נצבים

קפאקפא

איתא בזוהר הנסתרות לה' אלהינו הם אהבה ויראה, והנגלות הם תורה ומצות. פירוש, דאיתא בכל דרכיך דעהו, והוא עד"מ אם רואה עץ ואבן, או שום דבר מה שיש בעולם הגשמי, כי בדבר ה' שמים נעשו, וכח הפועל בנפעל. ומהיכן נברא הדיבור, כי הלוא אנו רואים שאין הדיבור קדמון כי נברא מן הקול, כי הקול ממשיך הדיבור. והדיבור נחלק לה' חלקים, ה' מוצאות הפה, והקול נמשך ג"כ מן ה' כנפי ריאה. אף על פי שיש בריאה הוורדא, לבד כנפי הריאה, יש בפה גם כן עוד מוצא אחד, פירוש דהיינו שבכל הה' מוצאות [הפה] יש בהם א' מתחילה, שהוא חכמה בראש, אבל הוא נעלם. כי אלף הוא אותיות פל"א.

וזהו פירוש הפסוק בראשי"ת. כי העולם נברא בדיבור, והדיבור מן הקול, והקול מן המחשבה. וזהו בראשי"ת וגו', כ"ב אתוון שברא בהם השמים, וכ"ב אתוון שברא בהם הארץ. והוי הדיבור כמו המלך שמצוה לעבדיו לעשות שום דבר והם עושים, והעבדים הם עם המלכות אחדות. כי מפני מה הוא מלך, והלוא הוא כמו הם, אלא שהם נמנו לו למלך עליהם, נמצא הוי אצלם המלכות. נמצא כשרואים שום דבר מקשר את עצמו לדיבור שיש בתוכו, ומן הדיבור עוד יותר ויותר לרום המעלות. וכתיב שמש ומגן ה' אלהים כי אלהי"ם גימטריא הטב"ע, והוא כמו שמש בנרתיקה (כי) [כן] שם הוי"ה באלהי"ם, ר"ל בטבע. נמצא כשאדם מדבק עצמו מכל הגשמיות אל הרוחניות שבתוכו, הוא מקשר את עצמו תמיד לשם הוי"ה.

וזהו הנסתרות, ר"ל כשאני מקשר את עצמי לאהבה וליראה, כי זה נקרא חכמה ובינה, כי בחכמה, הנקרא ראשית חכמה יראת ה', יכול להעלות לה', דהיינו שם הוי"ה אלהי"נו, היינו הטבע, גשמיות הדבר. והנגלות, דהיינו ו"ה, תורה ומצות, הוא עושה פעולה להיפך שיביא השפע מלמעלה למטה, וזהו לנו ולבנינו.

קפבקפב

ושב ה' אלהיך את שבותך. על דרך משל אב ואם אוהבים את הבן בשוה. רק אם הבן אינו מתנהג בדרך הישר ח"ו, אזי אף על פי שהאב אוהב אותו אינו מראה לו אהבתו ומכה אותו, והאם אף על פי כן מרחמתו ומנשקתו ומקרבתו אל אביו. כן עתה בגלות מדות הקדוש ברוך הוא כביכול אינם מגולים, רק מדות השכינה מגולים. כמו שהיתה אצל אסתר, שאף על פי שהיה נס גדול, מכל מקום נתלבש הנס במדריגה התחתונה באסתר שנשאת לאחשורוש [נ"א: הנס נעשה על ידי שנשאת לאחשורוש] . מה שאין כן (כשהיו) [אם היו] זוכים היה נעשה הנס בפרסום, בלי התלבשות במדריגה התחתונה. והחיות שבעולמות [נ"א: והחיות ששוכן תמיד בעולמות] נקרא השכינה, והיא כמשל [נ"א: דוגמת] האם שמגלית מדותיה אף על פי שהבן אינו מתנהג כשורה. לפיכך אין אנו רשאים לומר רק שם אדנ"י כי הוא מגולה היום [נ"א: שמדת אדנ"י היא נגלית] , ולא בשם הוי"ה שהוא שם העצם והעצמיות כביכול לא נתגלה היום^קסד.

קפגקפג

ומל ה' אלהיך את לבבך. הנה אנו רואים שמחמת אהבה ושמחה אין נראית הגדלות. למשל בעת שיש למלך חדוה ושמחה רבה, אזי יכול לבוא לפניו אף מי שלא היה ראוי לכנוס לפניו בלאו הכי. וכן עבדיו כשיש להם שמחה אזי אין גדלות המלך ומוראו ניכר עליהם. אף על פי שיש בוודאי להם מורא ובושה מלפניו, אף על פי כן אינה בהתגלות ואינה ניכרת ונראית, כי השמחה מכסה עליה.

והנה לכל דבר צריך להיות שורש. והענין (עד"מ) [על דרך] יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. פי' שלכאורה אין העולם כבודו יתברך, שהוא אין סוף בלתי בעל תכלית, ואין כל העולמות נחשבים לנגדו כלום. אך נודע שהויות העולמות היה על ידי שצימצם את עצמו [כביכול] והניח גדולתו הבלתי בעל תכלית וצימצם את עצמו וברא העולמות.

והנה סיבת הצמצום והנחת גדולתו ית' היה על ידי שצפה במעשיהם של צדיקים והשעשועים שיקבל מהם, [ובשביל זה ברא העולמות] , כמבואר [במ"א] (בספר יצירה) [בסי'] . וז"ש ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. שלכאורה קשה שלא נעשה כמאמרו, שאמר יה"י וכתיב ויה"י, וגם שהוא בכל מקום לשון צער. אך הנה הצמצום נקרא אלהי"ם, והצמצום גם כן צריך לעולמות, שבלעדו^קסה לא היה יכול להיות הבריאה מחמת חסרון המקבלים, והיו בטלים ממציאות מחמת אור אין סוף ב"ה. וז"ש בראשית ברא אלהי"ם. פי' בתחלה היה אלהים כנזכר, וז"ש [ויאמר] אלהי"ם, פירוש צמצם גם כן יהי אור, שהוא צורך לו. ועל דרך זה ויהי אור (ובספר יצירה) [ובסי'] [נ"א: במ"א] מפורש הענין יותר^קסו.