קדושים

קיאקיא

במדרש קדושים תהיו, יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני [ה'] , קדושתי למעלה מקדושתכם. וקשה, מהיכי תיתי היה לנו להדמות להש"י, והלא נאמר בו ה' אלהיך אש אוכלה הוא. ואם תאמר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא נאמר, קשה, אדרבא והלא מצוה להדמות למדותיו ית' מה הוא רחום וכו', וכן לענין קדושה. ויובן על פי מ"ש רז"ל צדיקים דומין לפני השכינה כנר לפני האבוקה. ואיתא בודקין לאור הנר אבל לא לאור האבוקה, [ואמרו שם] מאי טעמא האי משיך נהוריה והאי מיקטוף קטופי, [ועוד] זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו. וזה ידוע שהקדוש ברוך הוא סובל [נ"א: סובב] כל עלמין, ולעילא מכולא ותחת כל עלמין, וממלא כל עלמין, והוא מקומו של כל העולמות. ואם היה מאיר בעולמות כדרך האור הפשוט לא היה העולם יכול לסובלו והיה נתבטל ממציאות, והוצרך כביכול לצמצם אורו להאיר [אור] לכל אחד ואחד [כמו שיכול לקבלו ולסובלו, דהיינו לכל אחד ואחד] כפי כחו, ולכל העולמות כולם בכללן ובפרטן, וכן לעולם הקטן שהוא האדם, בכדי שיוכלו לקבלו. וע"י צמצום [זה] הוא כביכול בכל העולמות ובכל הנבראים ובאדם התחתון בבחי' מטי ולא מטי, בכדי שאף אחר הצמצום [נ"א: כי אף לאחר הצמצום] אם לא היה בבחי' מטי ולא מטי היו מתבטלים ממציאותם, מחמת שאורו כביכול רב וגדול מאוד. וגם זה ידוע שבחי' אחוריים של עולם העליון נעשה הימנו פנימיות לעולם שלמטה ממנו.

וז"ש האי מיקטוף איקטופי, ר"ל שהוא בחי' מטי ולא מטי, שהאור והחיות באה לאדם וכן לכל הנבראים ותיכף חוזר ומסתלק האור, וכן הוא בתמידות. וז"ש האי אורו לאחוריו, כלומר כי בחי' האחוריים דלעילא הם בחי' פנים למטה כנזכר, כי מגודל האור הגדול הוכרח להאיר למטה רק בבחי' אחוריים, וגם זה הוא בבחי' צמצום ומטי ולא מטי. אבל הצדיקים הנמשלים לנר אורו לפניו, פי' כי הצדיק הוא תמיד דבוק בעבודת הבורא ית' בדביקות גדול, ומעלה מיין נוקבין בתמידות כידוע. וזהו משיך נהוריה של נר, שהוא הצדיק, תמיד משיך נהוריה לעילא. וזהו החילוק בין השכינה לצדיקים. שאם היה באור השכינה התפשטות גמור בדרך אור הפשוט, או אם היתה אורו לפניו, כלומר שהיה מאיר בבחי' הפנימיות, לא היו יכולים לסבלו.

וז"ש קדושים תהיו יכול [כמוני, כלומר] תהיו סבורים להדמות כמדותיו ית' כמ"ש ובו תדבקון [נ"א: ובו תדבק] , ואפשר יעלה על דעתכם להדמות אליו אף במדה זו שהוא מאיר בבחי' מטי ולא מטי ולא התפשטות גמור, וכמו שהוא אורו לאחוריו, כן תהיו סבורים גם אתם להדמות אליו, זה אינו. כי אדרבא הוא לכם פחיתות וגריעות בעבודתו ית', כי תמיד אתם צריכים להיות בבחי' התפשטות אור שלכם למעלה כמו הנר שהוא משיך נהוריה, אבל לא בבחי' [נ"א: אבל בבחי'] מטי ולא מטי, (כמ"ש) אל השמים ואל הארץ יביט, זהו אינו עבודה שלימה ולא קדושה גמורה. אלא היו קדושים בבחי' נר הצדיקים, ר"ל בבחי' התפשטות והתדבקות בעבודתו ית' כנזכר. ומה שאני משתמש במדות הללו, מפני שקדושתי למעלה מקדושתכם, ואני עושה כל אלו הצימצומים ובחי' מטי ולא מטי מפני שקדושתי למעלה, ולא תהיו יכולים לסבלו ולא היה קיום לכל העולמות כנזכר. ולא כן אתם, רק תהי"ו קדושים בהוי"ה אחת ותמידות כנזכר.

קיבקיב

במדרש קדושים תהיו, יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. פי' ע"פ דאיתא בגמרא ישנו עם אחד, חד אמר ישנים מן המצות, וחד אמר אלהיהם של אלו ישן הוא. ונ"ל על דרך משל, אדם שיש לו בן, כל זמן שהוא בקטנות, פי' המוחין שלו (הוא) [הם] בקטנות שיש לו שכל רק לדברים קטנים, יש לו להאב רק תענוג מעט ממנו. וכשיגדל ויש לו מוחין דגדלות, אז יש לו [לאב] יותר תענוג גדול ממנו. ואם כשיגדל נסתלק ממנו המוחין דגדלות עד שבא לקטנות, על דרך זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין וכו', וכאשר אביו רואה זה, אז מסתלק ממנו התענוג מעט מעט. וזהו ישנו עם אחד, ישינים מן המצות, פי' הסתלקות המוחין והשכל, אז גם אלהיהם של אלו ישן הוא, ר"ל כי אז הוא הסתלקות התענוג אב למעלה. וזהו פי' שקדושתו למעלה, על דרך ישראל מפרנסין וכו', ונקרא קדוש, הכל הוא מקדושתכם, שהם המביאים לו תענוג והקדושה, דוגמת משל האב מהבן.

קיגקיג

עוד במדרש, קדושים תהיו שלא יהיה (בהם) [בכם] מות. ויובן ע"פ פי' הפסוק לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. וקשה, פשיטא אם לא אמות יחיה בוודאי. ויובן במ"ש הזוהר כל צלותא ומלה דאורייתא דלא נפקא בדחילו ורחימו מעומקא דליבא וכו'. ומי שח"ו מוציא דברי תורה או תפילה מפיו בלא דחילו ורחימו, שהוא מחשבה זכה וטהורה ובינת הלב, הוא בחייו קרוא מת, שאין לו חלק בחיים, שם י"ה (שהיא) [שהם] החכמה ובינה כידוע, וכתיב לא המתים יהללו יה. וזהו שביקש דוד המלך עליו השלום לא אמות כי אחיה, פי' כל זמן שאני בחיים לא אהיה ח"ו חשוב כמת, אלא אהיה מן אותם המטהרים מחשבותם ורעיונם ומדברים מעמקי הלב, ואז אפשר ואספ"ר, הוא לשון ספי"ר ובהירות, ואנהיר ואספר מעשי י"ה שהם חכמה ובינה, שמשם באות כל ההשפעות, ומהם אנהיר ואספר לכל העולמות. וז"ש קדושים תהיו, פי' כשאתם תמשיכו המוחין הנקראים קוד"ש כידוע, אז תהיו קדושים בבחי' שם י"ה ולא יהיה בכם מות. ולא אמר לא תמותו, רק בכ"ם דייקא, [ר"ל] כאשר אתם בחיים, ולא תהיו חשובים כמתים ח"ו.

קידקיד

או יש לומר באופן אחר, על פי פי' מאמרם ז"ל קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני. הנה אמרו גם כן בגמרא דוד אסיק שמעתתא אליבא דהילכתא, שאול לא אסיק וכו'. ויש לתת טעם לזה למה היה כך, והלא אמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים. אך וודאי שאמת הוא שאלו ואלו וכו', רק שכל א' היה מדבר ופסק ההלכה כפי מדריגות שורש נשמתו [נ"א: כפי מדריגתו ושורש נשמתו] . וידוע שדוד המלך ע"ה היה נשמתו משורש מדת המלכות. וידוע שהמלכות מקבלת מכל (הי') [הו'] קצוות פעמים כך ופעמים כך, ופעמים נוטה לשני הקצוות. וכתיב אחרי רבים להטות, פי' איך שיהיה ההסכמה, אם לחסד אם לדין או לרחמים הממוצע, איך שיהיה אזי נקרא זה אחרי רבים להטות כידוע, שכל מדה שהיא גוברת היא נקרא רבים מפני ששארי הנגדיים הם נכללות בזו המדה הגוברת והם בטלים במציאותן, כי שרגא בטיהרא וכו'. נמצא כי המדה הגוברת היא הרבים, ואע"פ שהמדות הנגדיים הם גם כן דברי אלהים חיים, עם כל זה נתבטלו ברוב. ועל כן דוד המלך ע"ה שהיה ממדת המלכות, ושם הוא כללות כולם וגמר הדברים כי היא נקרא עצרת כנישין, בית הכנסת, כונסת כל המדות העליונים, לכן היה יכול דוד המלך ע"ה לכוון ההלכה ולאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא. ולכך נקרא המדה הזאת הלכ"ה, כי שם נגמר הליכות עולם אם לחסד אם לרחמים וכו'. ועוד, שהמלכות נקרא תורה שבעל פה שהיא נדרשת בי"ג מדות כידוע, וכמו שהסכימו הרוב למעלה, דהיינו המדה שהיתה גוברת, כך היתה הלכה, וכיוון האמת כפי שנגמר שם בשורש נשמתו. ולכך היה ראוי למלוכה, כי המלוכה היא הנהגת העולם כעין הליכות עולם דלעילא. משא"כ שאול, שלא היתה מדריגתו מן המדה הזאת, אף על פי שהוא אומר משורש נשמתו דברי אלקים חיים, עם כל זה לא היה יכול לכוון האמת איך נגמר הדבר אחרי רבים, ולכך גם כן לא נמשכה מלכותו.

והנה ידוע כי התורה נקרא מגילה עפה, שהיא יותר גדולה מכל העולמות, והוצרך השם ית' לצמצם התורה בכדי שיוכל להזריח אור תורתו בכל העולמות. והנה בכל דבר יש בו חומר וצורה, ואפילו בתורה [יש בה חומר וצורה] . החומר הם האותיות, והצורה הם הנקודות שהם חיות האותיות. ולמה הנקודה היא חיות, מפני שהנקודה היא תמונת י' שהיא חכמה, והחכמה תחיה וכו' וכולם בחכמה עשית, ומה גם שאי אפשר לכתוב אות אחת בלתי כתיבת תחלה נקודה אחת. ואף על פי שבאות י' יש גם כן כמה נקודות כשמתחלק לנקודות קטנות, עם כל זה בכללות נקרא יו"ד נקודה וחיות. ומה גם שאות יו"ד הוא ממוצע בין אותיות יחידות לעשיריות, וכמו שיש למעלה דבר א' הממוצע, כמו בטעמים נקודה א' פעמים נקראת רביע"י מהטעמים ופעמים אותה צורת נקודה עצמה נקראת חולם שהיא מן הנקודות. וכן אות י' עצמה היא דבר ממוצע בין יחידות לעשיריות. וזהו א"ב אלף בינה, אל"ף הוא חכמה שהיא החיות, ובינה היא האותיות. והנה התורה אם היתה נוטה לאחד מן הקצוות, כמו למדת חסד, היתה מתפשטת ביותר כמדת חסד ואהבה, ולא היו יכולים לקבלה. לכך הוצרך השם יתברך לצמצם התורה שיהיה מדת היראה הנקרא צמצום. על דרך משל, אדם שהוא ירא מחבירו ובוש ממנו [הוא] מקטין עצמו ומצמצם את עצמו. ועם כל זה לא היו יכולים לקבלה עד שהוצרך לכוללה במדת הרחמים הנוטה לב' הקצוות. למשל עשיר המרחם על העני, נמצא כי הרחמים היא ממוצע בין העשיר ובין העני, שהוא בין חסד לדין, וזהו קיום העולם.

וז"ש רז"ל בריך רחמנא דיהיב לן אורייתא תליתאי בירחא תליתאי ביום תליתאי לעם תליתאי, ויובן עם הנזכר שהתורה עיקרה היא מהג' קצוות הנז'. וישראל גם כן יש להם ג' מדות אלו, ביישנים רחמנים גומלי חסדים. וירחא תליתאי ועם תליתאי ויום תליתאי הכל מכוון לדבר א' כנזכר. גם כהנים לוים וישראלים הם ג' מדות הנזכר כידוע.

ונחזור לענין שאות י' היא חיות כל האותיות, וחיות הבינה (ואות) [היא אות] י' בכללות היא ק' (מקוד"ש) [מקדוש] [נ"א: ר"ל כל א' כלול מי' וזהו הק' מקדוש] . ובינה נקרא ד' [כי היא בחינת דלית, ר"ל מקבלת] והיא ד' (מקוד"ש) [מקדוש]. ואות י' כשהוא מתפשט ומתארך נעשה ו', והיא ו' (מקוד"ש) [מקדוש]. ואות ש' (מקוד"ש) [מקדוש] הוא ג' קוים חג"ת, אורייתא תליתאי כנזכר, ונעשה קדוש.

וז"ש קדושים תהיו יכול כמוני. פי' שלא יעלה על דעת להתנהג [במדותי] כשם שאני משפיע ומחיה את התחתונים ומזריח עליהם אור תורתי בכדי שיתקדשו בקדושתי, יכול גם אתם תרצו להתפשט למטה ולהשפיע אל החיצונים, שהוא עניני העוה"ז, ח"ו, אהבה זרה או יראה זרה או בושה בדברי תורה או בעבודת השם יתברך וכיוצא בזה. לכך אמר תלמוד לומר כי קדוש אני, ר"ל מה שאני [נקרא] קדוש מחמת המדות שלי שאני משפיע בכם, מפני שקדושתי למעלה מקדושתכם. כלומר, מפני שקדושתי למעלה, לכך אני צריך להתנהג בכל המדות בכדי להשפיע לכם קדושה. וז"ש קדושתי למעלה מקדושתכם. אבל לא כן אתם, אלא קדושים תהי"ו, לשון [הווה] , (תהי"ו) [שתהיה] תמיד קדושה בכם במה שתהיו דבוקים בעבודתו, ואז יושפע לכם שפע קדושה. ולא שתשפיעו הקדושה למטה (בחיצוניות) [בחיצונים] חס ושלום, רק בעצמיכם תהיו קדושים כנזכר.

קטוקטו

מפני שיבה תקום^פח. כלל הדברים כל מה שאדם רואה ושומע, וכל המציאות שיקרא [נ"א המקריות שיקרה] לאדם הכל באים להתעורר אותו, הן דבר אהבה ויראה והתפארות וניצוח והודיה והתקשרות וממשלה כלליות. והם בב' אופנים, או כשבא לו בתפילה המעשה הרע שעשה כבר, באה עתה כנגדו במחשבה [שלו] כדי [לתקנם ו-] להעלותם, כמשל אשה שרואה במראה שרואה כנגדה פרצופה, כך בא לו במחשבתו המעשים שלו. או שבאו להצדיק^פט אותיות מהשבירה, וזה צריך לידע [נ"א: להשגיח] אם [הם] מאהבה ויראה וכו'. וזהו בתפילה. וגם כל עת כשמתפאר האדם בדבר מה [נ"א: וגם בכל עת לפעמים מתפחד מדבר מה או מאיזה בריה] הכל בא לו כדי להעלותה, כי לפעמים רואה [דבר] אהבה ויראה וכו', על דרך משל אדם שמורגל בליצנות מראין לו ליצנותא דעבודה זרה. דהיינו, אם רואה בפתע פתאום ע"ז יבין שלא בחנם ראה זה או שמע, רק להעלות ולתקן הליצנות מראין לו ליצנותא דע"ז לתקן וימתוק בשורשו שיעלהו לשורש אהבה^צ. ולכך כל^צא מה שאסור יש כנגדו היתר [והבן] .

וכל מעשיו [נ"א: וזה כלל שכל מעשיו] יהיו בדביקות להש"י, וישגיח על כל אשר יראה וישמע ויעשה [נ"א: וכל מה שיעשה] . וז"ש הכתוב [נ"א: וזהו שנאמר על שלמה המלך ע"ה] וידבר על העצים, ר"ל שעל [כל] מה שראה אמר על כולם טעמים הנוגעים אל עבודת הש"י. ופשיטא שכל הבריות הן טמא הן טהור הכל צריך לעבודתו ית' [נ"א: ופשיטא שכל מה שבבית הכל צריך לעבודת הש"י הן טהור הן טמא וכל הבריות] והכל הוא בעצמו, שהנהגתו מלובשת בהם. על דרך משל האדם ואשתו הם גוף אחד, ובניהם המקבלים נקראו נוקבא כנגדם. אף על פי שהאשה היא נוקבא, אבל בערכם (הם) [שהם מקבלים] הבנים נקראים נוקבא. ונגד הבנים הבית הוא הנוקבא, וזהו שאמרו רז"ל ביתו זו אשתו. ונגד הבית כל כלי (הבית) [תשמישו] וכל הדברים שבבית [מקטן ועד גדול, הכל] הם נקראים נוקבא. וזה צריך הבחנה גדולה שכל מה שרואה בבית הבריות משונים מה ששכיחים לפעמים הכל הוא בעצמו, דהיינו שצריך להנהגתו. ומזה יוודע [לו כל] הצריך לענינו ולעבודתו, ובהכל היא מלובש השגחתו ית'.

וזהו לא בגבורת הסוס יחפץ, [הוא רמז למדרגות תחתונות] , שהסוס טפילה להרוכב והמדריגה תחתונה היא טפל. דהיינו שבא לו פחד מאיזה דבר זה לעורר [נ"א: מעורר] לו יראה, [כי] באים לו אותיות מהשבירה מה ששייך ליראה. ולא בשוקי [האיש ירצה] וגו', שהשוקיים הם מדריגות תחתונות. ר"ל, לפעמים בא לו פחד מאיזה דבר שבאים לו אותיות מהשבירה ששייך ליראה לעורר לו יראה, לא מפני שיפחד מפני זה שלח לו הקדוש ברוך הוא, רק רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, להעלות ליראה שממנו בא לאהבה [נ"א: להעלות היראה, שמיראה באה לו אהבת הבורא] . אבל^צב הענין, שאם יאמר האדם אכוון בכיוון לבא לידי אהבה כדי להעלות, לזה כתיב אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. וזהו מ"ש רז"ל המקשה [עצמו] לדעת הוא בנידוי, דהיינו מרוחק מהש"י. הוא סובר שהוא מקורב [להשי"ת] ובאמת הוא מרוחק [מאד] .

[ועל הדברים האלו נמשיל] משל לאיש חיל שבא לאדם לקרוא אותו אל המלך, ובא בכעס [גדול] , ובפחד, בבגדיו שמלובש במורא ופחד [נ"א: ומלובש בגדי אימה ופחד] , ומתיירא [האדם] מאיש חיל זה. ובאמת הוא אינו כלום, [כי] אין לו [לאדם] לירא ממנו [כלל] , אלא [מפני] שיראת המלך מלובש בו, שבגדיו הם [סימן ש-] חותם המלך [בו] , אבל הוא בעצמו אינו כלום. ומי שהוא חכם אינו חש לדבר עמו ואינו מתיירא ממנו מפחדו ואימתו, רק ירוץ תיכף למלך [עצמו] , וממנו אינו מתיירא כלל^צג. ולפעמים בא איש מהמלך בתנועת אהבה, וכיון שבא לשוטה התחיל עמו לשחק^צד. ומי שהוא טפש הוא מתענג ומשתעשע עם השליח מחמת ששומע ממנו דברי אהבה. אבל מי שהוא חכם יודע שהעיקר הוא רצון המלך [ואהבתו] , ואומר מה לי לדבר ולהתענג עם השליח הלזה, מוטב שאלך לעיקר ושורש התענוג והאהבה, והולך אל המלך ואינו משגיח על השליח.

כך כל הדברים הבאים לו, הן אהבה הן יראה וכו', ילך למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ויעלה הכל למעלה. הן אם באה לו איזה דבר יראה חיצונית או היזק ח"ו, או נזדמנה לו איזה שמחה ותענוג, הכל יעלה [למעלה] למלך עליון. ולא יעשה כמו השוטה הנזכר, שהוא מתענג ומשתעשע ואוכל ושותה ושוהה עם השליח השלוח לו מאת המלך, ומחמת זה הסיח דעתו ושכח ששלח המלך לקרוא לו. ואף אם אחר כך בא יבא אל המלך, יחר אף המלך בו מאוד ושמחתו נהפכת לו לתוגה. ולא כן החכם אשר עיניו בראשו לאמר מה לי להרבות דברים עם השליח, טוב לי לילך אל המלך לעשות רצונו. ואם^צה אינו עושה כן, באמת להבל יגיעו. וצריך האדם מאוד להתיישב בעבודת השם יתברך על כל דבר.

ואם נפשך לומר האיך יכול האדם להעלות במחשבתו כל דבר להיות (מתוקן) [ממותק] בשורשו, כתיב תמים תהיה עם ה' [אלהיך] . כתיב ת' [דתמים] , גדולה, שלכאורה הת' רחוק מן הא'^צו ת' מדריגות, ואיך יכול (להיות) [להאיר] בו הא'. אך באמת אמירה לגבוה כמסירה להדיוט [דמי. ר"ל] על דרך משל, אם רוצה [אדם] לעלות כשהוא עומד במדריגה תחתונה, אינו יכול להגיע [ולהשיג] למעלה העליונה רק כשהוא הולך ממעלה למעלה. אבל אם הוא עומד שם [למעלה] (תיכף ממעלה התחתונה) [יכול להעלות מלמטה ברגע א']. (דהוי) [וזהו] אמירה לגבוה וכו'. על דרך משל קטן צריך לילך יותר [מגדול] וגדול אינו צריך כל כך, והמחשבה הוא ג"כ גדול ממעשה [הרבה, ולכן] אינו צריך רק המחשבה ועומד שם תיכף [נ"א: אינו צריך רק שיחשוב במחשבתו ומעלה תיכף לשרשו] . ולכן הת' משתוקקת לא' ויש בו [כל] הת' אלפין, [ולכך התי"ו גדולה שהם מאותיות המחשבה] .

קטזקטז

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. איתא שצריך שיהא קימה קודם הזקנה. דהיינו שיראה שלא יאבד אף יום א' ח"ו. כי עולם שנה נפש מתקשרים [נ"א: מקושרים] זה בזה, וכשיש פגם ח"ו בשנה, גם עולם ונפש אינם שלמים ח"ו. וזהו תלת עלמין הנזכרין בזוהר. וזהו מפני שיבה תקום, שיהיה לך תקומה, שלא תפול ח"ו, רק תמיד תעלה למדריגה. וזהו פני זקן, כמו לפני זקן.

וזהו ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' וגו' לא תבשל גדי וגו'. גד"י אותיות גי"ד. בחלב אמו, כלומר אפילו תאוות תשמיש יהיה הכל לשם שמים. כי התאוה שבזכר הוא מכח הנוקבא שבזכר, כי הכל בזכר ונוקבא נאצלו, ואף בזכר כלול זו"נ. וזהו לא תבשל גד"י בחלב אמו, רק יהיה לעולם כוונתו לתענוג של מצוה. וזהו תקום גימטריא תקמ"ו, עיין בכוונות, ודוק ועיין.

קיזקיז

הוכח תוכיח את עמיתך. פי' כשתוכיח את האדם אל תוכיח אותו לנוכח פן יתבייש, אלא תוכיח אדם אחר שהוא נקי וצדיק מן העבירה ההיא. וכאשר תוכיח אדם אחר בפניו, אז ירגיש אותו האדם שאתה רוצה להוכיחו, שהוא בעל העבירה בעצם. נמצא שאינו מתבייש בתוכחתך.

ופירוש הפסוק כך הוא. הוכח, ר"ל כשאתה רוצה להוכיח אדם מן העבירה, כך תעשה: תוכיח את עמיתך בתורה ובמעשים טובים כמותך, אדם כשר כמותך, והאדם הצריך לתוכחה ירגיש בעצמו. ובזה לא תשא עליו חטא, ר"ל שלא יתבייש בעל העבירה בתוכחה זו.

קיחקיח

והדרת פני זקן, ודרשו רז"ל זה קנה חכמה. הנה כתיב כתר לי זעיר ואחוך, וכת"ר לשון המתנה. דהיינו, כשאדם רוצה לומר לחבירו דבר אומר לו המתן ואומר לך דבר. לפי שמחשבתו של אדם היא מחשבת תמיד בלי הפסק בהתפשטות, וכשהוא רוצה שיפנה חבירו מחשבתו כדי שישמענו מה שאומר לו (הוא מבין) [ויבין] הדבר ההוא, [ו] רוצה שיצמצם חבירו מחשבתו והתפשטותה עד שיאמר לו דבריו. הנה כשנעיין היכן היא המחשבה בעת ההיא קודם שאמר לו דבריו, נדע בוודאי שהוא באותו רגע למעלה ממקומה, כי היא אינה מחשבת כלום בעת ההיא, והיא מצומצמת מאד למעלה במקום הנקרא אפס, עד שיאמר לו דבריו, ואז מתפשטת באותיות שאומר לו. וכן באדם כשרוצה להפנות מחשבתו שהיא בהתפשטות דבר מה, ורוצה לפנותה מדבר זה מכל וכל עד מקום הנקרא אפס, ואח"כ נופל במחשבתו דבר אחר. נמצא לפי זה שלא [יוכל] להיות השתנות כי אם יהיה ביני לביני באפס (הג') [הנזכר]. אך כפי ערך ההשתנות כך יהיה האפס (הג') [הנזכר]. כי יש דבר שהוא השתנות מדבר ראשון בדבר מה, אך בכללות הוא [דבר] אחד באמת, וכפי ערך זה יהיה האפס, שלא יהיה הסתלקות מכל וכל לגמרי. כי באמת הדבר הראשון עם הדבר הזה בכללם הם א', ואין צריך לסלק עצמו מן הכלל לגמרי. ויש השתנות גמור והיא כמו [נ"א: והוא בכללו] דבר אחר, וכמו כן יהיה [האפס] אפס גמור. וזהו מ"ש [כאן] כתר לי זעיר, ומכלל נשמע שיש כתר אחר גדול ממנו ובו כלול הכל בתחלה, וממנו בא לחכמה ובינה כנודע.

והנה מקובל בידינו שיש באפס הזה תר"ך אורות כמנין כת"ר. ואח"כ ממנו בא אל חכמה ובינה, וכל אחד נוטל חצי מן האורות הנזכרין, על כן נקראים חכמה ובינה שניהם י"ש, דהיינו להנחיל אוהבי י"ש, שהוא חצי תר"ך אורות הנזכר. ומהם בא למדות שהם האבות. ונודע שיעקב הוא המובחר שבאבות לפי שהוא איש תם יושב אהלים, שמחבר ב' מדות של אברהם ויצחק. וההתחברות לא יכול להיות כי אם ע"י חכמה הנק' ראשית. ע"כ יעקב הוא המובחר מכל החשיבות, והוא מחכמה, ע"כ נאמר קודש ישראל לה', והוא עיקרא דאילנא. ונודע כי המדות [זעיר אנפין ו' קצוות] הם חצים של חו"ב בכמות ולא באיכות, ע"כ זה שקנה חכמה, חכמה של קנ"ה, והוא חצי י"ש הנזכר, והבן. ומלת^צז זה מרומז על מ"ש צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד, דהיינו המדריגה הז'. (וגם^צח בתורה אמרו בזוהר אורייתא מחכמה נפקא וניתנה לישראל, שהיא מדתו של יעקב והבן.)

והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דהיינו ה' עילאה. וזהו מ"ש זה שקנה חכמ"ה.

או רמוז בזה שדרשו מפני שיבה תקום כמשמעו, והדרת וגו' זה שקנה, ויראת מאלקיך וגו' זהו אשת חבר. דהיינו מפני שיבה, דהיינו חכמה, תקום, והיא מדרגת הקימה דהיינו קימת המחשבה והסתלקותה מהתפשטותה כמ"ש לעיל, והיא מדריגת האפס כנזכר. ואח"כ אמרו והדרת וכו'. הנה נודע כי הסריס אין לו זקן, ונודע שהזקן הוא מותרי מוחין. והוא ע"ד משל אב שיש לו בן והאב רוצה להבינו דבר חכמה, אך הבן אינו יכול להשיג החכמה ההיא במה שהיא לעומק המושג, וצריך האב להבינו ע"י משל, ועי"כ יכול להשיג החכמה בעצמה. הנה כשנעיין בזה נדע באמת שהאב עצמו שהוא חכם ומבין, נמצא אליו האותיות ההם והשכל שבמשל אך למותר, כי הוא מבין החכמה בלתי [שום] משל. אך הבן הוא המכריח אל האב אל האותיות והשכל שבמשל, ובשביל הבן מרכיב האב הדבר חכמה העליונה עם אותיות ושכל חדשים של משל. והחכמה היא גנוזה בתוך המשל, ויונק הבן מאותיות (ויש לכל דבר משל) [ומשכל דבר משל הנ"ל] עד שיבין המשל על בוריו. ואח"כ, אם הבן חכם, יוכל להשיג ע"י המשל דבר מהחכמה הנזכר. הנה לפי זה האותיות שבמשל הם צינורות שעל ידם נוזלים מי החכמה עליונה כנזכר. וזהו כמאמר משה והשיב לו הקב"ה [נ"א: כמאמר הש"י שהשיב למשה רבינו ע"ה] ^צט אני אעביר כל טובי וגו', ובכל מקום שנאמר טו"ב הוא טו"ב לגנוז. והיינו שאמר לו כביכול אני אקרא לפניך הי"ג מדות, ובתוכם גנוז השכל העליון שלא תשיג אותם^ק [זולת] הי"ג מדות, ומתוך הי"ג מדות תוכל להשיג הטוב הגנוז שהוא השכל העליון, והוא כמשל האב עם בנו כנזכר. וכן היה, ויקוד משה וישתחו, דהיינו המשכה, ע"י מדות המשיך הטוב וד"ל. (והמדות^קא הם צרכי עולם התחתון, שהם מותרי המוחין, ובהם גנוז הטוב העליון.) ומבואר בספרים שהזקן הגשמי הוא ממותרי המוחין, והם י"ג שבילין, דהיינו י"ג צינורות (שהם^קב חלולים) שבהם נוזלים מותרי המוחין. ונודע [שכל] מה שיש ביבשה יש בים, דהיינו כל מה שיש בגשמיות יש ברוחניות, והרוחניות הוא המחיה את הגשמיות שכנגדו.

ונחזור אל הענין שהמותרים הם בשביל הבן, שהוא הנמשל עולם התחתון, שאינו יכול להשיג טוב כ"א ע"י אמצעות מותרי המוחין. ולפי זה מי שאינו בבחינת דכר, שאינו משפיע למטה ממנו, אינו צריך למותרי המוחין. דהיינו מי שאין לו בן אינו צריך להבינו חכמתו, וכן בגשמיות אין לו זקן. ולפי זה נקרא הבן זה שקנה חכמה, [ר"ל שיונק החכמה דרך הקנה כנ"ל] . ובנמשל הוא מדריגת ישראל. וזהו זקן זה שקנה חכמה, וירא"ת זו אשת חבר, ונרמז בזה כל המדריגות, ועוד הצירוף של זה, המדריגה התחתונה ז' וה' עליונה, ע"ד צורת יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד, שהיא מדריגה תחתונה, וצריך עיון .