סימן כ

אסימן כ

ע"ד אשר נדרשתי מרומע"ל לחוות דעתי איך יהי' הד"ת אם ראובן הוציא שט"ע על סך תשעים רו"כ בח"י שמעון הכתובה בשנת תקפ"ט י"ג סיון וזמן פרעון הי' י"ג סיון דשנת תק"צ. ומבקש עתה ראובן סך הנ"ל והרווחים מזמן הנ"ל עד עתה שנת תקצ"ג. ושמעון השיב האמת כן הוא שזהו כתב ידי. אך הלא אתה וחתנך אשר באת בחירקו וכחו יודעים שלא ניתן לי רק ששים רו"כ מזומן והמותר שלשים רו"כ שהי' צריך ליתן מחותנך לוי מתנה לבנו לא נתן לי מזומן כ"א צעטיל ח"י יהודא כי חשבתי שמסתמא הוא חייב לו ובודאי ישלם לזמן המבואר בצעטיל היינו ר"ח תמוז דשנת הנ"ל כי הוא ב"ה איש אמיד ואינו אלם ולכן נתתי שטע"ס על כל הסך הנ"ל אך בהגיע זמן הנ"ל החילותי לבקש ממנו המעות השיב לי הלא איני חייב ללוי כלום רק שבקשני לוי לעשות זאת למען השלום ליתן עבורו צעטיל בכדי שלא יתבטל השידוך והוא יתן לי אחר החתונה ועכשיו כיון שלא נתן הוא והחתונה היא כבר היתה בודאי לא אתן. ורציתי להגיד זה לכם תומ"י אך אחר ישובי נחמתי מה לי לעשות כעת קטטה ומריבה בין הזוג והמחותני' חדא מה שיהי' הוא שיהי' ועוד אולי יתן אביו בשנה זו או בשנה האחרת ועתה שלא נתן הוא גם אנכי בודאי לא אתן והא לך הצעטיל ובעה"ח מודה ואומר שלא נתן ועשה מה שלבך חפץ. והשיב חתנו של המוציא השטר חדא הי' לך להגיד לחותני ועוד מה איכפת לי שלא פרע לך הלא שטרך בידי ומחוייב אתה לשלם לי ואתה עם הצעטיל עשה לך מה שאתה חפץ ולי אין עמו עסק כלל. זהו תוכן כוונת טענתם:

אוהנלע"ד הדין אם ראובן המוציא השטר דהא ודאי ענין שט"ע זה אף שלא נזכר בו ענין ע"ק מ"מ הענין הוא ששמעון קיבל על עצמו לסלק כל הסך תשעים רו"כ הנז' בשט"ע שמידו יבוקש זה. וא"כ אף שכדבריו כן הוא שלא ניתן לו במזומן רק ששים רו"כ ועל שלשים רו"כ נתן לו לוי אבי החתן צעטיל של יהודא מ"מ אין להזוג עסק עם יהודא ועם לוי כ"א שמעון נתחייב לסלק כל הסך תשעים רו"כ להזוג והוא יגבה מיהודא. דאין לומר הפי' שנתן עסקא על תשעים רו"כ היינו על ששים רו"כ מזומן ועל שלשים רו"כ הצעטיל זהו העיסקא דזה אינו במשמע הלשון השט"ע דכתוב בו ליתן תמורתן סך תשעים רובל לסלק לזמ"פ במטבע טובה היוצא בשופי בלא שום טו"מ כו' הרי שמחייב חיוב ברור ואם אינו מחויב רק ששים רו"כ מזומן ועל השלשים רק אם יגבה מיהודא א"כ מהו ליתן תשעים בלי שום טו"מ כו' ובלא שום שבועה א"ו הוא מחייב לשלם כל התשעים רובל ועליו מוטל לגבות מיהודא וא"כ היינו שנכנס בע"ק עבור לוי ויהודא וכן מבואר בשו"ת רמ"א סי' פ"ט דבכה"ג נק' ע"ק וז"ל והעמיד ע"ק לבן שמעון על הנדוניא ליתנה לו לזמ"פ דהיינו שהם נתנו לו ש"ח גמור על הנדוני' עכ"ל. ומפני שבנ"ד נכתב ג"כ שט"ע אין לגרוע כחו של בעהש"ט כלל דהעיסקא נכתב כדי שיקבל ריוח על חלקו. רק גבי שטר כיס היוצא על היתומים גרע משום דטענינן להו נאנסו על פלגא דפקדון. משא"כ הכא דאינו טוען כן רק טענתו שלא גבה מיהודא וז"א כלום דהיזק זה שייך לו דהא חייב לשלם תשעים רובל כדין ע"ק. ומה שלא נאמר לשון ע"ק היינו משום דבנותן ש"ח סתמא על עצמו חיובו גדול יותר מחיוב הע"ק דבע"ק חיוב דמלוה על הלוה רמיא וגם על הע"ק אבל הכא אין למלוה על הלוה כלום כ"א על הע"ק וכמו נשא ונתן ביד דס"פ גט פשוט ובש"ע סי' קכ"ט סי"ט דה"נ אע"פ שלא נו"נ הערב ביד מ"מ כיון שנתן ש"ח על עצמו והמחוייב לא נתן שטר א"כ הוא עיקר המחוייב וה"ל כדין ערב שלוף דוץ הנז' בב"י ביו"ד סי' ק"ע ובהה"מ פ"ה מה' מלוה וז"ל שערב שלהם הי' ערב שלוף דוץ כלומר שלוף והנח הלוה ודוץ והתקע בי לגבות ממני ולא הי' דין המלוה אצל הלוה והי' יכול לדחותו אצל הערב עכ"ל וע' בשבת [ד"צ] פי' שלוף דוץ וה"נ כיון שהערב נתן שט"ח על עצמו הלא עיקר החיוב עלי' רמיא ועדיף מדין הנז' בסי' קכ"ו סעי' ט' ואף את"ל דמ"מ יוכל לתבוע ג"כ מחותנו אם ירצה. מ"מ ודאי לענין זה עדיף עכ"פ שמעון מדין ע"ק דאלו גבי ע"ק כ' הסמ"ע בסי' קכ"ט סט"ו דאם הלוה רוצה לפורעו אינו יכול לתבוע מהע"ק דהיינו אף אם יש ללוה רק זיבורית ולע"ק בינונית יכול לדחותו אצל זיבורית דלוה דהא בע"ק נז' תן לו ואני אתן לך כו' א"כ חיובו מחמת אחר דהיינו מחמת הלוה שאמר תן לו כו' אבל הכא נז' חיוב פשוט בלי שום טעמים א"כ א"י לדחותו מאתו כלל וה"ל כאלו הוא הלוה ממש. וכיון שכן שמוטל חיוב פשוט על בעה"ח לסלק תשעים רובל ובפרט שכ' בהדיא בלי שום טו"מ ופ"פ בעולם א"כ ודאי דמתחייב היטב ע"י שטר זה אף שלא הי' קנין ע"ז ואף שלא קיבל השלשים רובל מיהודא. כדמוכח מסוגיא דכתובות פי"ב דק"ב וטוש"ע סי' מ' דאדם יכול לחייב א"ע ע"י שטר שכותב שחייב לו מנה שעי"ז מתחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים שלא הי' חייב לו כלום מעיקרא. ואף שמצאתי בש"ג פ' הנושא בשם ריא"ז וז"ל הבא להתחייב לחבירו בדבר שאינו מחוייב בו במקום שאינן חובות ממון כגון שאמר הריני מחוייב ליתן לך מנה אע"פ שאמר לעדים אתם עידיי ואע"פ שכתב לו שטר ומסרו לו ה"ז אינו מתחייב לו אא"כ קנו מידו בק"ה עכ"ל. ודאי לא קיי"ל כותי' כדאיפסקא הלכתא בש"ע סי' מ' המחייב עצמו בממון לאחר כו' שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה חייב לשלם. אע"פ ששניהם מודים שלא הי' אצלו כלום עכ"ל. וצ"ל משום דריא"ז פי' כל הסוגיא דהתם כפרש"י דמפרש ענין חייב אני לך מנה בשטר שהוא מודה שמחוייב לו מכבר. וכן מסיק בספר המכריע לרבינו ישעי' מטראני הזקן סס"י נ"ב דהכי פי' הסוגיא וס"ל לריא"ז דדוקא בכה"ג מהני הודאה בכ"י בשטר במקום אתם עדים אבל שיתחייב א"ע מחדש ע"י כת"י זו בשטר א"א אא"כ קנו מידו וכמו שהתוס' שם דק"ב ד"ה אליבא הוצרכו למצוא טעם איך יהי' מהני כמש"ש ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה כו' די"ל דהואיל וטרח כו' וריא"ז לא ס"ל סברא זו. אבל אנן פסק לן הרב ב"י בבד"ה סי' מ' ובש"ע כדעת ר"ת דשפיר מתחייב ע"י שטר וגדולה מזו פסק אפילו כהרמב"ם דמתחייב אפילו על ידי אמירה מנה אני חייב לך בשטר ועיין בהה"מ פי"א מהלכות מכירה הט"ו דהרמב"ן והרשב"א חולקים ע"ז אבל מ"מ ע"י כת"י בשטר ס"ל דמתחייב נמצא כ"ד רוב גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והתוס' והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והראב"ד ע' בטור רס"י קכ"ט. וא"א לומר קים לי כפלוני הגאון דהיינו ריא"ז נגד כל חכמי הישראל ובפרט נגד הטוש"ע וכל האחרוני' ע' תומים בקיצור תקפו כהן:

בוענ"ל דבנ"ז אפי' לריא"ז מחוייב לשלם ואקדים מ"ש הכ"מ שם פי"א מה' מכירה הט"ו עמ"ש הרמב"ם המחייב עצמו בממון לאחר כו' כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה כו' זה נלמד מדאמרי' בפרק מי שמת דקמ"ט ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא עכ"ל. ור"ל דמהתם למדים דאע"פ ששניהם יודעים שלא הי' המעות שלו מ"מ קונה ע"י ההודאה שמודה לו דהנך זוזי הם שלו וה"נ מהני כה"ג כשמודה שמחוייב לו אע"פ שלא הי' חייב לו באמת תחלה והך דקנין אודיתא מהני מוסכם מכל הפוסקי' ועיי' במרדכי פ' מי שמת סי' תר"כ ובתשו' מיי' לס' משפטים סי' ל"א דנסתפקו אם יוכל להקנות חוב שיש לו ביד אחרים ע"י אודיתא ומסקו דיכול. אבל הוא ודאי יכול להתחייב ע"י אודיתא. וא"כ צ"ל על מה שנדחקו התוס' בכתובות שם למצוא טעם איך יתחייב ע"י שכותב חייב אני לך מי גרע מאודיתא שהרי ה"ל כמודה שחייב לו מנה ואע"פ שזה יודע שאינו חייב לו כלל מ"מ מתחייב ע"ז. אעכצ"ל דמיירי שאינו כותב בלשון שמחוייב לו מכבר אלא בלשון שמתחייב עכשיו. ולפ"ז אם כותב לו בלשון שמחוייב מכבר י"ל דריא"ז נמי מודה דהא ודאי ל"פ על קנין אודיתא א"כ בנ"ד י"ל דלריא"ז ג"כ חייב דהא מודה שמחוייב תשעים רובל אלא שי"ל דלאו בל' הכתב לחוד תליא מילתא כ"א כשפי' באמת דכוונתו להודות דומי' דעובדא דאיסור. אבל אם כונתו שמתחייב א"ע ע"י השטר ולא שמודה שחייב אף שאינו כותב לשון להבא רק לשון חייב אני לך לא נק' אודיתא וכ"מ בריא"ז שכ' הריני מחוייב כו' לא מהני כנ"ל. ואיך שיהי' בדעת ריא"ז עכ"פ אף אם אין זה ענין אודיתא. מ"מ מתחייב מצד השטר כנ"ל באריכות. שוב ראיתי בקצה"ח סי' מ' האריך לבאר שיטת הרמב"ם דמהני ג"כ רק מצד קנין אודיתא רק שצ"ל בעדים וכ"כ בנתי"ם שם סק"ג:

גואם יאמר האומר דהא בטוש"ע סי' קכ"ט ס"ג בדין ערב היוצא אחר חיתום שטרות דהעלה הרמב"ן מסוגיא דפ' הנושא הנ"ל שא"צ קנין וסגי בהשטר כדין חייב אני לך מנה בשטר הנ"ל וכ"ד הראב"ד והרשב"א. ואעפ"כ הרמ"ה והטור ס"ל דצריך קנין וא"כ נאמר שלדבריהם בנד"ז ג"כ לא מהני בשטר בלא קנין. אך באמת ז"א דהא הלח"מ פי"א מה' מכירה הט"ו והש"ך סי' קכ"ט ס"ק י"א כ' שלהפוסקי' הנ"ל ההכרח לחלק משום דכיון דערב דומה לאסמכתא דהוא אומר אם לא יפרע לך אני אפרעך ע"כ צריך קנין משא"כ במחייב א"ע בשטר א"צ קנין ע"ש. ולפ"ז בנ"ד שאם היותו ערבות כיון שנז' בשטר עליו חיוב גמור ממש ע"ד חיוב הלוה ממש ולא נז' שום רמז שמתחייב עבור אחר כנ"ל אין כאן שום דמיון לאסמכתא כלל ולכן גם הרמ"ה והטור יודו ודאי דדומה ממש לדין מחייב א"ע בשטר דמהני בלא קנין וע' בכנה"ג בהגה"ט אות מ' סי"א דקבלן א"צ קנין וכ"ש קבלן בשטר. אך עכ"פ בנד"ז דה"ל כמו לוה (ולא ע"ק לבד) או כמו ערב שלוף דוץ ובשטר ודאי א"צ קנין לכ"ע:

ומה שכ' רומע"ל ראי' לפטור את החתום בשטר מן הדין הנז' בש"ע סי' קכ"ו סי"ח בענין אם מודה לוי שעל שכר החפץ הבטיחו כו' אינו חייב ללוי כלום וע"ש בטור סכ"ד. אין הנדון דומה לראי' דהתם לא נתחייב שמעון ללוי בשטר כ"א ע"י מעמד שלשתן. וכיון דקיי"ל דמע"ש אינו קונה כשאין להממחה מלוה או פקדון אצל מי שהמחהו אצלו. א"כ מהכ"ת יתחייב. אבל באמת אילו הי' לוי עושה שטר לשמעון חייב אני לך מנה בלי שום טו"מ הי' מתחייב ע"י שטר זה אף שאין לראובן ביד שמעון כלום כדין חייב אני לך מנה בשטר אבל הרא"ש והטוש"ע לא דברו רק מצד חיוב וקנין דמעמד שלשתן. ובזו לא מהני כשאינו חייב להממחה וזה פשוט. ולכן בנ"ד שנתחייב לו בשטר בלי שום טו"מ אין זה ענין כלל לנידון שבש"ע סי' קכ"ו סי"ח כ"א להנדון דטוש"ע סי' מ' וע' בתשו' הרשב"א סי' תקפ"א ועיי' בגי"ת סוף שער ס"ד שהביא ד' שיטות בדין זה דחייב אני לך מנה בשטר. וע' בתומים סי' מ' סס"ק ב' דס"ל בשטר שיש בו עדים שפיר מתחייב אף לשיטת רש"י ואף לריא"ז בש"ג: