הטחינה

חההכנות. ברירת החיטים, הריחיים

הנני מבקשו להשגיח היטיב על טחינת השמורה, לנקות היטיב את החדר קודם שיכניסו הרחים, כן לנקות היטיב את הרחים, וליתן לב שלא יבוא עליו ח"ו שלג בעת ההובלה על כל הכלים השייכים איליו, אשר על-זה צריכים ליתן השגחה יתירה, כי מעמידים אותו לפעמים בחצר או שנשמט איזה כלי מן השליטל [=עגלת שלג] ובקל יכול להיות שיבוא עליהם שלג.

וכן החיטים שיהיו מכוסים היטיב, להשגיח על כל פרט ופרט.

ויבקש את המשגיח שי' שיברר מהבחורים המתונים שיתעסקו בזה, ואת הבחורים יחיו יבקש משמי שיתנו לב על כל הדברים הנ"ל וכדומה מהדברים שיכול להיות ח"ו, וישגיחו על כל פרט. את החיטים בטח יבדקו ויבררו היטיב (אגרות-קודש מוהרש"ב, ד, עמ' רג) .

מנהגי זהירות והידורים בבדיקת החיטים וטחינתם, ראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רלד-רלו), נטעי-גבריאל (עמ' כו-לא).

ט[א]

בליובאוויטש החלו להתעסק עם טחינת החיטים ל"שמורה" מראש-חודש אדר. את גרעיני התבואה היו בוררים שלוש פעמים קודם הטחינה.

הטחינה היתה נעשית בטחנת-המים, והיו מחליפים את אבני הרחים לחדשות. בשנת תרנ"ז החליפו בעלי הטחנה את הרחים לשל ברזל, ומאז סידרו רחים של-יד [=שהטחינה על-ידי אבנים] מיוחדים לטחינת ה"שמורה" (לקוטי-דיבורים, עמ' 244)

[ב]

בליובאוויטש נזהרו לטחון את הקמח ל"שמורה" ברחים של אבנים [ולא של ברזל]. בשנת תר"פ, כשהיינו ברוסטוב-דאן, היה קשה מאוד להשיג רחים של אבנים.. הביאו רחים של ברזל, וכ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] נצטער מזה מאוד. כשזירז אודות כך את התמים הרב יעקב לנדא, אמר לו כ"ק אאמו"ר הרה"ק: אין "צו" אלא זירוז מיד ולדורות (ס' השיחות תש"ב, עמ' 105-104) [ג]

.."קמח שמורה", והיינו מחיטים שנקצרו בהשגחה.. ואשר נטחנו ברחים של יד (לא על כח עלעקטריא [=חשמלי]), ושלא במהירות כל-כך (שלא יהיה האבן חם בסיבובו), ובהשגחה (אגרות-קודש מוהריי"צ, א, עמ' רז) .

[*]

עוד על מצות מקמח שנטחן ברחים של ברזל, ראה להלן במנהגי אחרון-של-פסח (אות טז).

יפעם הואיל [מוהרש"ב] לדבר אתי ע"ד שבבתי רחים יש "פיטעל" [בהעתקה אחרת: "פילטע". ואולי צ"ל: "פילטער" - מסננת], שבכלל הוא בלתי רצוי כל-כך, באשר וואס מער די זאך איז ריינער [אולי צ"ל: דינער], נעמט זיך מער אן אין דעם. ביי אונז אין לובאוויטש אז מען פלעגט כשר'ן דעם וואסער מיל איז גיווען אן א פיטעל.

איך האב אמאל גירעט אנטקעגן די פאראווע מילן, אז בעת עס גייט די מעל פון זיי, איז אז מען לייגט דארטן אריין א האנט, נעמט זיך ארום איר ארום אזיי ווי א טייג, וויילע עס ארבעט דאך גיך, וועט פון דעם ווי נאסקייט. חאטיא זי געהט דאך הייס, נאהער עס איז פאראנען ווי א נאסקייט, איז אלץ וואס דינער נעמט זיך מער אן (קובץ יגדיל-תורה נ.י. גל' נב עמ' קמט - מרשימות הגר"י לנדא ע"ה).

עוד על "ריחיים של קיטור", ראה במנהגי אחרון-של-פסח (אות טז).

ובשדי-חמד (מע' חמץ ומצה, י, אות ג) האריך בזה, והביא שם (בתחילתו) מכתב מהרב דחרסון [הרה"ח רש"ז פינסקר?] משנת תרל"ו, וזה לשונו:..ויען כי אף לדברי המתיר [הגרי"ש נאטאנזאן מלבוב] קשה מאוד לשום עין שם להשגיח בפרטי פרטיות, ולדברי האוסר [הגר"ש קלוגר מבראד] הוא חמץ גמור, מי יוכל בענין הפסח במקום חומר כזה. ועל-כן אסרנו את הריחיים מאז והלאה. ודיברתי עם הגאון מוהר"ם מענדל [הצמח-צדק] מליבוויץ, ולא היה דעתו נוחה להתיר.

לכן עד היום אין מתירים לטחון בריחיים קיטוריות.

עוד שהקפידו בריחיים של-יד דווקא: לב-שמח החדש (יא, ה), דרכי-חיים-ושלום (אות תקמא-תקמג. וראה שו"ת מנחת-אלעזר ג, עה), מנהגי-מהריי"ו (אות שח), מנהגי-ספינקא (עמ' כח), תפארת-איש (עמ' שפז), מנהג סקווירא (הגדה עמ' ט.

מנהגים עמ' א). וראה עוד בהגדת צאנז (עמ' קפד-קפט), מנהג-ישראל-תורה (עמ' רלה-רלו), נטעי-גבריאל (ב, עמ' ל-לא).

יא[א]

מן ההידורים שרבינו [מוהרש"ב] נ"ע היה מהדר במצת "שמורה" שלו היה, שאחד או אחדים מהאיכרים דמושבות היהודים דפלך חערסאן, אשר רובם ככולם היו ממקושרי רבינו נ"ע, היו ממציאים עבורו חיטים שנשמרו משעת קצירה בזהירות יתירה ביחוד עבורו, חתום בתיבה של מתכת ותיבה בתוך תיבה, ואחר-כך בליובאוויטש היו החיטים נבררים על שולחנות גדולים, כל חיטה וחיטה ממש, על-ידי תלמידי התמימים, שמא נמצא חיטה מבוקעת או פסולת בכלל. וכן היה אחר-כך נטחן - גם-כן על-ידי התלמידים התמימים - ברחים של יד מיוחד לזה משנה לשנה (אשכבתא-דרבי, עמ' 96)

[ב]

כמה זמן לפני חג-הפסח היו כמה מבחורי הישיבה (לפי הוראות המשגיח) בוררים את החיטים של שמורה בשביל הרבי [מוהרש"ב].

הברירה היתה בבית-הכנסת - הנקרא "קליינער זאל", על קרטונים גדולים.

גם את הטבק לעישון בפסח בשביל הרבי, היו הבחורים בוררים קודם הפסח (הטבק היה מבית חרושת "לפערם" סוג א'), וגם נתנו להבחורים גילזעס [=עטיפות נייר] למלא אותם בהטבק אחרי הבירור.

לרבי היתה טחנת קמח שהיו טוחנים בה ביד. כל השנה היתה מפורקת ומונחת במחסן, באולם הגדול היה חדר שני בפינת מזרחית דרומית (היתה לו כניסה גם מבחוץ) בו היו טוחנים.. הטוחנים היו גם-כן מבחורי הישיבה לפי הוראות המשגיחים ('ליובאוויטש וחייליה', עמ' 52)

[ג]

אחרי חנוכה התחילו בהכנות לחג הפסח. שלחו שליח לניחאיעווקע (עיירה באוקריינא) להאחים דוליצקי, שהיתה להם אחוזה גדולה, והאחים כבר בימי הקיץ הכינו חיטים ל"שמורה". את החיטים ארזו בשקים, והשקים שמו בחביות של קרטון, ועל החביות שקים מבראזענט, והשליח הביא את החיטים על-ידי מסילת הברזל.

החיטים המיועדים עבור בית-חיינו, הביאו אותם לאולם הקטן, והעמידו שלחנות וכיסו אותם בניירות גדולים, התלמידים הקשישים בררו אותם, שלא יהיה בהם כרשינים, או ממין אחר, או מחולקים לחצאין.

אחרי זה העמידו רחים של יד, בחדר שני של האולם הגדול, וחזקו אותו אל התקרה והרצפה.

להרחים שתי ידות להעביד את הרכב ורחים, יד אחת קטנה, ויד אחת גדולה וארוכה, להידות מחוברים חבלים עבים, על יד הקטנה עמד איש אחד בעל כח, ועל יד הגדולה שני אנשים, ובחבלים אחזו כמה אנשים, וכאשר הניעו בידות אלה העומדים עליהם, התחילו לעבוד הרכב ורחים, והמחזיקים בחבלים משכו הנה והנה, לעזור להעומדים על יד הידות.

מן הצד עמדה תיבה גדולה ועליה שני עמודים, ועל העמודים כברה גדולה, לכבור ולרקד את הקמח הנטחן, שתהא דקה, ואת קמח העבה החזירו להכוס של רחים, שתהא דקה מן הדקה.

עבודת הטחינה נעשה בעת הפסקה, או בערב אחרי חופש מלימודים, או בערב ש"ק, במוצאי ש"ק, ובשמחה בניגונים של שמחה כל זמן העבודה.

אחרי שנגמרה עבודת הטחינה של החיטים, והקמח יצא דק וטוב, קרבו אל מלאכת האפייה. ה"שמורה" של כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] אפו בבית הרבנית הצדקנית רבקה, קודם הפסח.

כל תלמידי הישיבה אפו את המצות "שמורה" שלהם כתות כתות של עשרה בחורים, במאפיות שונות שנמצאו בעיר ליובאוויטש (רשימות-דברים, א, עמ' שכט-של) .

בדבר עשיית המלאכה על-ידי תלמידי הישיבה דוקא, ראה בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' כז).

ומה שנהגו שעבודת הטחינה נעשתה "בשמחה ובניגונים", הוא דלא כהמחמירים שלא לדבר כנגד החיטים והקמח, ראה ס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' כז. ל). ולהלן עמ' צח (ס"ק ו). ובס' רזא-דעובדא (עמ' קכא): והיה פקודה שלא לדבר כלל בעת עבודה זאת, כי בעת שמדברים יכול לפעמים לפלוט איזה לחלוחית מפיו, וע"י זה יוכלו ח"ו להחמיץ החיטים. ואחד מיקירי אנשי ביתו זקן וחסיד ישב בפינת הבית..

וסיפר סיפורים ועובדות מפליאות מצדיקים.. וצעירי הצאן [העובדים עם החיטים]

שומעים לקולו בענייני עבודת השי"ת.