סימן שפו
אסימן שפו
[מהדורא אחרת מחאהע"ז סי' רצ"ב] ונידון החשש משום שקרע הגט ש"ו בטופס. הנה נציג בקצרה סברת הפוסקים. הנה בתשו' מהר"א בן ששון סי' למ"ד דנ"א סע"ג מדמקשה בירושלמי אמתניתין על העלה של זית ולאו כמקורע הוא. ומתרץ אפילו לא כתב אלא אני פלוני מגרש את אשתי. מזה נראה שלדעת הה"מ מאי דקאמר הרמב"ם פ"ד מה"ג דבקרוע ש"ו סגי בע"מ היינו שנשאר כתוב בחלק אחד שלם אני פלוני מגרש את אשתי או הרי את מותרת לכל אדם. אלא דהקשה דמהרמב"ם משמע דאפילו התורף קרוע כשר דנ"א ע"ד (ואינו מובן קושייתו שי"ל מ"מ נשאר הרי את מותרת לכ"א שלם):
בעוד הקשה דילמא הירושלמי מיירי דאין כתוב בעלה רק אני פ' מגרש את אשתי. אבל איה"נ דכשכתב הכל תורף וטופס ונקרע הגט אע"פ שנשאר התורף קיים לא מהני (ותירוצו אינו מובן. וצ"ע). ודנ"ב ע"ג משמע דלהרשב"א פסול אפי' נקרע הטופס קרע ב"ד. ושם עמוד ד' פי' שלהרשב"א הפיסול אינו מפני קרע הגט אלא מפני שהבעל קרעו בקום ועשה. היינו שאילו נקרע ממילא אין הקריעה עצמו מבטלו מתורת גט רק הפיסול כשהבעל קרעו דאמרינן שקרעו בכוונה ובטלו. ובזה פליג הרמב"ם שם דנ"ג רע"א. ושם דלהרשב"א אין חילוק בין תורף לטופס והיינו דכשהקריעה במקרה אפילו בתורף הגט כשר. ובשקרעו בידים אפילו בטופס הגט בטל. ולהרמב"ם אין חילוק בין קרעו בכוונה לנקרע ממילא. ומ"מ להמגיד אף להרמב"ם התורף צ"ל קיים. א"כ מסתמא גם הרשב"א אינו מקיל יותר עכ"פ. עכת"ד. וצ"ע דלעיל כ' שלהרמב"ם צריך שישאר רק כענין ה"א מותרת לכ"א שלם. ולא כל התורף וכאן מצריך שיהיה כל התורף קיים:
גלכן בנדון שלו שנקרע במקרה מהטופס העלה דכשר לכל הדיעות. הביא ראיה מהא דגזייה לזמן פ"ב דגיטין דהיכא דהוא אינו מתכוין בקריעתו לבטלו לא איכפת לן. עוד הביא תשו' הב"י בדיני גיטין סי' ה' דפסק לסמוך על הרמב"ם שאפילו נקרע קרע ב"ד בידים יש תקנה ליתנו ע"י ע"מ רק כשלא נחלקה אות מהתורף. משמע אבל הקרע ב"ד אף שהוא במקום התורף אינו פוסל:
דוהפר"ח סי' קכ"ה ס"ק מ"ם כ' דדבר ברור הוא שאם הטופס לבד קרוע ש"ו דאף להרשב"א כשר. אלא הרמב"ם והרשב"א ל"פ אלא כשנקרע בתורף. עוד כ' דאף לדעת הרשב"א אף שנקרע קרע ב"ד בתורף אי לא נכנס הקרע בתוך האות יש להכשיר. ומעתה ע"כ למימר דהא דמכשיר הרמב"ם אף שנכנס הקרע בתוך האותיות רק כשלא נשתנה שום אות ע"י הקרע אבל אם נשתנה שום אות מהתורף ע"י הקרע אף דאיכא עדי מסירה אינו גט שהרי אין כאן כתב. וגם העלה שאין הפיסול להרשב"א כדכתב מהר"א בן ששון דוקא ע"י שנקרע בידים. דזה אינו אלא שהקריעה בעצמה היא הפוסלת אף שנעשה ממילא. וכ' ונ"ל לדקדק מדברי רש"י גיטין ס"ד דסובר כהרשב"א (וע' תוספת יבמות צ"ד כתובות דפ"ב א' בענין נקרע השטר משמע לכאורה הפיסול מצד עצם הקריעה כהפר"ח). וכ' ולענין דינא אין להקל בדבר אף במקום עיגון כהרמב"ם. וראוי להורות בדין זה ספק מגורשת. וה"מ כשנקרע הקרע בתורף אבל בטופס לכתחלה לא תתגרש. ואם נתגרשה תנשא לכתחלה:
הנמצא יש קולא וחומרא למהראב"ש וכן להפר"ח דלמהראב"ש להרשב"א אפי' נקרע בטופס קרע ב"ד פסול משום דהקריעה בכוונה מבטלו. משא"כ להפר"ח כשר בכה"ג. וחומרא להפר"ח בנקרע בתורף אפילו בלי כוונה פסול להרשב"א. אבל למהר"א ב"ש כיון דאין פיסול הקריעה רק מפני שמכוין לבטלו א"כ בנקרע ממילא כשר כמו בגזייה לזמן. ומ"מ היינו בנשאר שלם עיקר התורף דאל"כ הא ס"ל למהר"א ב"ש דאף להרמב"ם פסול בכה"ג. מיהו להפר"ח י"ל להרמב"ם אפילו נקרע כל התורף כשר רק כשלא נשתנו האותיות. נמצא בנד"ז שהמסדר קרעו ולא הגיעו הקרעים בהתורף כלל הנה לפ"ד הפר"ח לא נפסל הגט דיעבד אף להרשב"א. נמצא לדבריו מגורשת היא בו לכל הדיעות. אף לדעת מהר"ם ודעימיה שהגרושין חלין רק מעת שהוא בעולם. מ"מ חלו אז הגרושין ולא נפסלו מחמת הקרע כיון שלא הגיע בתורף כלל הוא כשר ע"י עדי מסירה שראו נתינת הגט וראו את הקרע. ולדברי מהר"א ב"ש י"ל שנפסל להרשב"א כיון שקרעו בכוונה. אבל להרמב"ם הוא כשר והרי הרב"י סמך למעשה כפסק הרמב"ם. וא"כ בנד"ז שלהפר"ח כשר גם להרשב"א יש לסמוך על הרב"י. ובפרט שכל זה רק לצאת י"ח מהר"ם וסיעתו. דאילו לפ"ד כל הפוסקים רובם נתגרשה משעת נתינת הגט קודם הקריעה. ועוד יש לצדד כיון שהבעל עצמו לא קרעו רק המסדר י"ל אפילו למהראב"ש להרשב"א אינו נפסל לגמרי כשהקרע רק בטופס:
עכ"פ יצא לנו מכל זה שיש צד וסברא גדולה להקל בהגט דכשר אף לדעת מהר"ם וסיעתו דס"ל שאפילו במעכשיו אם מתי אין הגט חל כ"א מעת שהוא בעולם דמ"מ הכא כשר. ואף שאין כל זה ברור להקל. מ"מ בכה"ג דעת הבית מאיר לסמוך ע"ד רוב הפוסקים ה"ה רש"י והרי"ף והרמב"ם והרז"ה והרמב"ן. ועוד הרבה פוסקים דס"ל שהגט חל משעת הנתינה ממש. כיון שגם לדעת מיעוט הפוסקים המחמירים יש טעם להקל בנדון זה. אין להחמיר כל כך. ומה גם שעכשיו אין האיסור באיסור אשת איש כ"א באיסור לאו דחליצה. ומצינו שהקילו הפוסקים כשיש שני ספיקות להקל שלא לעגנה ע"י שני ספיקות. כמ"ש הרשב"ם פרק יש נוחלין דקל"ד. וביבמות דל"א ע"א לרבה אפילו בספק שקול אחד מוקמינן אחזקה שלא להצריכה חליצה כשיש חזקת היתר. ואע"ג דלא קיי"ל כרבה. היינו דספק אחד לא מהני. אבל בנד"ז יש כמו ארבעה ספיקות שכל א' הוא ספק שקול. א"כ צד האיסור רחוק מאד. והענין הוא עיגון להמתין על יבם קטן נראה דאין להחמיר: