חקת

קמאקמא

זאת התורה אדם כי ימות באוהל. ודרשו רז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו [עליה] . פי' כי כשאדם מדבר אז אינו יכול להבין בהבנתו מה. ואם הוא מבין דבר על בוריו אזי אינו יכול לדבר כראוי, ואז הוי הדבור מת. ולהיפך הוי הבינה מת כביכול. כי הדבר שאינו מושל מחמת זולתו הוי [נ"א: נקרא] מת. וזה ידוע כי לכל דבר שבעולם צריך י' מדות. ואם אין הניצחון שמנצח את המניעות ממנו, אז אין הדבר נגמר לפועל. וכן להבנה צריך י' מדות. והעיקר הם הנה"י. ומי נק' הבינה, כי מה שאני מבין שואל מ"י זאת, ואם אינו מבין לא שייך לשאול מ"י. לכן מ"י מרמז על אימא. לכן מי שרוצה ללמוד תורה צריך ללמוד בקול ודיבור, לכן צריך להמית את המ"י, דהיינו נה"י דההבנה.

קמבקמב

איתא בזוהר אלמלא לא הכה משה את הסלע אלא [היה] מדבר אליו לא היה שכחה. וטעם לזה הוא, כי כלל הוא שמשה רבינו ע"ה כל הניסים שנעשו על ידו לא היו רק ע"י הדיבור, ולא היה שייך לעובדין כידוע [נ"א: ולא על ידי עובדא] . [וזהו] הרם את מטך, ובזה לבד נכנע הים, לאפוקי יהושע. כי נודע שמשה רבינו ע"ה היה מבחי' הדעת ונמשך אל הדיבור, וגם דורו היה דור דעה, ועל שם זה נקרא דור המדב"ר, לשון דיבור הנמשך מן הדעת, וקיבלו את התורה בדיבור. ואיתא בגמרא שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת, ובא הילל ולמד להם שפסח דוחה את השבת ואמר להם עצלות שבכם שלא שמשתם שמעיה ואבטליון היא גרמה לכם השכחה. והטעם לזה, כי השכחה באה [מחמת] הנפילה שנפלו הניצוצין מבחי' הדעת. וע"כ אמר אלו שמשתם וכו', שהם היו גרים, דהיינו (י') ניצוצות קדושות שהיו בנפילה והוקמו והורמו, כי בוודאי לא (לכל) [לכם] היה שכחה, דהיינו בחי' נפילה כנזכר. והנה אף ע"פ ששכחו^קטז אח"כ הבאת סכין בשבת וכו' כדאיתא התם, אף על פי כן כשראה מעשה נזכר הלכה כדאיתא התם, דהיינו שלא נתגלה [נ"א: שלא היתה הנפילה] רק^קיז מבחי' הדיבור הנמשך מהדעת ונשארה בעובדא.

והנה כאשר תמו דור הראשון של דור המדבר, דהיינו דור דעה, ובא דור אחר, ראה משה רבינו ע"ה שבחינתם הוא עובדא דוקא, שהם באים לרשת את הארץ כנודע, ועל כן הכה את הסלע. ובאמת אמר לו הקב"ה כי אדרבא, היה צריך להקים ולהרים דור הב' הזה, על שם אביהם יקראו בנחלתם דהיינו דור המדבר, ובדיבור לבד היה יוצא מים, ובזה היו גם הם מבחי' דור דעה. ומזה נמשך שכחה, דהיינו מהדיבור אל העובדא^קיח. ויפה אמרו בזוהר שאלו לא הכה משה את הסלע לא היה שכחה.