דברכות דמשיעלה מתחיל בין השמשות, והשתא קמ"ל דשפיר טבל ועלה לו הערב שמש). הרי למד התוס' מהירושלמי, שאחרי סילוק האור מראשי הר הכרמל, עדיין היה לו מספיק זמן לירד ולטבול ולעלות, ואז היא השקיעה האמתית והתחלת בין השמשות.
[נוסח שלנו בירושלמי שם (התחיל גלגל חמה לשקע, אדם עומד בראש הר הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל). אמנם מדברי התוס' נראה שמפרש את דברי הירושלמי, כמו בש"ס דידן, שהאדם עומד לירכתי ההר אצל הים, ורואה את אור השמש על ראש הר הכרמל, ויורד וטובל בים הגדול ועולה, ואז היא זמן השקיעה האמתית].
בתוס' שם לא מפורש כמה הוא זמן הטבילה בים, אמנם מפורש הדבר ברא"ש שבת פ"ב סי' כג (ופסק כוותיה לעיל סי' רסא ס"א) שהוא מהלך נ אמות, שהם 36 שניות. ומזה יש ללמוד שהשקיעה האמיתית היא קרוב לדקה אחרי סילוק אור השמש בראש הר הכרמל – בחלק ההר הסמוך לים. ואפשר שמזה למד רבינו שהשקיעה האמיתית היא קרוב ל-3 דקות אחרי שקיעה הנראית בארה"ק, ובמילא 4 דקות אחרי השקיעה הנראית בלאדי; שמסתמא אין הכוונה להרים הכי הגבוהים, כי אם כמו בכל ההלכות הולכים אנו לפי הגובה הממוצע של ההרים הגבוהים שבארץ ישראל.
אמנם בכל אופן שנבאר את הוכחת רבינו לחישוב זה, ברור מילולו שהשקיעה האמיתית היא כאשר זריחת השמש מסתלקת מחלל המקום שעומד בו האדם, בגובה ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, בין אם האדם עומד במישור ובין אם הוא עומד על גבי הר. והיינו שהשקיעה האמיתית ברוסיא הלבנה (באיזור לאדי – לאזניא) היא לערך 4 דקות אחרי השקיעה הנראית, ובארץ ישראל תהי' השקיעה האמיתית פחות מ-3 דקות אחרי השקיעה הנראית.
*
והנה בקונטרס נרות שבת קודש ח"ב (הערה 7) סיכמתי החשבון, שזמן השקיעה הנראית הוא כשיורדת השמש 1° תחת האופק (שאז שוקע אור השמש מראשי האילנות והגגות), וזמן השקיעה האמתית הוא כשיורדת השמש 1°35' תחת האופק (שאז שוקע אור השמש גם משיא גובה הר הכרמל, שהוא 546 מטר מעל פני הים). וכל החשבון שם הוא, שאז היא שקיעת סוף גלגל השמש להאדם העומד על ראש ההר, שאינו רואה יותר את סוף גלגל השמש.
אמנם הקשיתי על זה בקובץ יגדיל תורה (חוב' כח ע' קמט), שבדקתי וראיתי, שכאשר רוב עגולת החמה שקעה מהעין, שוב אין נראה כמעט שום חילוק בין אור השמש לצילו. וכיון שאנו בונים את דברינו אלה על מ"ש בסדר הכנסת שבת "סילוק וביאת האור מראשי ההרים", הרי פירוש הדברים הוא שהאדם העומד למטה אצל ההר רואה את זריחת אור השמש על ראש ההר, והיינו בזמן שהאדם העומד על ראש ההר יוכל לראות עדיין קרוב לחצי גלגל השמש , (ראה גם לעיל הערה 2909 ).
וכיון שכן, אולי יש להקדים מעט את זמן השקיעה הנראית – כשיורדת השמש קצת פחות ממעלה אחת תחת האופק, ואת זמן השקיעה האמיתית – כשיורדת השמש מעט פחות מ- 1°35' תחת האופק (מדובר בשינוי קטן ביותר, שאין להגדירו בזמן מסויים, ולכן לא שיניתי בכל החשבונות מהזמן שקבעתי – מעלה אחת לשקיעה הנראית, ו- 1°35' לשקיעה האמיתית).
*
כל זה אמור כאשר הוא עומד במישור, שהשקיעה האמיתית שלו היא בעת "סילוק וביאת האור מראשי ההרים" – כאילו יש פה הר גבוה שהשמש זורחת עליו עדיין; ולכאורה כן הוא גם לאידך גיסא, כאשר נוסע במטוס הנמצא כ-10 קילומטר גבוה מהים, שאע"פ שרואה את השמש מהחלון, עדיין אפשר שבאותו איזור שתחת המטוס הוא כבר אחרי שקיעת החמה, או לפני נץ החמה (ראה קונטרס נרות שבת קודש ח"ב סוף הערה 7). וכעין זה מסיק הגרי"מ טוקצינסקי (בין השמשות ע' נה) והגרא"ז מלצר (שם ע' קנח); אלא שהם דנים בארץ המישור, וכאן אנו דנים לדעת רבינו שאף במקום מישור חושבים לפי גובה ההרים. וראה בסוף ספר סדר הכנסת שבת, מה שכתב בזה הרב יוסף יצחק שי' פייגלשטוק (סעיף ח).
ועדיין יש לעיין בדינו של העומד על ראשי ההרים הגבוהים מאד (יותר מגובה ההרים הגבוהים שבארץ ישראל), אם השקיעה אצלו היא בעת סילוק וביאת האור מגובה ראשי ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, או בעת סילוק וביאת האור מההר שהוא עומד עליו (ראה לעיל הערה 2910 ).
אמנם זה פשוט לכאורה, שבירושלים ובשאר העיירות שעל ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, אין שום הפרש בין השקיעה הנראית לבין השקיעה האמיתית. שהרי ביאר רבינו שאין מתחשבים עם גובה עמידת האדם, כי אם שבכל מקום השקיעה האמיתית היא בשעה שקרני אור השמש מסתלקים מאותו מקום בגובה ההרים. נמצא שאם האדם עומד גם הוא על ההרים הגבוהים – אזי משתוית השקיעה הנראית אצלו (במקומו שעומד על ההר) עם השקיעה האמיתית (שהיא אצל כולם כשקרני אור השמש מסתלקים מגובה ההרים), ומיד כשאינו רואה את השמש בעיר הזאת שעל גבי ההרים – הוי השקיעה הנראית והאמיתית אצלו [ראה בסוף הספר סדר הכנסת שבת, מה שכתב בזה הרב יוסף יצחק שי' פייגלשטוק (סעיף ז). וכוונתי בזה היא בזה כמובן, להרי ירושלים אלה, שאין הר במערב המסתיר על אור השמש בעת השקיעה. וראה גם לקמן הערה 2934 , קרוב לסופה].
*
כל הדיון הזה, בבירור זמנה המדוייק של השקיעה האמיתית, אינו נוגע לענין שבת, שכאמור כאן בפנים צריך להוסיף מחול על הקודש מהשקיעה הנראית ואילך.
אמנם נוגע הדבר גם לחישוב זמנם המדויק של בין השמשות, צאת הכוכבים ועלות השחר, ויתבאר לקמן (הערה 2924 ).
ולפעמים נוגע הדין לענין ברית מילה, לילד שנולד 2 או 3 דקות אחרי השקיעה הנראית שבלוחות שלנו. ולפי כל האמור לעיל אין למול אותו ביום השמיני אלא אם כן נולד בארץ ישראל עד 2 דקות אחרי השקיעה שבלוחות, משא"כ אם נולד 3 דקות אחרי השקיעה שבלוחות; אף אם יתברר בבירור (לפי דיוק הלוחות, ודיוק השעון, ודיוק קביעת הרופא) שרוב ראשו של הילד יצא מהפרוזדור בדיוק 3 דקות אחרי השקיעה שבלוחות המדויקים, מכל מקום נראה לענ"ד שיש לדחות את הברית ליום התשיעי, שהוא ספק שמיני (שו"ע יו"ד סי' רסב ס"ד).
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו) פסקי הסדור - סדר הכנסת שבת
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ה
2943 בתשובת ר"י בעל התוספות שבשו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם (על הבן הנולד סמוך לחשיכה והי' נראה יום, והיו נראים כוכבים קטנים מאד, נראה לי [שאין לחשוש לומר שהוא עדיין יום, ולמול ביום השמיני מאותו יום] כי יש לסמוך על הכוכבים ולספק לכל הפחות [שמא הוא כבר לילה], ולמול למחרת [שהוא יום ספק תשיעי], כיון שלא יהי' למחרת לא יום טוב ולא שבת [שאז הי' צריך לדחות המילה עד היום הספק עשירי], אע"פ שהיה הרקיע מזהיר כיום ... ואפילו אין אנו בקיאים בקטנים [שאם כן הי' מקום לכאורה לומר שהוא עדיין יום, והכוכבים שנראו הם גדולים שנראים גם ביום, ויהי' אפשר למולו בשמיני] ... לכל הפחות יחשב אותם כבינונים וגם מהן לילה [אף אם נאמר שכוכבים קטנים אלו הם בינונים, הרי גם בג' כוכבים בינונים הוא לילה] ... ואם לאלתר סמוך להוצאת ראש הולד חוץ לפרוזדור ראו הכוכבים ... אין להם אלא מה שעינים רואות [לומר שהוא ודאי לילה] ויהא נימול לשמונה אפילו יארע בשבת).
הרי תוכן המשך דבריו הוא, שאפילו אם אין אנו בקיאים בכוכבים קטנים, ויש לחוש שהם בינונים, מכל מקום אין לחוש (שהם גדולים שאפשר לראותם קודם שקיעת החמה), אלא בבינונים שנראים רק אחר השקיעה. ולכן אין למול אותו בשמיני מהיום שנולד, אלא בתשיעי. ואם נראה להם שראו את הכוכבים בשעת הלידה ממש, ימולו אותו בתשיעי ואפילו בשבת, כי גם כוכבים בינונים ודאי לילה הוא.
ועל פי זה נפסק בשו"ע יו"ד סי' רסב ס"ה (אם נולד כשהיו נראים ברקיע כוכבים קטנים מאד, יש לסמוך על הכוכבים לספק למול למחרת, כיון שלא היה לא שבת ולא יום טוב, ואע"פ שהיה הרקיע מזהיר כעין אורה של יום).
ופירש הש"ך שם ס"ק ט (דוקא משום שהם קטנים מאד אין לסמוך אליהם למול בשבת, אבל בכוכבים בינונים בסעיף שאחר זה יש לסמוך עליהם למול אפילו בשבת).
והיינו מ"ש שם אחר זה ס"ו (אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים, יש לסמוך עליהם שהוא לילה, אפילו הוא למחר שבת).
ועל זה מבאר כאן, שבתשובת ר"י בעל התוספות כתוב אדרבא, שאת הכוכבים הבינונים רואים בסיום בין השמשות, ואילו את הכוכבים הקטנים רואים רק אחר כך. אלא שכיון שאין אנו בקיאים בקטנים, חוששים שהם גדולים בגופם או באורם, ולכן נראים בסוף בין השמשות.
ועד"ז דחה את דברי הש"ך בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' צו).
*
והנה נחלקו הפוסקים, אם גם לענין בן שנולד בליל שבת צריך לחכות עד שנראים ג' כוכבים קטנים (כמו לענין קריאת שמע של ערבית, כדלעיל הערה 2931 ), או סגי בכוכבים בינונים (כנזכר בשו"ע יו"ד סי' רסב ס"ו).
וכתב המנחת כהן מאמר שני פ"ה (לענין קריאת שמע של ערבית כתבו הפוסקים שזמנה מזמן יציאת שלשה כוכבים קטנים ... ואם כן קל וחומר לענין שבת החמורה, שאם נולד תינוק בערב שבת סמוך לחשיכה שאינו נימול בשבת הבאה אלא אם כן היו נראים ברקיע ג' כוכבים קטנים ).
אבל ביד הקטנה פ"ה מהל' מילה, במנחת עני ס"ק יג (דבקריאת שמע דאורייתא החמירו בה, כי מאי איכפת לן בכך להחמיר ולהמתין עוד קצת, אבל גבי מילה אם נחמיר בזה שהוא באמת לילה גמור מן הדין ולספק בה יצא הדבר לתקלה כי נדחה אותו ליום שאחר שבת ובאמת מילה בזמנה יותר חמור משבת שהרי באמת מילה בזמנה דוחה שבת). וכן מסיק ב"בין השמשות" (ע' סו).
אמנם מדברי רבינו, שדחה דברי הש"ך מחמת תשובת הר"י בעל התוספות הנ"ל, אשר בה נתבאר שגם לענין מילה בשבת חוששים שלא בקיאים בין בינונים לגדולים, ורק בקטנים כתב שאין לספק שמא היו גדולים. נראה לכאורה אם כן, שגם לענין תינוק שנולד בליל שבת, צריך לחכות עד ליציאת כוכבים קטנים .
וכמדומה שכן פוסקים רוב רבני דורינו, לחכות עד ליציאת כוכבים קטנים לענין מילה בשבת.
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו) פסקי הסדור - סדר הכנסת שבת
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ו
2943 בתשובת ר"י בעל התוספות שבשו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם (על הבן הנולד סמוך לחשיכה והי' נראה יום, והיו נראים כוכבים קטנים מאד, נראה לי [שאין לחשוש לומר שהוא עדיין יום, ולמול ביום השמיני מאותו יום] כי יש לסמוך על הכוכבים ולספק לכל הפחות [שמא הוא כבר לילה], ולמול למחרת [שהוא יום ספק תשיעי], כיון שלא יהי' למחרת לא יום טוב ולא שבת [שאז הי' צריך לדחות המילה עד היום הספק עשירי], אע"פ שהיה הרקיע מזהיר כיום ... ואפילו אין אנו בקיאים בקטנים [שאם כן הי' מקום לכאורה לומר שהוא עדיין יום, והכוכבים שנראו הם גדולים שנראים גם ביום, ויהי' אפשר למולו בשמיני] ... לכל הפחות יחשב אותם כבינונים וגם מהן לילה [אף אם נאמר שכוכבים קטנים אלו הם בינונים, הרי גם בג' כוכבים בינונים הוא לילה] ... ואם לאלתר סמוך להוצאת ראש הולד חוץ לפרוזדור ראו הכוכבים ... אין להם אלא מה שעינים רואות [לומר שהוא ודאי לילה] ויהא נימול לשמונה אפילו יארע בשבת).
הרי תוכן המשך דבריו הוא, שאפילו אם אין אנו בקיאים בכוכבים קטנים, ויש לחוש שהם בינונים, מכל מקום אין לחוש (שהם גדולים שאפשר לראותם קודם שקיעת החמה), אלא בבינונים שנראים רק אחר השקיעה. ולכן אין למול אותו בשמיני מהיום שנולד, אלא בתשיעי. ואם נראה להם שראו את הכוכבים בשעת הלידה ממש, ימולו אותו בתשיעי ואפילו בשבת, כי גם כוכבים בינונים ודאי לילה הוא.
ועל פי זה נפסק בשו"ע יו"ד סי' רסב ס"ה (אם נולד כשהיו נראים ברקיע כוכבים קטנים מאד, יש לסמוך על הכוכבים לספק למול למחרת, כיון שלא היה לא שבת ולא יום טוב, ואע"פ שהיה הרקיע מזהיר כעין אורה של יום).
ופירש הש"ך שם ס"ק ט (דוקא משום שהם קטנים מאד אין לסמוך אליהם למול בשבת, אבל בכוכבים בינונים בסעיף שאחר זה יש לסמוך עליהם למול אפילו בשבת).
והיינו מ"ש שם אחר זה ס"ו (אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים, יש לסמוך עליהם שהוא לילה, אפילו הוא למחר שבת).
ועל זה מבאר כאן, שבתשובת ר"י בעל התוספות כתוב אדרבא, שאת הכוכבים הבינונים רואים בסיום בין השמשות, ואילו את הכוכבים הקטנים רואים רק אחר כך. אלא שכיון שאין אנו בקיאים בקטנים, חוששים שהם גדולים בגופם או באורם, ולכן נראים בסוף בין השמשות.
ועד"ז דחה את דברי הש"ך בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' צו).
*
והנה נחלקו הפוסקים, אם גם לענין בן שנולד בליל שבת צריך לחכות עד שנראים ג' כוכבים קטנים (כמו לענין קריאת שמע של ערבית, כדלעיל הערה 2931 ), או סגי בכוכבים בינונים (כנזכר בשו"ע יו"ד סי' רסב ס"ו).
וכתב המנחת כהן מאמר שני פ"ה (לענין קריאת שמע של ערבית כתבו הפוסקים שזמנה מזמן יציאת שלשה כוכבים קטנים ... ואם כן קל וחומר לענין שבת החמורה, שאם נולד תינוק בערב שבת סמוך לחשיכה שאינו נימול בשבת הבאה אלא אם כן היו נראים ברקיע ג' כוכבים קטנים ).
אבל ביד הקטנה פ"ה מהל' מילה, במנחת עני ס"ק יג (דבקריאת שמע דאורייתא החמירו בה, כי מאי איכפת לן בכך להחמיר ולהמתין עוד קצת, אבל גבי מילה אם נחמיר בזה שהוא באמת לילה גמור מן הדין ולספק בה יצא הדבר לתקלה כי נדחה אותו ליום שאחר שבת ובאמת מילה בזמנה יותר חמור משבת שהרי באמת מילה בזמנה דוחה שבת). וכן מסיק ב"בין השמשות" (ע' סו).
אמנם מדברי רבינו, שדחה דברי הש"ך מחמת תשובת הר"י בעל התוספות הנ"ל, אשר בה נתבאר שגם לענין מילה בשבת חוששים שלא בקיאים בין בינונים לגדולים, ורק בקטנים כתב שאין לספק שמא היו גדולים. נראה לכאורה אם כן, שגם לענין תינוק שנולד בליל שבת, צריך לחכות עד ליציאת כוכבים קטנים .
וכמדומה שכן פוסקים רוב רבני דורינו, לחכות עד ליציאת כוכבים קטנים לענין מילה בשבת.
פתיחה בהקשר