סימן שסב
אסימן שסב
אשה נתגרשה בפני ב"ד בצארניגעוו ואח"כ נסעה האשה לקרימינצוק ששם דירת אביה והמסדר אומר שטעה ושינה שם האשה מינקא וכתב מאינקא שטעה וסבר אשר כך יאות לכתוב. והגט אינו שקרע המסדר את הגט אחר נתינתו לידה:
שנינו בגיטין פרק הזורק גט דף פ ע"א. כתב סופר (אחד גט לאיש לגרש בו אשתו) ושובר לאשה (לאשתו שתמסור לבעל כשיפרע לה כתובתה) וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש (פי' וטעה הסופר כשמסר להן השטרות ונתן גט לאשה ושובר לאיש והן מסרו זה לזה והלכה זו ונשאת כסבורה שזה גט שמסר לה בעלה וזה סבור שמסרה לו אשתו שובר) ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מיד האיש (שמוציאו לפנינו להראות שוברו והרי הוא גט) ושובר מיד האשה. תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:
ובגמרא ביבמות פרק האשה רבה דצ"א ע"ב אהא דאיתא שם במשנה ואם נשאת שלא ברשות (ב"ד שבאו שני עדים ואמרו מת בעלך וניסת מעצמה שהרי לא היתה צריכה להיתר ב"ד) מותרת לחזור לו (דאנוסה היא) אמרינן מתיב עולא מי אמרינן מאי הוה לה למיעבד והתנן כתב לשם כו' ת"ש כתב סופר גט לאיש ושובר לאשה (שהבעל נותן שכר הגט והאשה כותבת שובר לגבות כתובתה מן בעלה ולתת לו השובר שאם לא היתה נותנת לו שובר לא יפרע לה כתובתה) וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה (כסבורה זו לקבל גט מיד בעלה וקבלה שובר והיא נתנה לו גט) ולאחר זמן הרי הגט יוצא מתחת ידי האיש ושובר מתחת ידי האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואמאי נימא מאי הוה לה למיעבד (ור"ל דא"כ נאמר דאנוסה היא ומותרת לחזור לראשון כמו בנשאת שלא ברשות ב"ד אלא בשני עדים. מנחם) ומשני איבעי לה לאקרויי לגיטה. וכתבו התוספת סלקא דעתך דהכא לא שייך איבעי לה לאקרויי גיטא כמו לעיל (גבי היה במזרח וכתב במערב) דהכא מיירי אפילו אקריאת גיטה אחר כתיבה קודם נתינה ועייליה לבי ידי' ואיחלף. ומשני דאיבעי לה לאקרויי לגיטה לאחר שנתן לה הסופר עכ"ל. ובפ"ב דגיטין די"ט ע"ב בתוספת ד"ה צריכי למיקרייה לתירוץ הראשון כתבו דנהי דאסורה להנשא בדלא קרייה מ"מ אם נשאת לא תצא ושכן מורה הסוגיא דיבמות דצ"א ע"ב הנ"ל ולתירוץ שני כתבו אי נמי התם בעייליה לבי ידיה וקנסינן לה דאיבעי למיהדר מיד לאקרויי או לאחר נתינה עכ"ל. ובחידושי הרשב"א בגיטין שם משמע שתופש יותר כתירוץ השני:
והשתא בנד"ז של שאילתינו י"ל דלא שייך כלל איבעי לה לאקרויי לגיטא. כי י"ל הקריאה היא בכללות איך שזהו גט ושנכתב שמו ושמה ושם עירו ועירה. אבל אין הקריאה חיובית לדקדק אם נכתבו כ"כ השמות בדקדוק. אך בתוספת דיבמות דצ"א ע"ב ד"ה ת"ש שינה שמו. מבואר דאפילו אם נמצא שכתב שם של גליל ביהודה שייך איבעי לה לאקרויי לגיטא ולשאל ולאסוקי אדעתה דכאן ביהודה אין שמו כך. וא"כ כמ"כ אם על שמה מינקא נכתב בגט מאינקא י"ל שייך ג"כ איבעי לה לאסוקי אדעתא ולישאל אם שמה נכתב כהוגן. וכיון דלא שאלה י"ל אינה נידונית כאנוסה:
קיצור. בכותב בגט מאינקא במקום מינקא ונשאת. יש להסתפק אם נדונית כאנוסה. או שייך ג"כ איבעי לאקרויי לגיטא היינו לשאול אם נכתב כהוגן. ואינה נידונית כאנוסה אלא תצא מזה ומזה:
בויש לדמותו למ"ש הב"י סס"י י"ז בשם תשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ט וז"ל וא"ת א"כ מיכל איך הותרה לדוד כו' התם טעות גמור של הוראה היא שהורו לה ב"ד של שאול במלוה ופרוטה דעתו אמלוה כו' וטעות כזה כאונס הוא עכ"ל. וכ"פ רמ"א בש"ע סס"י הנ"ל או שהורו לה ב"ד בטעות ונשאת על פיהם הוי כאנוסה ומותרת לבעלה הראשון עכ"ל. והב"ש שם סס"י הנ"ל ס"ק קע"ב כ' מיהו קשה למאי דקיי"ל נשאת ע"פ שני עדים אסורה לבעלה ואין לך אונס גדול מזה ומ"מ אסורה לבעלה ובט"ז מאריך בזה עכ"ל ואין ההשגה מוכרח דגבי שני עדים מ"מ שייך שפיר הוה לה למידק אבל בהוראת ב"ד לא תלוי בה כ"כ. ואשתמיטתיה להט"ז תשו' הרשב"א ח"א סי' יוד שמביא סוגיא זו ומיישב ג"כ בדרך זה דהט"ז וגם מיישב כפשוטו גם את"ל שבא עליה ומ"ש דהאי שוגג הוא ולא אנוס אינה קושיא דשוגגת נמי שריא משום שצד אונס יש בה כמ"ש הרמב"ם פכ"ד דאישות ומ"ש מהוראת ב"ד במיתת הבעל לק"מ דשם שייך ה"ל למידק כי הדבר יוכל להתברר משא"כ במיכל שהטעות של הב"ד הי' בדין איך תידוק היא בזה וכי היא תתחכם יותר מב"ד ועוד שהרי כתיב לא תסור כו'. וא"ת הרי בנשאת בעדים י"ל דהאיסור משום שמא יאמרו שמחזיר גרושתו משנשאת א"כ ה"נ י"ל כן לק"מ דהא בנתקדשה לא אסרינן ועכצ"ל דבעינן נמי דה"ל למידק וכ"כ בחידושי הרשב"א להדיא ס"פ האשה רבה. ובספר בית מאיר סס"י י"ז:
עוד בענין הנ"ל ובזה יש לתרץ קושיית הפנ"י פ"ב דכתובות דכ"ב ע"ב לרמב"י איך משום זילותא דב"ד נתיר איסור דאורייתא. ונמשך אחריו בספר הפלאה שם בקושיא זו. וכן בספר חוסן ישעות על ב"ב פחז"ה שם. ולפע"ד י"ל דמשום זילותא דב"ד אמרינן א"כ מה כח ב"ד יפה. ושאף אם אין האמת כעדים אלו כ"א כתרי המכחישים אמרינן אפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. ואף דשם קיי"ל כרבי. היינו באיסור ודאי. אבל גבי תרי ותרי י"ל קיי"ל כרשב"ג כו'. והגם דאנן לא קיי"ל כהירושלמי וגם בירושלמי אפשר לומר שהוא מחלוקת רבנן דתמן ורבנן דהכא כו'. עכ"ז היינו כשיש תרי ותרי. אבל הכא במשנתינו דכתב סופר גט כו' ולאחר זמן הרי הגט כו' שהערעור לבטל הגרושין אינו נמשך משני עדים רק ממנה ומבעלה הראשון. י"ל בכה"ג לכ"ע הטעם דנשאת שאני משום שהב"ד עשו מעשה והחזיקוה בגרושה ע"כ אין חוששין לספק כזה ואף אם באמת היה כן י"ל אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה דא"כ מה כח ב"ד יפה כו' היכא דאין הספק רק כה"ג. גם כמ"ש בגמ' ס"פ יש מותרות דרכיה דרכי נועם. ופרש"י וזו שהי' כו' וכ"ש הכא שלאחר זמן כשנשאת איך תצא מבעלה כו'. ע"כ בכה"ג ודאי ראוי לומר כנ"ל. ומצינו בכמה דוכתי דנשאת ענין גדול הוא כמ"ש ביבמות (דף קי"ז ב') עד אומר מת ונשאת כו'. והגם דהש"ס מפרש משום דעולא זהו כדי שאפילו בהתירוהו להנשא הדין כן. אבל גם בלא עולא הוה ניחא כשנשאת ממש. וכ"פ בירושלמי דמתניתין אתיא כר' מנחם בר' יוסי כו'. וע"ש עובדא קמי רבנן דתמן כו'. שמשם ראי' ג"כ שלא להחמיר:
והנה הבית מאיר סי' י"ז סעיף מ"ב בענין נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי. הקשה דנהי שהם מותרים הא הבנים יהיו ספק ממזרים מחמת ספיקא דתרי ותרי. והגם דספק ממזר מדאורייתא שריא מ"מ אין נראה להתיר כן לכתחלה כו'. ותירוצו שם דוחק. ע"כ אפ"ל דכיון שמדינא לא תצא. ע"כ לגבי הבנים הקילו ע"ד אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. והיינו ג"כ מחמת זילותא דב"ד דא"כ מה כח ב"ד יפה. דמאחר שע"פ ב"ד יש להתירה להיות עם בעלה. א"א שיהיו בניה ממזרים דדרכיה דרכי נועם. ולכן הוכרחו לסמוך לענין הבנים בסילוק הספק דתרי ותרי משום אפקעינהו. כמו אתי ספק ומוציא מידי ספק כך אתי ענין ההפקעה להוציא מידי הספק: