"מגיד"

פדגילוי המצות

[א]

מגיד . ומגביה הקערה שיש בה המצות, ויאמר "הא לחמא עניא..

בני חורין" (סידור אדמו"ר)

[ב]

בבית הרב אין מגביהין הקערה, ורק מגלין מקצת המצות (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע) .

וכן הוא ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 18), אודות הנהגת אדמו"ר מוהריי"צ בפסח תרצ"א בריגא: לא היה מגביה הקערה, ורק מגלה מקצת הפת. וב'רשימות' אודות ההנהגה בשנת תרצ"ה בווארשא: אין מגביה הקערה.

[ג]

כן ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] נוהג מדי שנה בשנה; כשעמדו להדפיס את ההגדה "עם לקוטי טעמים ומנהגים", שאלתיו האם "מנהג בית הרב" בזה הוא הוראה לרבים, והאם יכולים להדפיס זאת - והסכים (המלך-במסיבו, א, עמ' קכו)

[ד]

לענין הגבהת הקערה, ראה בס' ויגד-משה (עמ' קמ-קמב), מנהג-ישראל-תורה (עמ' רצב-רצג), נטעי-גבריאל (ב, עמ' רחצ). וכן הוא מנהג רוב קהילות החסידים.

אך מצינו גם כמנהגנו שמגלין המצות ואין מגביהין אותן, והוא בהגדת זידיטשוב (עמ' נד), בקונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות סג והגדת קוידנוב) ובתפארת-איש (עמ' שפז). בהגדת צאנז (עמ' רג) שלא הגביה, אך לא נתפרש שגילה המצות.

ומנהג באבוב שאין מגביהין אלא מגלין. וראה מ"ש בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' רצט, אות יב).

פהכ"ק אדמו"ר זי"ע היה מדקדק שכל שלוש המצות תהיינה מגולות במקצתן, גם המצה האמצעית, הפרוסה (ויש אומרים שהיה מסבבה שיהא הצד השלם מגולה כלפי חוץ).

פואין נוהגים לומר את מאמר הזוהר "פקודא בתר דא" הנדפס ברבות מהגדות החסידים (ראה בס' נטעי-גבריאל, ב, עמ' רצה) .

פזבישיבה

אמירת "הא לחמא" בישיבה ולא בעמידה, ולא בהסיבה. פעם אחת בלבד, ולא שלוש פעמים.

בס' ויגד-משה (עמ' קמג) הביא מנהגים שונים האם לומר מעומד או מיושב. וראה גם בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רצג), נטעי-גבריאל (ב, עמ' רחצ - ושם גם אודות המנהג לומר שלוש פעמים). וראה לעיל (אות פב), שאין מסובין בשעת אמירת ההגדה.

פח"הא לחמא"

[א]

"הא לחמא" - הא בצירי (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע) .

ובהגש"פ שם: משנת-חסידים, סידור האריז"ל - עיי"ש הטעם. ונמצא בכתוב בניקוד זה (בראשית מז, כג. יחזקאל טז, מג. דניאל ב, מג), אבל שם פירושו הנה, ולא זה. עכ"ל.

וראה גם בשער-הכולל (מח, יח) שביאר מדוע ננקד "הא" בצירי, וכך אכן ננקד גם בסידורי תורה-אור הראשונים דשנת תרמ"ח ותרנ"ו. אלא שבמהדורות המאוחרות יותר של סידורי תורה-אור "תיקנו" וניקדו "הא"! כך - בקמץ - מנוקד גם בסידורי סלאוויטא. אך בסידור קאפוסט תקע"ו - עם דא"ח - מנוקד בצירי).

[ב]

אמנם, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] - בסדר א' דחגה"פ תרח"ץ - אשר אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע היה רוב הפעמים אומר הא בצירי.. ולפעמים אמר הא בקמץ.. והיה מדגיש הה"א אף היותו אתא קלילא (לקוטי-שיחות, ג, עמ' 1016 א-ב, וכן הוא בס' השיחות תרח"ץ, עמ' 261. ובלקוטי-שיחות שם נתבאר גם מדוע לפעמים היה מוהרש"ב אומר הא בקמץ. וראה ס' השיחות תרח"ץ, שם. ובס' השיחות תרצ"ט, עמ' 320: יש בזה שתי נוסחאות, א] הא לחמא, ב] הא לחמא; אלא שעתה אין מדקדקים בזה, ועושים הגהות מדעת עצמם - "אייגענע הגהות" - כתוב: הא בקמץ).

[ג]

ב'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 18) , אודות הנהגת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"א בריגא: הא לחמא בצירי.

[ד]

ברוב ההגדות הנוסח הוא "הא לחמא", אך מצינו רבים שהקפידו לומר בנוסח "הא לחמא"; ראה: דרכי-חיים-ושלום (אות תקצט), רזא-דעובדא (עמ' קכט), קדושת-ישראל (אות מח), מאיר-החיים (עמ' קפז), ערכי-יהושע (אות קכד), תפארת-איש (עמ' שפח), מנהג באבוב, הגדת ראפשיץ (אות כ) והגדת ספינקא.

בהגדת לעלוב ננקד "הא לחמא", אך מובא שם (בעמ' סא-סב) שהאדמו"ר היה אומר "הא". בהגדת זידיטשוב מנוקד "הא", אך בהגדת 'במסלה' לבית זידיטשוב-קומרנא מנוקד "הא".

כאמור לעיל, בסידורי האריז"ל ננקד "הא לחמא", וכך הוא גם בסידור האריז"ל של הבעש"ט, ובהגדות החסידים הראשונות חלקת-בנימין ובאר-מים.

פט"לשנה הבאה"

[א]

"לשנה הבאה.. לשנה הבאה..". אאמו"ר [מוהרש"ב] אמר הראשון - מלעיל, השני - מלרע (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע, משיחות תרצ"א. ושם: ראה רש"י בראשית כט, ו. זוהר ח"א רסה, א. רמב"ם הלכות תשובה סוף פרק ח [בהערות הת' ואנ"ש (מאריסטאון) גל' קנב וגל' קנז, פלפלו מדוע ציין כ"ק אדמו"ר זי"ע לרש"י בראשית כט, ו ולא לבראשית טו, יז. אך ראה בקטע הבא]).

[ב]

אופן אמירת ההגדה דאאמו"ר [מוהרש"ב] היתה מדוייקת אפילו בדגש [=הטעמה]; ב"לשנה הבאה" הראשון היה מטעים את הבי"ת (בתיבת "הבאה"), וב"לשנה הבאה" השני היה מטעים את האל"ף: "לשנה הבאה בני חורין" (ס' המאמרים תש"י, עמ' 185, משיחות חגה"פ תש"ט. ובהערת כ"ק אדמו"ר זי"ע שם: ראה רש"י לך טו, יז)

[ג]

אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע היה תמיד אומר "לשנה הבאה" הראשון מלעיל והשני מלרע ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ה, עמ' 20. מדיבורי אדמו"ר מוהריי"צ בפסח תרצ"א בריגא. וראה שם ביאוריהם של אדמו"ר מוהריי"צ ואדמו"ר זי"ע להנהגה זו. ביאור נוסף ראה באגרות-קודש אדמו"ר זי"ע, יא, עמ' קעה).

[ד]

בנוסח "הא לחמא" היה אאמו"ר [מוהרש"ב] אומר לפרקים "הבאה" מלעיל, ולפעמים "הבאה" מלרע (ס' השיחות תרח"ץ, עמ' 265-264) צסילוק הקערה

מסלקין הקערה עם המצות לצד אחר.. (סידור אדמו"ר) . והמצות נשארות מגולות (המלך-במסיבו, א, עמ' רא)

וראה לעיל (אות כח): "אך [מוהריי"צ] לא היה מקפיד לסלק הקערה".

ונראה שאדמו"ר זי"ע היה מסיטה קימעא.

צאמזיגת הכוס

[א]

ומוזגין לו כוס ב' (סידור אדמו"ר - מהדורת תורה-אור)

וכתב בהגש"פ לאדמו"ר זי"ע, עפ"י שער-הכולל (מח, יג) : תיבת לו - טעות הדפוס, ובסידור קאפוסט הראשון שהגיהו אדמו"ר הזקן אינה, וכן השמיטה בשו"ע שלו [וכך הוא גם הנוסח בסידור עם דא"ח (קאפוסט תקע"ו ועוד) ובסידורי סלאוויטא: ומוזגין כוס ב'].

וראה עוד לעיל (אות נג), באופן מזיגת הכוס הראשונה.

[ב]

ואמר כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] בשם כ"ק אאמו"ר [מוהרש"ב], דמה שכתוב בסידור בכוס השני "ומוזגין לו כוס ב'", שצריכים "למזוג" את ה"לו".. על-ידי כח שני - ולכן נרשם אצל הכוס השני "מוזגין לו כוס ב'" - הגם שהכוס הראשון יותר חשוב (ס' השיחות תרצ"ט, עמ' 320) צב"מה נשתנה"

וכאן הבן שואל "מה נשתנה" (סידור אדמו"ר)

סדר הקושיות: מטבילין, מצה, מרור, מסובין (סידור אדמו"ר. והוא כפי הסדר שבסידורי האריז"ל [לבד מסידור המשנת-חסידים. אבל בס' משנת-חסידים עצמו הוא כבשאר סידורי האריז"ל], גם בסידור הבעש"ט. הפתיחה ב"מטבילין" ו"מצה" היא בנוסח המשנה שבירושלמי, ואילו בנוסח הבבלי פותחין ב"מצה" ו"מרור".

ובהגש"פ שלו האריך כ"ק אדמו"ר זי"ע במקורות ובביאור הענין). ¹ .

הנוסח הנפוץ אינו כנוסח האריז"ל, אלא: מצה, מרור, מטבילין, מסובין. ובהגדת ספינקא נדפסו שני הנוסחים: נוסח האריז"ל שבו נהגו גם הם, ו"נוסח העולם".

האמירה בנוסח האריז"ל מצויה גם בהגדות החסידים הראשונות חלקת-בנימין ובאר-מים, וכך גם בס' דרכי-חיים ושלום (אות תר), ערכי-יהושע (אות קכז), סידור ראדיוויל, סידור אור-הישר, הגדת קוידנוב (וראה שם בליקוטים עמ' נד-נה) והגדת לב-יחזקיה (אות נט-ס). בהגדת זידיטשוב סדר הקושיות הוא כמנהג העולם, אך בהגדת 'במסלה' לבית זידיטשוב-קומרנא הסדר הוא כנוסח האריז"ל. בהגדת רוז'ין (עמ' מח), שנוסח סדיגורא כסדר האריז"ל, ונוסח בויאן בסדר מיוחד: מצה, מטבילין, מרור, מסובין. וראה גם בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' שג).

צג"הלילה הזה מרור", אינו אומר "כולו מרור", מפני שאוכלים שאר ירקות בטיבול ראשון (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע, על-פי התוס' בפסחים קטז, א) .

וצ"ע, שרק בסידור האריז"ל של ר"י קאפיל הנוסח הוא כמנהגנו, ואילו בשאר סידורי האריז"ל - כולל סידור האר"י של הבעש"ט - הנוסח הוא "כולו מרור".

וכך גם בהגדות החסידים הראשונות חלקת-בנימין ובאר-מים (ובראשונה, כן הוא גם ב"פירוש" שם).

צדנוסח השאלות וסדר השואלים

[א]

מנהגנו אשר השואל מקדים לאמירת "מה נשתנה": טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות [=אבא אשאלך ארבע קושיות]. - וגם אם אין לו אב אומר כן - וממשיך: מה נשתנה.. הלילות. וואס איז אנדערש די נאכט פון פסח פון אלע נעכט פון א גאנץ יאר. די ערשטע קשיא איז, שבכל הלילות אין אנו.. שתי פעמים, אלע נעכט פון א גאנץ יאר.. צוויי מאל, איין מאל כרפס אין זאלץ וואסער, דעם צווייטען מאל מרור אין חרוסת. די צווייטע קשיא איז, שבכל הלילות.. (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע)

[ב]

גם מי שאין לו אב, ר"ל, אומר לפני 'מה נשתנה' "טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות". וסמוכות לזה, שגם מי שאין לו אב ואם, ר"ל, צריך לומר בברכת-המזון: "הרחמן היא יברך את אבי מורי כו' אמי מורתי כו'" (לוח 'היום יום', עמ' מה. ומקורו בשיחות חגה"פ תרח"ץ, ס' השיחות תרח"ץ, עמ' 261) .

ובאגרות-קודש אדמו"ר זי"ע (ב, עמ' רמ): לא שמעתי בזה לא טעם ולא מקור.

ומה שנ"ל, שהוא מפני "מכבדו בחייו מכבדו במותו", וכנפסק הדין בשו"ע יורה-דעה סי' רמ (וראה גם זוהר ח"ג סוף פ' בחוקותי, ובמקומות שציין בניצוצי-זוהר שם).

[ג]

אצל הוד כ"ק רבינו הזקן היו כל הבנים שואלים "מה נשתנה": אדמו"ר האמצעי, ר' חיים אברהם ור' משה, ואחר-כך שאל הנכד - הוד כ"ק אאזמו"ר הצמח-צדק. וכולם שאלו באותו נוסח: "טאטע איך וועל ביי דיר פרעגען פיער קשיות" [=אבא, אשאלך ארבע קושיות].

כשסיימו, היה אדמו"ר הזקן עצמו אומר בלחש באותו נוסח: "טאטע..." (ס' המאמרים תש"י, עמ' 184, משיחות חגה"פ תש"ט)

[ד]

אצל הוד כ"ק רבינו הזקן היו הבנים והנכדים שואלים את ארבע הקושיות.

הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צמח-צדק נהג לשאול את הקושיות - אחרי שכל הילדים והנכדים סיימו לשאול - והיה פותח במלים: "זיידע, איך וועל ביי דיר פרעגען די פיר קשיות" [=סבא, אשאלך את ארבע הקושיות].

כך נהג הצמח-צדק גם בשנות חייו האחרונות, אף שהיה זקן מאוד לפי ערך.

הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק מוהר"ש נהג גם הוא באותה צורה: תחילה שאלו את הקושיות הבנים ושני הנכדים (בערקע ואהרן-יוסף בני דודתי מרת דבורה-לאה), אחריהם היה מוהר"ש עצמו שואל, ופותח: "טאטע איך וועל ביי דיר פרעגען די פיר קשיות". כך נהג גם הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב], אלא שבשנים האחרונות אמר זאת בלחש [ובס' השיחות תרח"ץ (עמ' 261): סיפר כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) כי אאמו"ר (מוהרש"ב) בימים הראשונים היה אומר כן בקול, וגם אחר-כך - בשנים הבאות - היה אומר איזה דבר בלחישה, אשר שיער שאומר זה].

גם כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] אמר בלחש את הקושיות, אחרי ששאל נכדו רש"ב שי' (ס' השיחות תש"ד, עמ' 87. נעתק ברובו לס' התולדות מוהר"ש [ברוקלין תש"ז], עמ' 72])

[ה]

אצל אאזמו"ר [מוהר"ש] שאלו כולם; הרז"א שאל, וגם ר' מענדל כשהגדיל שאל וכו'. וגם הוא בעצמו שאל - להיות כי פסח הוא זמן שאלה - ואמר: "טאטע איך וועל בא דיר פרעגן" וכו' (ס' השיחות תרצ"ט, עמ' 324)

[ו]

מהר"ש נ"ע היה אומר "מה נשתנה" ביחד עם בן השואל. ליל א' רז"א, ליל ב' אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע. כשגדל רמ"מ נ"י: ליל א' רז"א ואדמו"ר נ"ע, ליל ב' אדמו"ר נ"ע ורמ"מ נ"י. ומקודם היה [מוהר"ש]

אומר בלחש: טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיער קשיות. לא היה מתרגם לז'רגון [=לשון אידיש] ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ממה ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ה בווארשא. וראה הקטע הבא)

[ז]

אצל אדמו"ר מוהר"ש בלילה הראשון רז"א היה שואל, ובלילה השני אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע. ואחר-כך כשהגדיל ר' מענדל [בן מוהר"ש], היה שואל בלילה הראשון רז"א ואדמו"ר נ"ע, ובלילה השני אדמו"ר נ"ע ור' מענדל. והיה [מוהר"ש] אומר עמהם גם-כן. ומקודם אמר בלחש "טאטע איך וועל בא דיר פרייגין פיער קשיות" (מרשימות אחד הת' דאוטבוצק "מה ששמעתי מרמ"ש [= כ"ק אדמו"ר זי"ע] ששמע מכ"ק אד"ש [= מוהריי"צ נ"ע]". וראה הקטע הקודם)

[ח]

לאחר אמירת "מה נשתנה כנ"ל" [עם ההקדמה וההעתקה לאידיש]

על-ידי הקטן שבמסובים, נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] לחזור ולאמור - בלחש - "מה נשתנה" כו' (עם הקדמה הנ"ל) והעתקתה (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע)

ידועה הנהגתו של של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בוודאי נהגו כך גם רבותינו נשיאינו שלפניו, שאחרי אמירת "מה נשתנה" על-ידי הקטן שבמסובים, נהג לחזור ולומר בעצמו "מה נשתנה". הנהגת רבותינו נשיאינו שהתפרסמה ברבים ובאופן של הדפסה - על-פי הוראתם - אינה הנהגה השייכת ליחידי-סגולה בלבד, הנהגת של "נשיא" וכיוצא בזה, אלא זו הוראה לכל אלו ששמעו אודות הנהגה זו. וכן הוא גם בנוגע לענייננו, הנהגת רבותינו נשיאינו לחזור על אמירת "מה נשתנה" אחרי שהבן שאל, שזו הוראה לרבים. ¹ (שיחת י"א ניסן תשמ"ג. ס' ההתוועדויות, ג, עמ' 1226. ומבאר שם, שאין זה "מנהג טוב" גרידא או "הידור", אלא כך מפורש ברמב"ם, שאחר "וכאן הבן שואל" מוסיף הוא וכותב: ואומר הקורא "מה נשתנה". ולא כדברי הרמ"א ופסק אדמו"ר בשו"ע [תעג, מ], שבאחרים שואלים אותו אין הוא צריך לומר "מה נשתנה", אלא מתחיל "עבדים היינו").

[ט]

כשהיה כ"ק אדמו"ר זי"ע עורך את הסדר בבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, לא היה מישהו ששאל, וכולם היו אומרים "מה נשתנה" כדרך אמירת כל ההגדה. הרבי היה מתחיל לומר, בשקט, ואחריו היו מתחילים כולם.

[י]

מנהג ישראל בכמה מקומות, שהראשון לשאול את הקושיות הוא הקטן שבבנים (שיחת אחש"פ תש"מ. ס' ההתוועדויות, עמ' 698. וראה המובא לעיל משיחות תש"ט, שבני אדמו"ר הזקן שאלו קודם לנכדו הצמח-צדק. ובס' השיחות תש"ד עמ' 77, שאחרי ששאל נכדו, ציוה מוהריי"צ לילד קטן יותר - י [וסף] ב"ר ש [מואל] ז [למנוב] - לשאול).

[יא]

אם אין לו בן, אזי הבת שואלת (שיחת אחש"פ תשד"מ. ס' ההתוועדויות, ג, עמ' 1525)

סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ], שאצל אדמו"ר מוהר"ש היה נהוג שכל אחד מהבנים היה שואל "מה נשתנה", ולאחת הגירסאות בסיפור זה - גם הבנות היו שואלות "מה נשתנה" (שיחת י"א ניסן תשמ"ג, ס' ההתוועדויות, ג, עמ' 1230) .

[יב]

וראה בס' ויגד-משה (עמ' קמט-קנ ובהוספות עמ' רצו), נטעי-גבריאל (ב, עמ' שא-שג), בדבר האם בן אחד שואל או כל הבנים, בנות האם שואלות, סדר השואלים בגדול החל ובקטן כילה, האם הנכדים שואלים, האם חוזר הנשאל ושואל את הקושיות.

ומובא שם, שאצל צדיקי בעלז, אחר ששאלו הבנים חזר האדמו"ר ושנה את הקושיות (ובמנהגי-בעלז עמ' מב, שבן אחד שואל, וכולם חוזרים אחריו. וכך בהגדת בעלז עמ' סד: בעל-הבית וכל המסובים חוזרים על השאלות. וכעין זה הוא גם במנהגי-קרלין, ובמנהגי הבית-אהרן עמ' 6). שאלה על-ידי בן אחד וחזרה על-ידי המקריא, כן הוא במנהגי-קומרנא (אות שכז-שכח), הגדת לעלוב (עמ' נ - והשואל לאו דוקא בן, אלא אחד הצאצאים הקטנים). שאלה על-ידי כל הבנים וחזרה על-ידי האדמו"ר או בעל-הבית - כן הוא במנהגי-אליק (אות קכד) ובס' ערכי-יהושע (אות קכו. ושם, ששאלו כל הבנים והבנות, עד שהתחתנו וילדו בנים, בקטון החל ובגדול כילה). בהגדת ראפשיץ (אות כב) שבעל-הבית חוזר, ומשמע שם שכל הבנים שואלים. הרה"ק משינווא נהג לחזור על "מה נשתנה" לפני אמירת "עבדים היינו" (הגדת צאנז, עמ' רד).

אצל הרה"ק ר"י מאמשינוב: כל הבנים והנכדים, בלי יוצא מן הכלל, שואלים "מה נשתנה" (אהל-יוסף עמ' קג - ולא נרשם שהאדמו"ר חזר אחריהם).

במאיר-החיים (עמ' קפז), ששאלו כל הבנים, הנכדים והנינים, והוא הנהיג שגם התלמידים וכל קהל המסובים ישאלו (מסתמא כולם יחד). בהגדת לב-יחזקיה (אות נו-סא), שכל הבנים - גם הנשואים - היו שואלים בעמידה על ספסל, בלילה הראשון מתחילין בגדול ובלילה השני בקטן. את הקושיות היו מסיימים באמירה: "טאטע זיסער ענטפער אונז א תירוץ", הרב היה חוזר על הקושיות, ומסיימן גם-כן באמירת "טאטע זיסער ענטפער אונז א תירוץ". בהגדת ביאלא (עמ' 15), כל המסובים שאלו, החל בקטן וכלה בגדול, וכולם הקדימו "טאטע לעבין וכו'" ופירשו כל הקושיות באידיש, ואחר-כך הוא עצמו חזר ושאל ופתח "טאטע אין הימעל" וכו'.

צה"עבדים היינו"

ומחזירין הקערה, ומגלין מקצת הפת, ואומרים "עבדים היינו" וכו' (סידור אדמו"ר).

הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] היה אומר את "עבדים היינו" בניגון מיוחד, בקול גבוה יותר ובקצת דביקות (ס' המאמרים תש"י, עמ' 184 משיחות חגה"פ תש"ט. ושם: הפירוש של "קול גבוה יותר", היינו שבכל מלה הורגש ה"גבוה יותר" מהמלה, שהוא נעלה מהמלה).

צו"כולנו חכמים.."

"כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים.." - ואין אומרים "כולנו זקנים" (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע. ושם: וכך כתב בשבלי-הלקט, הובא בתניא רבתי. ובברית-הלוי למהר"ש אלקבץ, אף שמיישב שתי הנוסחאות, אעפ"כ בהגדה שלו השמיט "כולנו זקנים" (שער-הכולל). וכן אין תיבות אלו גם בספר-המצוות להרמב"ם מ"ע קנז (משא"כ בהגדה שבחיבורו), בזבח פסח (למהר"י אברבנאל), פרי-עץ-חיים, משנת-חסידים, סידור [האריז"ל] קול-יעקב, הגר"א).

בשער-הכולל (מח, כא) כתב שכגירסתנו כן היא הגירסא בכל סידורי האריז"ל.

ברם, היא אינה מצויה בסידורי האריז"ל של הר"ר שבתי והמשנת-חסידים וסידור הפרד"ס, אלא בסידורי האריז"ל של הבעש"ט, של הר"ר אשר, בזאלקווא תקמ"א ובקול-יעקב (כנ"ל). כן היא הגירסא גם בסידורו של הר"ר שבתי סופר מפרעמישלא (תלמיד ה"לבוש"). בסידורי החסידים המצויים לא מצאתי אפילו אחד שאינו גורס "כולנו זקנים" (לבד מאלו האומרים את כל ההגדה בנוסח אדמו"ר, כגון בהגדת איז'ביצא), אבל בהגדות החסידים הראשונות חלקת-בנימין ובאר-מים גורסים כמנהגנו (ובראשונה כן הוא גם ב"פירוש" שם).

בשמועות-וסיפורים (א [מהדורת תשל"ב], עמ' עב) מביא בשם הרה"ח ר' פרץ [מוצ'קין], שהרה"ח רז"א בן אדמו"ר מוהר"ש סיפר, שבהיותו ילד שאל את זקינו הצמח-צדק מדוע אומרים "כולנו זקנים" (אחרי שכבר הקדימו ואמרו את שלושת מדריגות חב"ד), והראה לו זקינו שיש הגדות שבהן אמנם מוקפות המלים הללו בסוגריים. ע"כ. ומאחר ותיבות אלו אינן מצויות בסידור אדמו"ר הזקן, תמוהה השאלה וגם התשובה.

צז"והיא שעמדה" - כיסוי הפת והגבהת הכוס

[א]

[קודם לאמירת "והיא שעמדה"] צריך להגביה הכוס ולכסות הפת, כן כתב האר"י ז"ל (סידור אדמו"ר)

כך כתב ["להגביה"] בסידור השל"ה ויעב"ץ - וכן נוהגים - אף כי במשנת-חסידים, סידור האריז"ל ושו"ע רבינו (תעג, מד) כתבו: יקח (יאחוז) הכוס בידו (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע. ובס' דרכי-חיים-ושלום אות תרב, שאחז הכוס בנגיעה ולא הגביהו)

[ב]

מנהג בית הרב: מכסין את הפת ורק אחר-כך מגביהין את הכוס, מתאים למה שאומר בסיום פיסקא זו: "יעמיד הכוס ויגלה הפת". וכן בפיסקא "לפיכך" - מקדים כיסוי הפת להגבהת הכוס (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע) .

וכך ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע אודות הנהגת אדמו"ר מוהריי"צ בשנת תרצ"ה בווארשא: ל"והיא שעמדה" בתחילה כיסה הפת ואחר-כך הגביה הכוס.

וכתב בהגדה שם: והטעם יש לומר, דכיוון דכיסוי הפת הוא כדי שלא יראה בושתו כדלקמן, נכון שלא יראה גם הגבהת הכוס. ובפרט שלא נמצא טעם לדחות כיסוי הפת לאחר-כך. וזכר לדבר - סדר קידוש שבת ויו"ט, שהפת מכוסה בעת ההגבהה. ומ"ש כאן: להגביה כו' ולכסות, הוא כי כאן בא להשמיענו החידוש שכתב האריז"ל וכדלקמן, והחידוש הרי הוא הגבהת הכוס (אלא שבמילא , עי"ז צריך לכסות הפת) ולכן הקדימו. והתיבות "ולכסות הפת" הם מאמר המוסגר. עכ"ל בהגדה.

ומה שהקשה שם על דברי שער-הכולל המבאר את שייכותה של פיסקא זו לכוס, מפני שאין אומרים שירה על היין, וכתב שהוא תמוה "כי אין פיסקא זו שירה ושבח אלא סיפור דברים" - ראה בס' השיחות תרצ"ט (עמ' 320): הטעם מה שמכסין המצות בעת אמירת "והיא שעמדה", מפני שזו שירה על האמונה, ואין אומרים שירה אלא על היין, ולכן מכסים את הפת שלא יראה בושתו.

[ג]

קודם אמירת "והיא שעמדה", כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] מכסה את הפת ואחר-כך מגביה את הכוס - ולא כפי הסדר שנרשם בסידור: צריך להגביה הכוס ולכסות הפת כו' (ס' השיחות תש"ה, עמ' 84)

וב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 19), אודות הנהגות אדמו"ר מוהריי"צ בשנת תרצ"א בריגא: אינו מקפיד על הסדר הכתוב בסידור, שתחילה יעמיד הכוס ואחר-כך יגלה הפת וכיו"ב.

[ד]

פעם היתה מחלוקת בין הצמח-צדק ור' נחמיה דובראוונער, האחד אמר שבתחילה צריך להגביה הכוס ואחר-כך לומר "והיא שעמדה", ור' נחמיה אמר להיפך (וזה נוגע בכוונות על-פי קבלה - כ"ק [מוהריי"צ]

שליט"א). וילכו לשאול את אדמו"ר הזקן. הוא ענה: נשמה פרטית, תחילה "והיא שעמדה" ואחר-כך וכו'. נשמה כללית, להגביה הכוס ואחר-כך וכו' ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ממה ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ה בווארשא. וצ"ע. ואולי הכוונה שנחלקו אם הגבהת הכוס קודמת או כיסוי הפת).

צחבישיבה

אמירת "והיא שעמדה" - בישיבה.

וכן הוא המנהג הרווח בקהילות החסידים. המנהג לומר בעמידה ובהגבהת הכוס, נרשם בס' ערכי-יהושע (אות קכג), ובהגדת קוידנוב. ובס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' שז) כתב, שגם הרה"ק מסקולן אמר בעמידה.

צטאחיזת הכוס

בכל פעם שכ"ק אדמו"ר זי"ע היה נוטל את הכוס במשך הסדר, היה לוקחה בימינו, מוסרה לשמאלו, ומעמידה - דרך הורדה מלמעלה למטה - על כף ידו הימנית (כפי הסדר הנהוג בנטילת הכוס לקידוש).

קהעמדת הכוס

[בסיום פיסקת "והיא שעמדה", לפני "צא ולמד"] - יעמיד הכוס ויגלה הפת (סידור אדמו"ר)

כ"ק אדמו"ר זי"ע לא היה מניח את הכוס מידו, עד שמקריא ההגדה היה מסיים את הפיסקא בקול רם.

קא"ואעבור עליך.. רבבה כצמח השדה"

..ותמלא הארץ אותם. ורב כמה שנאמר "ואעבור עליך".. "רבבה כצמח השדה".. (כן הוא סדר הפסוקים בנוסח אדמו"ר. ובהגש"פ שלו ביאר כ"ק אדמו"ר זי"ע את טעמו של סדר זה) . ¹

הנוסח המקובל בקהל החסידים הוא, שמקדימים את הפס' רבבה גו' לפס' ואעבור גו' (כפי שמביא אדמו"ר זי"ע בהגש"פ שלו מסידור האריז"ל קול-יעקב ומסידור יעבץ. וכן הוא גם בסידורי האריז"ל של הבעש"ט, של הר"ר אשר וזאלקווא תקמ"א). וכך גם גורסים בהגדות החסידים הראשונות חלקת-בנימין ובאר-מים.

אך בסדר ההגדה שבסידור חמדת-ישראל, הגיה הרה"ק ממונקאטש כפי שהוא בנוסח רבינו (ראה דרכי-חיים-ושלום, אות תרא הע' ג). ובשם החיד"א בפני-דוד מובא, שכן הוא בס' הכוונות שסידר מהר"מ פאפירש [הוא סידור האריז"ל הנפוץ בקרב האשכנזים]. ² וקרוב לזה הוא גם בהגדות בית-צאנז, 'במסלה' וספינקא: "ותמלא הארץ אותם". "ואעבור עליך".. ורב כמה שנאמר "רבבה כצמח השדה" (וכפי שמביא אדמו"ר זי"ע שם ממשנת-חסידים וסידור האריז"ל להר"ר שבתי. וכן הוא בסידור הפרד"ס). בהגדת 'במסלה' מובא, שמהרי"א מקומרנא אמר את הפסוק ככתוב בתנ"ך. ושמא הכוונה היא גם שלא הפסיק באמצע בדרשת "ורב כמה שנאמר", והוא כנוסח אדמו"ר.

קב"וימררו.."

..כמה שנאמר "ויעבידו מצרים"... "וימררו את חייהם.. עבדו בהם בפרך" (כן הוא הנוסח בסידור אדמו"ר. וכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע בהגש"פ: פסוק "וימררו" לא מצאתי לעת-עתה בשום נוסח הגדה אחר, מלבד בסידור תפלה-למשה להרמ"ק משמע דגם הוא גריס ליה בהגדה).

קגשפיכת היין וכוונתה; סוד היין הנשאר

באמירת דם ואש ותמרות עשן ישפוך שלוש שפיכות, ואין ליטול באצבע כי-אם בכוס עצמו. ¹

וישפוך לתוך כלי שבור (ויכוון שהכוס הוא סוד המלכות, ושופך מהיין שבתוכו, סוד האף והזעם שבה, ע"י כח הבינה, לתוך כלי שבור סוד הקליפה שנקראת ארור).

באמירת עשר מכות ישפוך עשר שפיכות מהכוס עצמו כנ"ל (ויכוון בשפיכה גם כן כנ"ל), ומה שנשאר בכוס (נעשה סוד יין המשמח, לכך) לא ישפוך אלא יוסיף יין (סידור אדמו"ר. ובהגש"פ כתב אדמו"ר זי"ע, שהוא לאפוקי מהאמור בס' פסח-מעובין - הובא בחק-יעקב תעג, לז - דיש שופכין את היין הנשאר ושוטפין הכוס, משום שנזכר שם המכות).

קדכוונה זו שייכת לרבים

[א] ב'פתח דבר' לסידור עם דא"ח (מהדורת תשכ"ה ואילך, הע' 3) , רשומות כוונות אלו בין הכוונות הבודדות שהכניס רבינו בסידורו, "וי"ל אשר כוונות אלו [שבסידור] שייכות לרבים - ראה בהגש"פ עם לקוטי מנהגים וטעמים אשר לכ"ק אדמו"ר שליט"א" עכ"ל.

[ב]

אדמו"ר בסידורו אין דרכו לבאר מה שיכוון, ומה שביאר כאן, נ"ל שהוכרח בזה, מפני שארז"ל (ברכות נא, ב) אין מברכין על כוס של פורעניות.. ולהוציא מכל הנ"ל צריך לכוון שהפורעניות האף והזעם הוא על היין ששופך לתוך כלי השבור, ומה שנשאר בתוך הכוס הוא יין המשמח (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע. ונראה מדבריו שאדמו"ר בסידורו כתב את הכוונות לא מפני ההכרח בביאור הטעם שאין לשפוך, אלא שההכרח הוא לכוון כוונה זו כדי שלא תהא ברכה על הפורעניות. ולכן כוונה זו שייכת לרבים).

קהשפיכה באצבע לכלי שבור

[א]

באמירת.. ישפוך.. ואין ליטול באצבע לשפוך כ"א בכוס עצמו, וישפוך לתוך כלי שבור (סידור אדמו"ר)

[ב]

שמעתי מאבי היקר מוהר"ש נ"י שסיפר, בעת שנסע חותנו השני הרב מו"ה אברהם [מאדיעווסקי, נפטר תרמ"ח] מו"ץ דחאראל מפעטערבורג, היה חג הפסח בלובאוויץ, וסידר את הסדר עם אדמו"ר מהר"מ [הצמח-צדק] נ"ע בחדר אחד. כשבא להשפיכות נטל אדמו"ר את הכוס ושפך את השפיכות באצבעו על הארץ. שאל אותו: מפני מה אתם עושים כן, השיב לו בזה הלשון: דער אלטער רבי האט אויך אזוי גיטאן [=גם אדמו"ר הזקן עשה כך]. שאל אותו: דער אלטער רבי האט דאך אליין גישריבן אין סידור אז מי זאל אזוי ניט טאהן [=הרי אדמו"ר הזקן עצמו כתב בסידור שלא לעשות כן], השיב לו: בא דעם אלטען רבי האט ניט גיקאנט אן שטייאין קיין כלי שבור אויף דעם טיש [=אצל אדמו"ר הזקן לא היה כלי שבור יכול לעלות על השולחן] (קובץ יגדיל-תורה נ.י. גל' נב עמ' קמז. ואין ידוע מיהו כותב הדברים. ועוד צ"ע, דלכאורה משיבו רק על כך ששפך על הארץ ולא לתוך כלי שבור, אך לא לענין השפיכה באצבע).

[ג]

כ"ק אדמו"ר זי"ע היה שופך מן הכוס לתוך כלי שהיה מונח על הקרקע, ועל פניו לא היתה נראית בכלי שום שבירה.

בדבר שיהא הכלי על הקרקע, ראה בס' ויגד-משה (עמ' קנד), נטעי-גבריאל (ב, עמ' שט).

[ד]

הדיעות אם לשפוך מהכוס או ליטול באצבע ובאיזו אצבע, ראה בשו"ע אדמו"ר (תעג, נא) ובכף-החיים (שם, אות קסג). ולא מצאתי במנהגי החסידים שישפכו באצבע, אלא רק בהגדת זידיטשוב (עמ' מח), וכן מפורש במנהגי-בעלז (עמ' מג; לוח 'דבר יום ביומו') ששופכין באצבע קמיצה. בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' שח) הביא שגם מנהג צאנז באצבע. אך לא משמע כך מהגדת צאנז.

קושפיכה בדצ"ך עד"ש באח"ב והוספת יין

[א]

דצ"ך עד"ש באח"ב. באמירת תיבות אלו ישפוך שלוש שפיכות, ורק אחר-כך מוסיף יין בכוס (ס' המנהגים. והוא על-פי האמור בהגש"פ לאדמו"ר זי"ע: וצע"ג מפני מה לא כתב [אדמו"ר בסידור] שצריך להטיף באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב , וכמ"ש בשו"ע (תעג, נ) וסידור של"ה, וכן הוא המנהג ).

[ב]

בהוספת היין שאחר השפיכות, היה כ"ק אדמו"ר זי"ע ממלא את הכוס עד שהיתה עולה על גדותיה והיה נשפך מהיין לצלחת (כפי שהיה נוהג בקידוש ובשאר הכוסות), והיה חוזר וממלאה שוב ושוב - שלוש פעמים.

קז"אילו... דיינו"

[א]

אין מפסיקין באמירת הארבעה-עשר דיינו (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע) .

ומקורו בדברים ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ב בריגא: אין להפסיק באמירת הט"ו "דיינו" ('רשימות' אדמו"ר זי"ע).

[ב]

רבותינו הק' היו אומרים ביאורים רק בחלק "מגיד" שבהגדה. בפיסקא "כמה מעלות טובות למקום עלינו", לא היו מפסיקים בין ארבעה-עשר חרוזי "דיינו" עד "לכפר על כל עוונותינו", אך אחרי פיסקא זו היו ממשיכים ומבארים (על-פי שיחות כ"ק אדמו"ר זי"ע) קח"כל שלא אמר..."

כל שלא אמר.. מצה ומרור. באמירת מצה ומרור היה כ"ק אדמו"ר זי"ע מביט על המינין שבקערה.

קט"מצה זו... מרור זה..."

[א]

נוטל הפרוסה בידו ויאמר "מצה זו".. נוטל המרור בידו ויאמר "מרור זה".. (סידור אדמו"ר) .

ובשו"ע אדמו"ר (תעג, מה): כשיגיע ל"מצה זו".. צריך להגביה המצה להראותה להמסובין.. ויש להגביה האמצעית הפרוסה.. וכן כשיגיע ל"מרור זה" צריך להגביה המרור להראותו למסובין.

[ב]

ומנהג בית הרב לאחוז המצות, השניה והשלישית (על-ידי המפה שעליהם) ולהניח ידיו על המרור והכורך - עד על שום השני ["על שום שלא הספיק".. "על שום שמררו"] (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע) .

וכך ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 18), אודות הנהגת אדמו"ר מוהריי"צ בפסח תרצ"א בריגא: בשעת אמירת "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה", או "מרור זה" וכו', אוחז המצה או המרור בידו, עד "על שום" הב'.

[ג]

בעת אמירת הפיסקא "מרור זה" כו', מניח כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ]

את ידו הק' על המרור עד אחר תיבת "וגאלם" (ס' השיחות תש"ה, עמ' 84. [ד]

וצ"ע. ואולי צריך להיות "מצה" במקום "מרור", או "אבותינו במצרים" במקום "וגאלם").

בס' ויגד-משה (עמ' קנז-קנח) מובא, שגם במנהגי-בעלז ובס' דרכי-חיים-ושלום איתא שהיו רק נוגעים ולא מגביהים). וכן הוא בהגדת סקווירא (עמ' כג). יש שנהגו רק להראות באצבע (מנהגי-מהריי"ו, אות שסד; רזא-דעובדא, עמ' קל; הגדת ראפשיץ, אות כה), מנהג באבוב), ויש האוחזים בידם ומראים למסובים (מנהגי-קרלין).

קי"בצקת של אבותינו"

"מצה זו.. שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ".

הנוסח "בצקת" - ולא "בצקם" - הוא נוסח אשכנזי קדום, ונמצא גם ברוב סידורי האריז"ל (לבד מסידורי האריז"ל של הבעש"ט ושל הר"ר שבתי), בסידור השל"ה, בהגדות החסידים הראשונות חלקת-בנימין ובאר-מים, בהגדת קוידנוב, בהגדת סקווירא ובסדר ההגדה שבסידורים: ראדוויל, אור-הישר, לב-שמח, אור-לישרים ובסידור קרלין (אלא שבנוסח אדמו"ר ובעוד סידורים מנוקד בצקת, ואילו בחלק מהאחרים נדפס בצקת). גם בעל הגדת מהר"ז (עמ' יט. קג-קד) גורס "בצקת", אלא שב"פנים" ההגדה הדפיסו "בצקם".

קיאהגבהת הכוס ב"לפיכך" ואחיזתה בברכת "אשר גאלנו"

[א]

[קודם אמירת "לפיכך אנחנו"]: יכסה את הפת ויגביה את הכוס, ואוחזו בידו עד סיום ברכת "אשר גאלנו" (סידור אדמו"ר)

[ב]

"יכסה את הפת ויגביה את הכוס". נ"ב [הגהת הצמח-צדק]: ויאחזנו בידו עד שיחתום "גאל ישראל", והטעם מבואר בטור בשם המדרש (סידור תורה-אור. ומעיר על כך אדמו"ר זי"ע בהגש"פ: מזה מוכח אשר התיבות ואוחזו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו [שבסידור אדמו"ר הזקן שלפנינו] - לא היו בסידורו. וכן אינם בסידורים קול-יעקב, של"ה, יעב"ץ. עכ"ל. ואמנם, בסידורי סלאוויטא [שבסידור כזה רשם הצמח-צדק את הגהותיו] הנוסח הוא: יכסה את הפת ויגביה את הכוס ויאמר "לפיכך"..).

[ג]

וכ"ק אאמו"ר [מוהר"ש] זצוקללה"ה היה מגביה בידו את הכוס מן השולחן ואמר "לפיכך", והיה אוחזו בידו עד "ונאמר לפניו הללויה", ומעמידו. ולברכת "בורא פרי הגפן" היה נוטלו על ידו ובירך כו' (הגהות אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לסידור)

[ד]

מנהג בית הרב (למרות מ"ש בהגהות אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע..) להגביה הכוס ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללויה.. ומעמידו על השולחן. וחוזר ומגביה לברכת "אשר גאלנו" (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע, ובס' המנהגים בקיצור לשון. ובהגדה שם: ואוחזו עד שמסיים "ונאמר לפניו הללויה" - הובא מנהג זה בהגהות מיימוניות; וחוזר ומגביה לברכת "אשר גאלנו" - כך כתב בערוך-השולחן).

[ה]

וכן הוא ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 19), אודות הנהגת אדמו"ר מוהריי"צ בפסח תרצ"א בריגא: באמירת "הללויה" - [עד] "למעינו מים", מעמיד הכוס.

[ו]

באמירת פיסקא "לפיכך", כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] אוחז את הכוס עד "הללויה", אחר-כך מעמידו, וחוזר ונוטל את הכוס בידו בעת אמירת ברכת "אשר גאלנו" (ס' השיחות תש"ה, עמ' 84)

[ז]

ומנהגו זה של מוהריי"צ הוא בודאי כמנהגו של אביו מוהרש"ב, וכך מרבי לרבי, וכן נהג מן הסתם גם אדמו"ר הזקן (המלך-במסיבו, א, עמ' קלא. רפא; ב, עמ' קט-קי. וזאת לא כמפורש בסידור אדמו"ר [ובשו"ע שלו תעג, מד] ובהגהת הצמח-צדק, שאוחזין את הכוס מ"לפיכך" עד סיום ברכת "אשר גאלנו".

וגם לא כמפורש בהגהת אדמו"ר מוהרש"ב שחוזרין ונוטלין את הכוס רק לברכת "בורא פרי הגפן").

[ח]

כאמור לעיל, גם בשו"ע (תעג, מד) כתב אדמו"ר שאחיזת הכוס היא מ"לפיכך" ועד שחותם "גאל ישראל". הדיעות השונות ראה בלקוטי-מהרי"ח (יט, א-ב), ו"מנהג מדינותינו" שאצלו, גם הוא כמנהגנו. וראה בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תרב הע' ג). וכן הוא גם במנהגי-בעלז (עמ' מג; לוח 'דבר יום ביומו'), במנהגי-קרלין, בהגדות ספינקא, סקווירא, לעלוב ועוד. וראה בס' ויגד-משה (עמ' קס-קסא), מנהג-ישראל-תורה (עמ' רצה-רצו), נטעי-גבריאל (ב, עמ' שיג-שיד).

קיב"לפיכך.. להודות להלל.."

מנויים כאן תשעה שבחים (כן הוא לגירסתנו במשנה שבבלי, מחזור ויטרי, מהר"ל, מטה-משה בשם הרוקח, תוספות יו"ט פסחים שם, סידור [האריז"ל] לר' שבתי מרשקוב) (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע. וכן הוא נוסח אדמו"ר בסיום תפילת "נשמת" בשבת).

ראה גם בלקוטי-מהרי"ח (יט, ב). וכך גם המנהג בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תרא). והביאו שם שבסידור האריז"ל לר"י קאפיל מוסיף שבח עשירי "ולזמר".

בהגדות חסידים רבות מוסיפים שבח עשירי אחר - "ולנצח" (כך בהגדות: בית-צאנז, ראפשיץ, קרלין, לעלוב, רוז'ין, 'במסלה', בעלז, עבודת-ישראל ועוד סידורים).

ואילו בהגדות אחרות רק תשעה שבחים כמנהגנו (כך בהגדות החסידים הראשונות חלקת-בנימין ובאר-מים, וכן בהגדות: ויז'ניץ, זידיטשוב, ספינקא, קוידנוב, צאנז, בית-רופשיץ, טשכנוב, ביאלא, סידור ראדיוויל, לב-שמח ועוד סידורים). וכך גם בסידורו של הר"ר שבתי סופר מפרעמישלא (תלמיד ה"לבוש"), ובסידורי האריז"ל: של הבעש"ט, זאלקווא תקמ"א, הר"ר אשר, משנת-חסידים וסידור הפרד"ס.

קיג"ונאמר לפניו הללויה"

בשו"ע אדמו"ר (תעג, מו) מובא רק הנוסח "ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה". אך בסידור כתב אדמו"ר לומר, כנ"ל: "ונאמר לפניו הללויה".

וכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע בהגש"פ שלו, שכן הוא במשנה, רי"ף, רמב"ם, שבלי-הלקט, אבודרהם - דעת עצמו, מהר"ל, סידור יעבץ. עכ"ל.

וכן הוא בסידורי הגאונים ר' סעדיה ור' עמרם, בטור ובלבוש. וראה בס' לקוטי-מהרי"ח (יט, ב), וכתב שם שכך גם גירסת הרא"ש. ובס' מקור-חיים (לבעל החות-יאיר, סי' תעג) הביא, שכך כתב בשארית-יוסף בשם מהרא"י (אלא שצ"ע שם בכל קטע זה, שהוא מתייחס לד"ה "ונודה לך שיר חדש"!).

גם בסידור האריז"ל של הבעש"ט גורס כמנהגנו, וכך בעוד כתבי-יד של סידור האריז"ל (שבעריכת ר"מ פאפירש). אך לא מצאתי לנוסח זה חבר בסידורי האריז"ל שבדפוס ובהגדות החסידים (כולל הגדות החסידים הראשונות חלקת-בנימין ובאר-מים), שכולם גורסים "ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה" (אלא שבכמה נוסחים מוקפות התיבות "שירה חדשה" בסוגריים).

קידמיושב

ברכת "אשר גאלנו" נאמרת בישיבה. ראה בס' ויגד-משה (עמ' קסא), שהיו שאמרוהו בעמידה. וכך הוא בהגדת לעלוב (עמ' נ). וראה עוד בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' שטז).

קטו"מן הזבחים ומן הפסחים"

[א]

בברכת "אשר גאלנו" צריך לומר "מן הזבחים" ואחר-כך "מן הפסחים".. וכשחל פסח במוצאי-שבת, יש מדקדקין לומר "מן הפסחים ומן הזבחים".. ויש שאין מדקדקין בכך ואומרים הכל נוסח אחד (שו"ע אדמו"ר תעג, מט)

[ב]

ובסידורו פסק אדמו"ר, שאם חל במוצאי-שבת אומרים "מן הפסחים ומן הזבחים".

[ג]

וכך הוא הנוסח הרווח. אך יש גם שנהגו לומר תמיד "מן הזבחים ומן הפסחים", כמ"ש בלקוטי-מהרי"ח (כ, א) שכך הסכמת רבו בס' ייטב-פנים. גם בכל סידורי האריז"ל (ובהגדת החסידים הראשונה חלקת-בנימין) לא נרשם שינוי במוצאי-שבת. וכן הוא המנהג בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תרג) ובספרו נימוקי-או"ח (סי' תעג), וכך גם בהגדות: בעלז, 'במסלה' וספינקא. וראה בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' שטז).