סימן מט

אסימן מט

הנה* קודם שנכנס אי"ה בביאור דין זה, יש לבאר היטיב ענין שהרבים נקראים מוחזקים לענין קי"ל שהוא מבואר במרדכי ס"פ לא יחפור בשם מור"ם שהוא מדאמרי' פא"נ מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח מדקאמר מנח אלמא דהמלך חשיב כמוחזק במס של כל אחד ואחד עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה ע"ז דהא מסקנא דגמרא הוא בפחז"ה דנ"ה א' דלית הלכתא כרב הונא ברי' דרב יהושע דאמר התם דאפי' שערי דכדא משתעבדי לכרגא כו' אלא דלא משתעבדי לא קרקעות ולא מטלטלין לכרגא ואי זבין לכרגא לא הוי זבינייהו זביני דכרגא אקרקפתא דגברא מנח כו' כמבואר ברשב"ם שם וכ"פ הרמב"ם והש"ע סי' שס"ט ס"ט ומ"ש בא"נ מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח, מוהרקייהו דוקא דפירש"י חותם עבדו' שלהם דהיינו שיעבוד גופו וכן מבואר בערוך ערך מוהרקייהו שנראה מדבריו שם דמוהרקייהו הוא כתב הרוויזיע המונח בטפסא דמלכא. ואם אין משלמים המס הוא דינא דמלכותא להשתעבד בגופו ולמוכרם לעבדים ולא ליקח נכסייהו כדמוכח בב"ב שם וז"ש אקרקף דגברא מנח, אקרקף דוקא ולא אנכסים, וא"כ אין המלך חשוב כמוחזק מחמת הכרגא בנכסיהם רק בגופם ואין לומר דמחזקה דגופא נמשך חזקה ג"כ אנכסיהם משום דנכסי דאינש אינון ערבין כו' דהא לא משמע הכי בגמרא שם דא"כ אמאי לית הלכתא כרב הונא ברי' דרב יהושע וכן משמע להדיא בנ"י שם לענין ירושת בנו הבכור שכ' דמי שמת והוא חייב למלך ממיני מסים ותשחורת המוטלים על הממון אין בנו הבכור נוטל פי שנים. והיינו משום דהמלך מוחזק בממונו מחמת מס זה משמע הא במ"ש דאקרקף דגברא מנח אין המלך חשוב מוחזק בממונו ובנו הבכור נוטל פי שנים והובא להלכה בהג"ה ססי' רע"ח. וצ"ל דיש לחלק בין ענין מוחזק דלגבי בכורה לענין מוחזק דטענת קי"ל, והוא דלגבי ב כורה כיון דאין דין המלך על הנכסים רק אקרקף דגברי לא חשיב המלך מוחזק כ"כ בנכסיו עד שיבטל לגמרי חזקתו של זה מעכשיו, משא"כ לענין קי"ל כיון דעכ"פ המלך מוחזק בגופו, א"כ וודאי דחשיבי הקהל מוחזקים בגופו לענין קי"ל וממילא נמי יכולים לירד אח"כ לנכסיו דנכסי דאינש אינון ערבין כו', א"נ יש לומר כפמ"ש בתשו' מהר"א בן ששון סי' קמ"ט דכרגא שבזמנינו נשתנה מנהג המלך מזמן הש"ס דכרגא דעכשיו הוא מוטל ג"כ על הממון שהמלך נוטל מה שימצא ממונו עבור כרגא וא"כ המלך חשוב מוחזק בממונו מחמת כרגא לענין בכורה ג"כ, ועלו כהוגן ד' מור"ם שבמרדכי:

בעוד יש לבאר ענין הטעם שהמלך נק' מוחזק גבי טסקא מאיזה טעם הוא אם משום שהקרקעות שלו או משום שהכל עבדים לו, דהנה בתוס' פחז"ה דנ"ה א' מבואר הטעם משום שהקרקעות עיקר הן של המלך, וכבר הוא מוחזק ולא מיחסרי גוביינא, אבל בתשוב' מהראב"ש הנ"ל האריך להוכיח שאין כן דעת כל הפוסקים ושגם התוספות ס"ל כן דאף גם בדברים שאין עיקרן של המלך מ"מ נק' המלך מוחזק והראי' מכרגא דאפי' שערי דכדא משתעבדו אע"ג שאין עיקרו של המלך ועד כאן לא אפסקא הלכתא דלא משתעבדי, אלא משום דאין דרך המלך כך ע' רמב"ם שכ' אא"כ הי' דין המלך כך והובא בשו"ע סי' שס"ט סס"ט ועכצ"ל הטעם כמ"ש הנ"י דהא מצי נחית ומזבן מנפשי', משא"כ בשעבוד המלוה כו' ודבריו לקוחין מחי' הרמב"ן לשם. והנה מהראב"ש כ' דמ"ש התוס' משום שהקרקעות כו' היינו משום דבקרקע איכא נמי האי טעמא נקטוהו עכ"ל, ויש להתיישב לשטת התוס' היכא דלא שייך רק ה"ט לחוד אי מהני להיות חשוב מוחזק מה"ט לחוד, ונלע"ד דה"ט לחוד לא מהני דאע"ג דקיי"ל כרב נחמן בב"מ דק"ב ע"ב דקרקע בחזקת בעליו קיימת אפי' לענין ספק הנופל בדמי השכירות מ"מ י"ל דהיינו דווקא גבי שוכר ומשכיר שהקרקע היא לגמרי של המשכיר ואין לשוכר שום קנין בגוף הקרקע, דהא קיי"ל דשכירות לא קניא גוף הקרקע אע"ג דאמרינן בהזהב דף נ"ו ע"ב דליומי' מכירה היא וכמ"ש הנ"י שם וכש"כ לדברי התוס' שם ומשו"ה חשוב המשכיר מוחזק ועי' לח"מ פ"ב מה' שכירות דין א' וע' בתשוב' ושה"כ סי' מ"ז, משא"כ בקרקעות שמקבלין מן השרים וקונין אותן מהן בקנין גמור רק שנשאר לו בהם זכות שישלם לו טסקא פשיטא דבכה"ג חשוב קנין גמור ומש"ה י"א ביו"ד סי' רכ"א ס"ז דהמשכיר יכול לאסור ביתו בקונם (או בהקדש לד"ה) על השוכר, משא"כ בעבד אעפ"י שמשלם לו מס דהיינו צינ"ש נ"ל שבוודאי א"י לאסור וע' ברמב"ם פכ"ג מה' מכירה וטוש"ע חו"מ סי' רמ"ב סדה"ו. ושוב מצאתי כדברי להדיא בתשו' הריב"ש ססי' שנ"ה דבכה"ג שהקרקע הוא של המחזיק לעולם ומורישו לבניו, אלא שנותן דבר ידוע לבעלים הראשונים חשוב קנין גמור וא"י הבעלים הראשונים לאוסרו עליו כו' ומוכח התם דאפי' בשהבעלים הראשונים המה השר או המלך כו' יע"ש וכיון שכן אין ראי' לומר דבכה"ג חשוב הבעלים הראשונים מוחזקים בענין ספק הטסקא ואדרבה בהיפוך שהמחזיק חשוב מוחזק כיון שיש לו קנין גמור בזה מהבעלים הראשונים אסתלקו להו עד שא"י לאסור אותם על אחרים, ול"ד כלל למשכיר כו' ועוד מצאתי ראי' לדברי ממ"ש הב"ח בא"ח סי' שצ"א דאפי' לענין עירוב לא מהני כה"ג שכירות רשות משר העיר עיי"ש באריכות דאפי' יש לו רשות להניח כליו שם, ומשום דל"ד למשכיר כיון שאין הבתים שלו אלא שיש לו עליהם רק חוב קבוע ליתן לו מס בכל שנה כו' והב"י לא הקיל אלא משום דס"ל דבשיש לו רשות להניח כליו שם לא גרע משכירו ולקיטו וה"ט לא שייך רק לענין עירוב לחוד. ואף גם בזה פקפק בתשו' ח"ץ סי' ו' ומכל הלין משמע דלענין חזקה חשיבי אנשי העיר מוחזקים כנגדו בביתם ואם הי' מתדיין עמהם בדינינו הי' יכולים לומר כנגדו ק"ל בכל ספיקא דדינא ומכ"ש בספק פלוגתא דרבוותא שכ' המל"מ פ"ז מה' שכירות ה"ב דאפי' גבי שוכר ומשכיר לא אמרו אוקמא ארעא אחזקת מרא קמא ובזה יישב תשוב' הרשב"א עיי"ש. ואע"פ שהקרקע וודאי של המשכיר לגמרי. וכש"כ הכא והלכך עלה בידינו ת"ל דהטעם שבטסקא חשוב המלך מוחזק הוא רק משום דמצי מזבין, ומ"ש התוס' משום שהקרקעות כו' סניף בלבד אבל הטעם לא מהני כלל:

גואחר הדברים והאמת האלה יצא לנו הדין כמ"ש דבענין אורענדא ל"ח הקהל מוחזקים כיון שהשר עצמו ג"כ לא חשיב מוחזק כיון שעיקר הטעם שהמלך חשוב מוחזק הוא מצד דמצי מזבין מנפשי', וזהו מפני שהכל עבדיו וכל אשר להם משועבד לו וכמ"ש רבינו ז"ל בה' גזילה סט"ו וה"ט לא שייך כלל בשר העיר דחשוב כהדיוט כמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ' הכונס בי"ד, ומשום שהקרקעות עיקרן שלו ל"ח מוחזק כנ"ל באריכות, וא"כ הקהל הבאים מכוחו לא עדיפי מחמתו רק בהא עדיפא ממנו שצריך המתדיין עמהם להשליש משכון כמ"ש מכבר וכ"ש לדברי רבינו ז"ל כאאדמו"ר נ"ע שכתב שאין המלך יכול למכור חזקתו כו' שלפי"ד וודאי אפי' מחזיקי הקאנטאר בגובערני וגארעדיש ל"ח מוחזקים נגד אנשי העיר. ומ"ש מעל' שלא כ"כ רבינו נ"ע רק לענין מכס כי במכס הוא דבר שבא מעלמא כו' אבל בדבר אורענדע הוא ממש כשדהו כו' חילוק זה לא ניתן לאומרו כלל דבאורענדא נמי לא חשיב שדהו אלא הבית שמוכרים בו היי"ש ושא"ד אבל היי"ש עצמו הוא אינו שלו אלא שאו' שאין רצונו שימכרו בעירו יי"ש אא"כ יתנו לו כך וכך וה"נ ממש לענין מכס הרי המלך אומר שאין רצונו שימכרו בארצו (וארצו הוא שלו ממש) אא"כ יתנו לו כך וכך, וא"כ כשם שבמכס אי"ל זכות זה שיהי' הקונה מוחזק בשל חבירו ה"נ הכא ואף שיכול למכור גוף שדהו וארצו מ"מ כבר נתבאר דלא מה"ט הוא דחשיב המלך מוחזק דזה לא מהני (ונמצא דברי רבינו ז"ל הם סיוע גמור לסברתי דה"ט לא מהני כלל) אלא משום דמצי נחית ומזבן מנפשי' וזכות זה א"י למכור כיון דהא דמצי נחית מדינא הוא משום שהכל עבדיו כו' אלא שכבר כתבתי במכתבי הראשון דלכאורה יש להקשות על סברת רבינו ז"ל ממ"ש בשט"מ פא"נ דמ"ג בשם הראב"ד והריטב"א שהמלך יכול למכור עבור מס אפי' אדם מישראל עד שגופו קנוי להקונה וכי נפיק צריך גיטא דחירותא ושוב מצאתי שכ"כ הרשב"א ביבמות דמ"ו ולולא דמיסתפינא כו' וכ"כ הנ"י וכיון שיכול למכור אפי' גופו למה לא יוכל למכור גם זכות זה שנמשך מדבר זה ואפשר באמת ה"ט [דהנ"י] בפ' הג"ב דסבירא לי' שיכול למכור זכות זה כמ"ש רבינו ז"ל משמו לשיטתו אזיל בהחולץ, אבל רבינו ז"ל שפסק כרש"י ולפירש"י ביבמות דמ"ז לא מיירי כלל מאדם מישראל וכ"פ הרא"ש שם וכ"פ בטוש"ע יו"ד סי' רס"ז דבישראל א"י למכור גופו ואין צריך גט חירות כלל, אלא דהמעיין בטור שם בהרמ"ה יראה דטעמו משום דס"ל דגם המלך עצמו אין לו קנין בגופו של הישראל רק שיעבוד מעשה ידיו עבור מס והשיעבוד באמת יכול למכור כו'. ואפשר ליישב ד' רבינו ז"ל בענין אחר דאפי' להראב"ד וסייעתו א"ש דבאמת אילו הי' מוכר לו גופו מחמת המס הי' יכול למכור אבל גבי מכס הרי אנן סהדי דהמלך אינו מוכר להקונה רק המכס לבד אבל לא גוף של אנשי המדינה והלכך לא חשיב הקונה מוחזק (דהזכות לבד אי"ל) וה"ט שייך נמי בקאנטארין שבגובערנעס וגארידעש:

(אלא שלכאורה עומד לנגדו לשון התה"ד ססי' שמ"א (דקי"ב סע"א) לצורך המושל כו' דכל המושלים כו' דאדעתא דהכי אנו קובעים דירה תחתיהם כו' דמשמע מלשונו דאפי' שר העיר חשיב כמלך לגבי זה אבל באמת ר"ל מושל כמו הדוכסיות שבאשכנז שאין עליהם מלך וכמ"ש מהרש"ל בהכונס שם שזהו מלך קטין, אבל שרים שבעיירות וכפרים שבמדינתנו חשוב ברש"ל שם להדיוטים, ואע"ג שכ' רא"ם והובא במרדכי פ' הנז' וה"ה בכל ההדיוטות שאם קצבו שלא יהנה אדם מארצו שדיניהם דין. מ"מ ה"ט לא סגי רק לענין שאין זה גזילה אבל לא מהני לשיהי' חשוב מוחזק מה"ט כלל ואף גם במ"ש שדיניהם דין פ' רש"ל בהכונס שם דהיינו דוקא בדבר שאינו כנגד הורמנא דמלכא דאל"כ הרי הם ג"כ משועבדים למלך):

דועתה יש לבאר על סדר קונטרס של מעל' מה שהביא ראי' דאורענדעש דמי למסים משום שגובים תשלומי אורענדא באקזאקוצי' אשר לא הותרה הרצועה בזו כ"א במסים אמינא ומטונך מ"ט הותר במסים וצדקה לפי שלא באו עליך דרך הלוואה וה"ט שייך נמי באורענדא אבל אין זה ענין לשיהי' חשובים מוחזקים וצדקה מוכיח. ועוד יש לי טעמים לזה אלא שאין מהצורך להאריך חינם. ומ"ש שהשר משלם עבור זה מס להקיר"ה דבר זה לא ידעתי, ומ"מ זה לא מהני שבוודאי אין זה רק קצת משוי האורענדא ולא שייך לומר כלל שהאורענדא היא של הקיר"ה ושמוכרה לו דא"כ הי' מקבל סך רב. אלא רק שהקיר"ה מקבל מזה מס וזה לא נק' כלל בא מכחו דאטו מי שמשלם מס מאיזה דבר חשוב מוחזק באותו דבר כמו הקיר"ה וכש"כ שכבר נתבאר דלדברי רבינו ז"ל אפי' מכירה ממש לא מהני. ומ"ש שס' נתיבות המשפט אינו כנגד דברי רבינו ז"ל משום דשאני מכס מאורענדע כבר נתבאר דזה אינו שמכס ואורענדא שוין ממש, ובאמת ראיתי בס' נתיבות המשפט שלא כתב זה רק בדרך נראה לו ולא הביא שום ראי' לדבריו. ומ"ש מעל' להשיב אמ"ש שבנד"ד יש טעם אחר שאף שר השוכר אינו מוחזק כיון שיש לו למוהר"ח כתב אשר המשכיר ומוהר"ח יצא זכאי במ"מ דבאבינאויץ, וע"ז השיב מעל' שמשפטם כו' ובין כך ובין כך עושה השר מה שלבו חפץ זה הוא תמיה דמה שעושה באלמות ובזרוע לא מהני שיהי' חשיב מוחזק ע"י וכדמשמע ברמב"ם ספ"ה מהלכות גזילה ובדוכתא טובא ועבב"י בא"ח סי' שצ"א ב' הריב"ש וע"ז לא שייך לומר שכן נהגו, ועב"ח שם. ומ"ש מעל' שבלא טענת קיי"ל יש לפסוק כרבינו שמחה ולא כרבינו מאיר. הכניס ראשו בין שני הרים גדולים בלא טענה, ואדרבה לפי כללי ההוראה הרי רבינו מאיר בתראי הוא וראה דברי רבנו שמחה וחלק עליו בשגם דמשמע דהמרדכי והגהת מיי' ס"ל כוותי' דר' מאיר. וכן משמע קצת מסתי' לשון הרי"ף והרמב"ם שהעתיקו התוספתא כלשונה דאם אמרו משום פלוני מחלנו מחול לו ולא חילקו בין בא ע"י בקשתו או לא וא"ל שהרא"ש טען קצת על רבינו מאיר ומחמת זה פסק כרבינו שמחה הנה באמת טענה זו דחה היש"ש פ' הג"ב בטוב טעם וא"כ מאחר דרש"ל פסק כרבינו מאיר עם היות שהב"י פסק כהרא"ש מ"מ מי יכריע ביניהם כיון שרמ"א סי' קס"ג הביא ב' הדעות. ומ"ש מן השל"ה דהלכה כרמ"א נגד הרש"ל הנה אין למידין מן הכללות אפי' מכללי חכמי הגמ' ואם באנו לפסוק הלכות עפ"י הדברים כאלה יש לפסוק יותר כרבינו מאיר שאמר לי' המגיד לב"י דהלכתא כוותי' בכל דוכתא*. והש"ך סי' שפ"ח סקכ"ו כ' דלא נראה להכריע כנגד מהר"מ שלא היה בדורו כמותו כו' ע"ש. ועוד דרמ"א לא הכריע בזה כלום. ומ"ש מעל' שבסמ"ע סי' ת"ך ס"ק מ"ח כ' שכ"מ שכ' המחבר ורמ"א י"א אין זה פלוגתא כו' אדרבא ר"ל שאפשר שאין חולק ע"ז כלל עיי"ש אבל לא נתכוין ח"ו לומר דאין דיעה זו חשובה לומר המוחזק קיי"ל כן ולא עלה זה ע"ד הסמ"ע מעולם וכנודע לכל באי שערי השו"ע ודברי מעל' בזה שגגה גדולה. ומ"ש שהר"מ עצמו חזר בו מדיעה הראשונה לא דיבר נכונה שדיעה ראשונה ואחרונה של רבינו מאיר אין ענין לנדון שלנו דאנן אמרינן נידון דינו של רב' מאיר במוחל ע"י בקשתו אחר הפשרה ומזה לא חזר בו כנודע ועפ"י דין זה כתבתי שיש להסתפק בנ"ד אפי' קודם הפשרה משום דהכא ליכא אומדנא כ"כ כיון שיש כאן דעת אחרת, ומה שביקש מעל' לסתור זה א"צ להשיב ע"ז כלל דסברתי יש ללמוד מד' המל"מ פ"ו מהלכות זכי' בדיני אומדנא כו' זולת אם בשנה שאח"כ לקח עבור הארענדא במקח כמו שנה העבר שעם בית ר"ח וודאי הוה אומדנא, אבל אם פיחת או הוסיף אין כאן אומדנא. אבל בנד"ד לא שייך כ"ז כיון שהמשכיר מחל לו והוא לא קצב עמהם אח"כ רק השוכר כו'. גם מ"ש מעל' בענין מחילה והפרדה דתשו' דסי' קל"א לאחר חזרה נשנית ג"כ ליתא דהרש"ל יוכיח ביש"ש פ' הג"ב סי' מ"ה שפסק כדיעה ראשונה דרבינו מאיר וגם כתשו' דסי' קל"א וכתבן תכופי' זל"ז. ומ"ש מעל' עוד דבמתנה אפ"ל דשותף חולק שלא לדעת חבירו במקום פסידא וע"ז כ' מעל' שלא חשו לפסידא כי האי ומשו"ה פסק רמ"א במסים כרבינו שמחה, אעפ"י שבסי' קפ"א כ' דשותף חולק כו' דבריו תמוהים בעיני דהטעם שלי מבואר כמעט בפי' בתה"ד סי' שמ"א דה"ט דרבינו מאיר דהרי הן כשותפיו שא"י להציל כו' דבכה"ג שותף חולק כו' וגם מפורש להדיא ביש"ש שם דה"ט דר"מ משום דשותף חולק במקום פסידא. וטעם של רבינו שמחה החולק ע"ז אינו משום דלא חש לפסידא כי האי כד' מעל' אלא כדפי' תה"ד דלא שייך לומר שותף חולק כו' שהרי עדיין השותפות קיימת לענין שאר עולים כו' ע"ש וא"כ לק"מ ארמ"א מסי' קס"ג לסי' קפ"א דה"ט לא שייך כלל בסי' קפ"א. וכן הטעם השני שבתה"ד שם לדעת רבינו שמחה לא שייך בסי' קפ"א ומבואר שם דרבינו שמחה עצמו מודה בדין קפ"א דלא יחלוק על הש"ס והאריכות בזה למותר וא"צ לחלק בין מניעת רווח להפסד כמ"ש מעל' דלא משמע כן ביש"ש שם דחשיב מניעת ריוח נמי למקום פסידא ובפרט שאינו מניעת ריוח גמור כ"כ רק פטור מלשלם מכיסו כו':

[עוד בענין הנ"ל] והנה לענין מסים יש לפסוק כרבינו שמחה כנגד רבינו מאיר משום דכיון דהוי ספיקא דדינא והקהל חשיבי' מוחזקים בזה אבל באורעדנא לפמ"ש שהעיקר שאין הקהל חשיבי' מוחזקים בענין קי"ל יש לפסוק כרבינו מאיר, אלא דאעפ"כ לענין מעשה לא הי' רצונו להחליט הדין בדבר זה אם הקהל חשיבי מוחזקים בטענת קי"ל וצריך ישוב עם דייני המצויינים, (*ומ"מ להפך בזכותא דרבים בנד"ז יש להפך כיון דעכ"פ ס"ס הוי' דלרבינו מאיר נמי יש להסתפק אי הוה אומדנא כו' ובס"ס י"א שמוציאין ממון ואע"ג דלא קיי"ל הכא מ"מ בעניני דרבים יש להחמיר טפי על היחיד, הלכך הנכון לעשות פשרה בזה). אמנם שוב ראיתי באו"ת סי' ד' סק"י שהביא תשו' הר"ן סי' יו"ד שפסק דבספק חיוב מסים אין הקהל נק' מוחזקי' וגם הש"ך רמז לתשו' זו ואמרתי כיון שהר"ן חולק אפי' במסים א"כ עכ"פ בענין אורענדא ודאי יש לפסוק כן:

ועיינתי בתשו' הר"ן שי"ל דהר"ן לא פליג אלא אם הספק הוא אם מחוייב במס או לא אבל כשהוא מחוייב בודאי במס זה אלא שהספק אם פרע בזה י"ל דמודה הר"ן שהקהל מוחזקי' ולא מהני כשטוען פרעתי, והטעם י"ל דכשהספק אם הוא חייב במס זה א"כ יש כאן ספק מי הוא מוחזק ובזה אין מוציאין מידו ויש ראי' לזה ממ"ש באו"ת בביאור לקת"כ סס"ק ק"ד מענין ספק מי הוא מרא קמא יעו"ש. וא"כ הוא כוונת הר"ן י"ל שכ"ד מהריב"ל ח"ג סי' מ"ז שפוטר ת"ח אם הוא ספק שיתחייב במס משום שהספק הוא שמא מוהרקי' דידי' לא מנח בטד"מ יעו"ש איברא שבתה"ד ססי' שמ"א משמע דפטור ת"ח הוא משום דמסתמא מוהרקי' לא מנח בטד"מ וכשרוצי' לחייבו עליהם הראי' משמע הא אם הי' זה ספק לא מהני אע"פ שהספק הוא מי הוא מוחזק, ואיך שיהי' עכ"פ בנד"ז שהספק הוא אם חייב באורענדא ודאי חשיב הוא מוחזק. מיהו אם יבררו הקהל שהכתב פטור שלו ניתן לו אחר שהשכיר, בזה יש לפסוק שהדין עם הקהל ואע"פ שאינו דומה כלל וכלל למ"ש מע"ל ה"ז דומה למי שיעשה שטר מזוייף על ביתי כו' שהרי הוא רק להפקיע אורענדא השר וקרוב לומר דהוי הפקעת הלואתו כו', מ"מ י"ל דאם הוא מזוייף צריך לסלק ספק הזיקו שלדבריכם השר מכביד עליכם מחמתו שלא כדין, כיון שהוא מזוייף גם י"ל דל"ד להפקעת הלוואתו ע' ה' גזילה סעי' ט"ו מש"ר ז"ל, משא"כ אם ניתן לו במתנה. [עוד מצאנו] אף את"ל דספיקא הוא אי דומה או לא וגם יש כאן ספק שמא הלכה כר"ש מ"מ בס"ס נמי לא מפקינן ממונא כמ"ש האחרונים בדיני תפיסא: