סימן שעה
אסימן שעה
הנה מתחלה נדבר מדין הקינוי והסתירה שקינא לה ממנו בינו לבינה והיא עברה על קינויו ונסתרה עמו והבעל בעצמו ראה הסתירה וגם היא הודית ע"ז והנה הדין פסוק בהרמב"ם ספכ"ד מה"א דין כ"ה ובש"ע סי' קט"ו סעיף ט' לאיסור וז"ל אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה וחייב להוציא עכ"ל. והרב"י סי' קע"ח הביא תשו' הרשב"א סי' תקנ"ז שכ' וז"ל קרוב אני לומר שמי שאומר לאשתו לא תסתרי עם איש פלוני אלא בעדים ונסתרה שלא בעדים אעפ"י שמדין תו' אינה מתגרשת מ"מ מצוה לגרשה עכ"ל הב"י. הרי משמע דהרשב"א פליג אהרמב"ם דס"ל כשלא נסתרה בעדים אעפ"י שהבעל ראה בעצמו שנסתרה אינו מחוייב לגרשה משורת הדין הגמור רק שמצוה לגרשה והרמב"ם וש"ע כ' אסורה עליו וחייב להוציא ובודאי דלא דמי מצוה לחובה. דעוברת על דת אעפ"י שמצוה לגרשה מ"מ אינה אסורה עליו כמ"ש בש"ע סי' קט"ו ס"ב ולכאורה צ"ל מאי טעמי' דהרשב"א דהא לא איברי סהדי אלא לשיקרא וא"כ מאי נפ"מ אם נסתרה בפני עדים או שנסתרה בפני הבעל הרי הבעל לגבי עצמו נאמן יותר מק' עדים וא"כ לדבריו אמאי לא תיאסר עליו מדין תו' ונ' דהרשב"א מוכח לה מהש"ס דסוטה ד"ב ע"ב דאיתא שם הא למשנתינו יש סוף (לדברי ר"א בתמי') זמנין דלא אסתתר ואמר דאסתתר (ואמר ראיתיה שנסתרה) משמע דלרבי יהושע כה"ג אינה נאסרת כלל עליו ועוד דר' יהושע אמר בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה הרי הושוו זל"ז וגבי קינוי פרש"י במשנה קמייתא דסוטה דאפי' לר"א אם לא קינא לה בפני שנים אינה נאסרת עליו בסתירתה משמע אפי' באמת קינא לה בינו לבינה לאו כלום הוא. א"כ כמ"כ בסתירה לר"י וכן פרש"י במשנה ר"פ מי שקינא משום סתירה שאין בה שני עדים אינה נאסרת עליו אלא דהתם י"ל דכוונת רש"י לאפוקי בסתירה ע"פ ע"א אבל ע"פ עצמו י"ל דנאסרת עליו מ"מ מקינוי יש ראי' כנ"ל דבקינוי ע"פ עצמו ודאי לאו כלום הוא והרי קינוי וסתירה הושוו זל"ז לר"י וכ"מ מפרש"י במשנה ריש סוטה דלאחר שכ' דלרבי אליעזר בסתירה ע"פ ע"א או ע"פ עצמו שאו' שראה שנסתרה נאסרה עליו עד שתשתה כ' דלר"י צריך שני עדים אף לסתירתה משמע דקאי גם לאפוקי ע"פ עצמו שאינה נאסרה עליו כלל וכ"ש לרבי יוסי בר"י דאומר בה ולא בסתירה א"כ הוי כמו בה ולא בקינוי למשנתינו אליבא דר"א וכ"מ מפרש"י ד"ב סע"ב ד"ה הכא ליכא עיקר שפי' והוא ימצא לה סתירות הרבה משמע בעדים דאל"כ הו"ל נקל לו לומר שנסתרה כמ"ש לענין קינוי. ובזה יתיישב קושיית התוס' י"ט משנה א' פ"ק דסוטה סד"ה ר"י אמאי אמרינן בגמ' בזמן הזה כו' ונדחק לתרץ הואיל שאפשר כו' ע"ש ולהרשב"א א"ש דבסתירה ע"פ ע"א או ע"פ עצמו גם לר"י בר"י לא מתסרא עלי' כלל לכן אפי' אם הלכה כוותי' לא מתסרא עלי' בזמן שבהמ"ק קיים ועמ"ש בב"ח סס"י קט"ו בשם מהרש"ל שאם הודית שנסתרה כו' צ"ע. והא דאמרינן לא איברו סהדי אלא לשיקרא היינו בראה שזינתה וע' תוס' בכתובות ד"ט ע"א ד"ה ומי אמר ר"א דקס"ד דמקשן דאפי' בזינתה כו' אלא דלדינא זה אינו דהביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים וע' תוס' קדושין דס"ו א' והיינו בודאי ביאה דוקא משא"כ בסתירה שהאיסור רק משום רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ע"ז י"ל דדוקא כשנסתרה בפני עדים זהו חציפות ופריצות גדולה והוי לה רגלים לדבר אבל כשנסתרה בלא עדים י"ל דאינה אסורה לו או שי"ל בע"א דכל שאין עדים וא"א להשקותה גם אינה אסורה לו מדינא והרמב"ם לא מסתבר לי' כלל לחלק בחילוק זה דסוף סוף כשנסתרה אחר הקינוי שהי' כדין י"ל שזינתה ואסורה לו וכ"כ הרמב"ם בהדי' פ"א דה' סוטה ד"ח ול"ד לקינוי דבינו לבינה אינה נאסרת עי"ז דהתם י"ל כשלא התרה כדבעי אינה חושבת זה להתראה כלל מש"ה כשנסתרה אח"כ ה"ז כנסתרת בלי התראה וקינוי משא"כ כשהקינוי וההתראה הי' כדין אעפ"י שהסתירה הי' בלי עדים ליכא למימר הכי דאם לת"ה וכי נאמר שאע"פ שיש עדים בסתירה רק שלא ראתה עדים ג"כ אינה אסורה הא ודאי ליכא למ"ד ומ"ש הגמ' הא למשנתינו יש סוף בתמי' היינו דלר"י צריך ליתן כתובה משא"כ לר"א אין לדבר סוף שאם לא תרצה לשתות לא יתן לה כתובה שאמר שראה שנסתרה:
בומעתה כיון דלהרשב"א כל שלא הי' עדים בסתירה אינו מחוייב מדינא לגרשה ואפשר דהיינו אף אם הי' הקינוי כדין בשני עדים ורק מצוה לגרשה ולפ"ז פליג הרשב"א גם עמ"ש הרמב"ם פ"א מה' סוטה ה"ח וראה אותה שנסתרה כו' ה"ז אסורה עליו כו' או אפשר הרשב"א לא פליג רק בענין שגם הקינוי לא הי' בפני שני עדים ולפ"ז לא יחלוק רק על הדין של הרמב"ם ספכ"ד מה"א דין כ"ה אבל בדין דפ"א דסוטה הנ"ל יודה כיון למשנתינו לר"א אסורה וגם לר"י הרי ראה בעצמו הסתירה וצ"ע ומ"מ אף אם נאמר כן מ"מ בנ"ד שגם הקינוי לא הי' רק בינו לבינה אין כאן איסור גמור להרשב"א רק מצוה לגרשה וכ"ש אם נאמר בהרשב"א כפי' הראשון דמיירי אפי' כשהקינוי הי' בשני עדים דא"כ בנ"ד שגם הקינוי רק בינו לבינה ולר"י אין זה קינוי כלל רק דמספקא דלמא הלכה כר"י בר"י דקינוי בינו לבינה. מ"מ משום הך ספיקא אין להחמיר כיון שהסתירה הי' שלא בפני עדים. ור"י בר"י דמחמיר בקינוי בינו לבינה היינו כשהסתירה הי' בעדים. ואף דהרמב"ם וש"ע אוסרים בפי' בכה"ג ג"כ כמש"ל מ"מ יש לצדד להקל ע"פ דעת הרשב"א ועי' בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' ח' שכ' מהר"מ וז"ל אם אין עדים שראו הדבר מכוער לא אסרינן על בעלה בראיית הבעל עכ"ל וכ"כ שם בתשו' סי' כ"ד דבראיית הבעל לא נתסרה אא"כ יש ג"כ קדל"פ אך באמת זה אינו דאפי' להרשב"א נ' דיש איסור וחיוב לנ"ד להוציאה מחמת הקינוי והסתירה. והנה מקודם נחקור הא דר"ח מסורא דאמר ריש סוטה לא לימא אינש כו' אם הוא רק דרך חומרא ומצוה לחוש לדברי ר"י בר"י אליבא דר"א אבל מדינא לית הלכתא כוותי' וכמ"ש הב"ח סי' קע"ח ס"ד דר"ח מסורא נמי פוסק דבדיעבד הלכה כרבנן כו' אלא דצריך לחוש לכתחילה לדר' יוסי בר"י כו' או באמת מספקא לי' לר"ח מסורא דילמא הלכה כר"י בר"י כפשט לשון הגמ' דילמא הלכה כר"י בר"י דמשמע דהוי ספק ממש ומסתמא קיי"ל כר"ח מסורא דבתראה הוא ואין חולק עליו בגמ' והנה בתשו' הרא"ש סוף כלל ל"ב כ' והלכה כר' יהושע דאמר מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ שנים והובא ב"י סס"י קט"ו ומדברי הרמב"ם סוף פכ"ד מה' אישות דין כ"ה משמע דהוי איסור ממש והיינו משום דילמא הלכה כר"י בר"י וכמ"ש ההמגי"ד שם. ומהרש"ל הובא בב"ח סי' קט"ו ס"ח הקשה דברי הרמב"ם אהדדי שבפרק א' מה' סוטה דין א' ודין ח' פסק דבעינן קינוי בפני עדים. והב"ח תירץ דבפ"א דסוטה לא כ' דבעינן ב' עדים אלא כדי שתצא בלא כתובה אבל בקינוי ע"פ ע"א או ע"פ עצמו אע"פ שאסורה עליו לר"י בר"י מ"מ צריך שיתן לה כתובה. ובמחכ"ת ובצדקותו דבריו תמוהים דבהדי' כ' הרמב"ם ספכ"ד וטוש"ע סי' קט"ו ס"ט ואם הודית שנסתרה תצא בלא כתובה והיינו אעפ"י שקינא לה רק בינו לבינה אלמא דמפסדת הכתובה עי"ז שבלא עדים ג"כ לר"י בר"י וכן לדידן משום דמספקא לן דילמא הלכה כר"י בר"י ומזה ראי' דהרמב"ם פליג על הרא"ש וס"ל דדנין זה [ל]ספיקא ממש דילמא הלכה כר"י בר"י דאל"כ לא הי' מפסידה הכתובה וכמ"ש הה"מ שם שמעשי' גורמין לה לאסור לכן תצא בלא כתובה. והחמ"ח והב"ש סס"י קט"ו תרצו דמ"ש הרמב"ם פ"א מה' סוטה כר' יהושע היינו לענין השקאת המים המאררים אין משקין אותה אא"כ הי' הקינוי בפני שנים (ור"ל דמספקא שמא הלכה כר' יהושע לא הי' משקין אותה אלא א"כ הי' הקינוי בפני שנים וכ"כ הגאון מו"ה יונתן ז"ל בספרו בני אהובה על הרמב"ם שם) אבל לענין איסור חושש הוא ג"כ לר"י בר"י אפי' אם הקינוי ע"פ עצמו אסורה לו. וקרוב לזה תירץ בתשו' מהרי"ט הנז' בסופה אלא דהוסיף עוד דאפשר גם ר' יהושע מודה דלענין איסור א"צ עדים. וזה דוחק. עוד הקשה הכ"מ ספכ"ד מה"א אהרמב"ם דמאי אירי' בזה"ז כו' ע"ש [וכן] הקשה מהרש"ל הובא בב"ח סי' קט"ו ומהרי"ט כ' דאגמ' נמי תיקשי ובאמת על הגמ' לק"מ כמ"ש בבני אהובה דלכך אמר ר"ח מסורא לא לימא אינש לאתתי' בזמן הזה. דבזמן הבית שהיו סנהדרין הם יודעים אם הלכה כר"י בר"י נאסרה על בעלה אם הלכה כרבנן אבל בזה"ז נעדרה הלכה על בורי' ויש כאן ספק אם הלכה כר"י בר"י משא"כ אהרמב"ם קשה וע"ש בבני אהובה מה שתירץ אהרמב"ם וכדבריו ממש תירץ בתשו' מהרי"ט הנ"ל במ"ש ומיהו בזמן הבית כו' והבני אהובה ביאר זה יותר משום דעיניה רואות דאין משקין ע"פ קינוי שבלא עדים כו' ע"ש:
[ע"כ מצאתי]: