סימן שטז
אסימן שטז
אשה שנשאת לבעלה י"ז כסליו וילדה י"ב אב אחר מיתת בעלה והשנה היתה פשוטה היינו שנולד לערך שמונה חדשים חסר חמשה ימים והולד נגמר שערו וצפורניו ומת מחולי ביום שלישי ללידתו אם אפשר להתירה בלי חליצה כי היבם קטן:
גרסינן ביבמות פמ"ח (ד"פ סע"א) אמר ר' אבהו סימני סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהן מעשה עד שיהיו בן עשרים ופרש"י סימני סריס ואיילונית אין עושין בהן מעשה להחזיק בגדולים וסריסים עד שיהיו בני עשרים ולא הביאו ומשנים עשר עד עשרים מצפים להם אם יביאו הרי הן קטנים עד עכשיו ואם לא יביאו גדולים הם. ובן שמונה שנולד לשמונה חדשים אין עושין בו מעשה להחזיקו כבן קיימא בשביל סימנים כלומר אע"פ שגמר סימנים שערו וצפרניו כשנולד אפ"ה לא אמרינן בר קיימא הוא ודאי עד שיהיה בן עשרים שנה:
קיצור. (בן שמונה חדשים אע"פ שגמרו שערו וצפרניו ושהה שלשים יום אין מחזיקים אותו בן קיימא עד שיהיה בן עשרים שנה):
ופריך הש"ס ובן שמונה מי קא חיי והתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה (סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה חלב הדדין ותיאנס ותמות. רש"י. ובשבת (דקל"ה ע"א) פרש"י מפני הסכנה מפני שחלב הרבה בדדיה ומביאה לידי חולי. הנה שם פי' דמפני הסכנה קאי רק על האם אבל בסכנת הבן לא איכפת לן כי הרי בלא"ה כמת הוא וחשוב כאבן. אבל כאן שפי' דמפני הסכנה קאי ג"כ על הבן מוכרח דס"ל דנהי דע"פ רוב או רובא דרובא הוי בחזקת מת מ"מ איכא מיעוטא דמיעוטא דחיי דאע"ג דהברייתא מיירי בלא גמרו סימניו מ"מ הא יש פוסקים ס"ל דלרשב"ג כל ששהה שלשים יום אינו נפל אף שלא גמרו סימניו כמ"ש בחה"ר כאן ואף לפמ"ש התוספות בשבת (דקל"ו סע"א) דרשב"ג מיירי בגמרו סימניו. אבל כשלא גמרו סימניו אינו חי. אפשר אעפ"כ גם חיי שעה שלו חשוב מפני הסכנה ולא גרע מצער בעלי חיים דהוי דאורייתא ועיין בש"ע א"ח סי' ש"ל ס"ז וס"ח) הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו (פי' שערו וצפרניו והשתא אפשר דחיי אליבא דרבי. הריטב"א וכ"נ מדברי רש"י ד"ה טעמא דאליבא דרבי הוא) דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו (פירש הריטב"א איזהו בן שמונה שאמרו עליו שהוא כאבן ונפל גמור כל שלא כלו לו חדשיו פי' שידוע לנו בודאי שנולד לשמונה חדשים כגון שבעל ופירש. ומילתא פסיקתא תני כל שהוא בן שמונה חשוב נפל ואפילו נגמרו סימניו ואפילו שהה יותר משלשים יום מדלא פריש מידי) רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו. (כתב הריטב"א וזה הוכחה על הוכחה על שהוא נפל שאילו גמרו סימניו אינו נפל. ואינו נידון כבן שמונה אלא אמרינן בן שבעה הוא דלשבעה חדשים נגמרה צורתו אלא דאשתהי ליצא לאויר העולם עד שיהא בן שמונה) טעמא דלא גמרו (בניחוא וסיומא דמלתא הוא. רש"י) הא גמרו אמרינן בר שבעה הוא (ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהא וחזר. ואשמועינן רבי אבהו דאפילו לרבי לא מחזקינן ליה בבר קיימא עד שיהא בן עשרים. רש"י. מבואר מדברי רש"י דרבי אבהו כרבי אמר למילתיה. דאילו לרבנן אין הדבר במציאות כלל דבן שמונה לא חיי. וכן פי' הריטב"א כדלעיל) ואשתהויי הוא דאשתהי. אלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא (שלא חזר וילדה אשתו לסוף שנתה) ואכשריה (רבא דקסבר משתהא הולד אחר גמר צורתו וזה נשתהא שלשה חדשים ולא אמרינן לאחר שהלך בעלה נתעברה מאחר). כמאן כרבי דאמר משתהא (כתב הריטב"א כלומר היכי עביד עובדא לקולא כרבי דהוי יחידאה ולא חייש לדרבנן דלהוי ספק מיהת. והתוספות ד"ה והא תניא הקשו על זה לפרש"י דרבי אבהו ג"כ בשטת רבי אמרה א"כ כי פריך ארבא תוספאה כמאן כרבי הוה ליה למפרך ארבי אבהו דקאי ביה והריטב"א תירץ דהקושיא הוא רק מפני שעבד עובדא. וזה דוחק דהא ר' אבהו נמי אמר אין עושין בהן מעשה עד כו' משמע אח"כ עושין בהן מעשה ממש. ולכן י"ל דארבי אבהו לק"מ דכיון דהצריך שיהי' בן עשרים שנה א"כ בכה"ג ודאי הדבר מסתבר טובא לסמוך על דברי רבי. וכמו שהקשו הם ז"ל איך אפשר לומר כן שיהא גבור ואיש מלחמה ועושה עסקיו בשוק ונדון אותו בספק נפל. ומה"ט פי' דברי רבי אבהו בע"א. ולכן גם לפרש"י אין תימה כלל אם בכה"ג פסק כרבי אבהו כרבי. עוד הקשו התוספות על פרש"י דא"כ רבא תוספאה אפילו כרבי לא אתיא דלא חשיב לרבי בר קיימא לומר דאשתהי אלא ע"י הוכחה יתירה שחי עשרים שנה. ויש ליישב דקושיא זו הוא תירוץ אקושיא ראשונה והוא דרבא תוספאה לא ס"ל בהא כרבי אבהו. אלא ס"ל דלרבי חשוב בר קיימא ע"י שנגמרו שערו וצפרניו וא"צ כלל שיהוי עשרים שנה. משא"כ לרבי אבהו הוא דצריך לרבי הוכחה יתירה וע"כ מקשה הש"ס על רבא תוספאה כמאן כרבי. ולא מקשה כן ארבי אבהו וכנ"ל. לפ"ז יצא לנו דלשטת רש"י ג"כ רבי אבהו פליג אהא דרבא תוספאה. או י"ל דלרבי אבהו אין עושין בהן מעשה לכתחלה קאמר. והא דרבא תוספאה הוי כדיעבד. דכה"ג אמרינן פ"ק דכתובות (דף י"ד ע"א). הלכה כר"ג כו' ואת לא תעביד עובדא כו' וה"נ כדיעבד דמי. הרי פי' ואת לא תעביד עובדא היינו לכתחלה. וכן פי' בחוסן ישועות. אך זהו דוחק דהא רבי אבהו כלל יחד סימני סריס ואיילונית עם בן שמונה. ובסימני סריס ואיילונית אפי' דיעבד אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בני עשרים שנה) כיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר משתהי כרבים עבד דתניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם (שחיה שלשים יום) אינו נפל (ואפילו לא כלו לו חדשי עיבור דאימור לשבעה נגמרה צורתו ואשתהי עד שמיני. להכי נקט באדם דאילו בבהמה קתני התם שמנה ימים שהה אין נפל) לפרש"י צ"ל רשב"ג אפילו לא נגמרו סימניו דאל"כ לא אתיא הא דרבא כרשב"ג דרשב"ג מצריך שני הוכחות היינו שגמרו סימניו ושיהוי שלשים יום ובהא דרבא ליכא רק הוכחה אחת דהיינו חזקת כשרות:
קיצור. שטת רש"י דרבי אבהו ס"ל כרבי. וס"ל דמ"מ צריך עשרים שנה. ורבא תוספאה ס"ל דלרבי אין צריך עשרים שנה:
בוהתוספות פירשו דר' אבהו ס"ל כרבנן דפליגי ארבי וארשב"ג וס"ל דבן שמונה אף שגמרו סימניו אינו יוצא מידי נפל אפילו בשהייה שלשים יום. אלא דע"י שגמרו סימניו מחזיקים אותם בן קיימא אחר עשרים שנה וא"כ לפ"ז כיון דר' אבהו ס"ל דהלכה כרבנן בזה ודלא כרשב"ג לכן י"ל דקיי"ל בזה כרבנן אף דרב יהודה אמר שמואל שבת (דקל"ו ע"א) אמר דהלכתא כרשב"ג קיי"ל כוותיה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן שבסתם ולדות. אבל בפלוגתא דידהו בבן שמונה ודאי י"ל דקיי"ל כרבי אבהו. וכ"פ האגודה כאן וכדלקמן סעיף ד'.וכ"פ בפסקי תוספות כאן סי' קמ"ו וז"ל בן שלשים (צ"ל שמונה) אסור בשבת לטלטלו אפילו גמרו סימניו דאין יוצא מתורת נפל אלא ע"י עשרים עכ"ל וסי' קמ"ז סתם ולדות אין מוציאין מתורת נפל אלא בשלשים יום עכ"ל. והרשב"א בחידושיו בד"ה סימני סריס. כ' אשר ר"ח והראב"ד פירשו דברי רבי אבהו בבן שמונה לא להוציאו מתורת נפל אלא לענין להחזיקו כגדול ע"י שתי שערות דבכל אדם הוא בבן י"ג שנה ויום אחד ובבן שמונה עד שיהא בן עשרים שנה דשנת עשרים לבן שמונה כשנת י"ג לשאר בני אדם ואע"פ שהביא בינתיים אינן אלא שומא בעלמא מתוך שהוא חלוש ביותר. אבל להוציאו מידי נפל אפשר אפילו לרבי אבהו אם שהה שלשים יום יוצא מידי נפל כרשב"ג. וכ' וכ"נ מדברי הרב אלפסי ז"ל דפסק כר' אבהו וקיי"ל כדברי רשב"ג דפסק שמואל כוותיה עכ"ד. וכבר כתבתי דבאמת האגודה פוסק רק כרשב"ג בחדא. מהאי טעמא. וצ"ע על פירושם דהא בן ח' שהביא סימני שו"צ ושהה שלשים יום אמרינן דבן שבעה הוא אלא דאשתהי. א"כ אמאי לא יחשב גדול אחר יג"ש ויום א' דהא בן שבעה נחשב גדול ביג"ש ויום אחד כמו בן תשעה:
קיצור. התוספות פירשו דרבי אבהו ס"ל כרבנן דפליגי על רבי ועל רשב"ג לכן י"ל דקיי"ל כרבנן בבן שמונה אבל בסתם ולדות קיי"ל כרשב"ג משום דרב יהודה אמר שמואל פסק כוותיה. והרשב"א כתב דר"ח והראב"ד פירשו דברי רבי אבהו לענין להחזיקו בגדול בהבאת שתי שערות אחר זמן גדלותו דבסתם הוא לאחר י"ג שנה ויום אחד. ובבן שמונה עד שיהי' בן עשרים שנה. וצ"ע על פי' ר"ח והראב"ד. וכבר נזכר לעיל סעיף א' פרש"י:
גוהנה בשבת (דקל"ה סע"ב) תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל כו' הא לא שהה ספיקא הוי. מימהל היכי מהלינן ליה. ופרש"י שום קטן ביום השמיני בשבת דלמא נפל הוא כו'. מבואר מדבריו דבסתם ולדות איירי אף שי"ל שהן בני ט"ח רק שיש לספק שמא הן בני שמונה כיון ששמשה אח"כ דהבירור שכלו לו חדשיו היינו כדפרש"י ד"ה לא נצרכה שעברו ט"ח מששמשה עד שילדתו ולא שמשה כל ימי עיבורה. וגם ע"כ מיירי אף שנגמרו שערו וצפרניו כמו סתם ולדות שלכן פרש"י שום קטן. ועוד דאל"כ מהו מימהל היכי מהלינן די"ל שביום השבץת אין מוהלין אלא קטן שנגמרו שערו וצפרניו. וכ"מ מדברי התוספות שכתבו מכאן משמע דלא איירי רשב"ג בבן שמונה דוקא אלא בסתם ולדות כו' דדייקינן מדקתני כל ששהה דכל משמע לרבות סתם דוקא שהה כו' עכ"ל. וסתם ולדות היינו ודאי שנגמרו שו"צ וכ"מ עוד בגמרא פ"ה דנדה (דמ"ד ע"ב) אהא דתנן תינוק בן יום א' כו' כמאן דלא כרשב"ג דאמר כל ששהה כו' הא לא שהה כו'. ומאי קושיא לימא דמיירי בסתם ולדות שי"ל שהן בני ט"ח וגם גמרו שו"צ. א"ו דגם בכה"ג פליג רשב"ג. שוב ראיתי שכן הכריח מכאן היש"ש ביבמות פרק הערל בדברי רשב"ג. וכ"כ התוספות בנדה שם ד"ה דקים ליה. וא"ת א"כ מ"ט דרשב"ג כיון דליכא ריעותא אמאי אינו מתאבל עליו דניזול אחר רוב ולדות. ואי בגמרו שו"צ לא פליג רשב"ג אלא בלא גמרו שו"צ א"כ אין לך ריעותא גדולה מזו. וכ"מ כאן בשבת (דקל"ו סע"א). א"ל קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו משמע הא לא קים ליה ממש אע"פ שגמרו שו"צ ספיקא הוי לרשב"ג. וא"כ הא דרבנן פליגי עליה לקולא כמו שמשמע מהא דאמר איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ופושט דפליגי מעגל שנולד ביו"ט כו' משמע דר"ל דלקולא פליגי רבנן. וכן הכריח מזה הרשב"א פרק הערל (ד"פ ע"ב). וכן מוכרח בגמרא בהדיא ביבמות פרק החולץ (דף ל"ז ע"א). אין לך לומר רק דפליגי בסתם ולדות שגמרו שו"צ כיון דלית בהן ריעותא וגם י"ל שהן בני ט"ח אזלינן בתר רוב ולדות דהם בני קיימא כמ"ש התוספות בנדה שם. וכ"מ בתוספות פ"ק דחולין (די"ב ע"א) דהוצרכו ליתן טעם לרשב"ג אע"ג דרובן אינן נפלים כו' וא"כ לרבנן ה"ט משום דרובן אינן נפלים וזה לא שייך רק בסתם ולדות שנגמרו שו"צ. ועוד כיון דכל מה שידענו דרבנן פליגי עליה דרשב"ג הוא מדאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג הלכה מכלל דפליגי. א"כ די כשנאמר דפליגי בסתם ולדות שגמרו שו"צ דרשב"ג ודאי אומר בהם ג"כ כל שלא שהה הוי ספיקא כנ"ל ודי כשנאמר דרבנן פליגי בזה. אבל לומר דמקילי גם בלא גמרו שו"צ כשי"ל שהן בני ט' ע"ז אין שום ראיה. וגם אפושי פלוגתא לא מפשינן. וכ"כ הריב"ש בתשו' רס"י תמ"ו ולרבנן כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן אמרינן דבן תשעה הוא. והוא דגמרו סימניו דאי לא גמרו הא איתרע ליה רובא דהא רוב היולדות ולד מעליא בסימנין גמורים יולדות אותן עכ"ל ועוד נראה כן מפלוגתא דהר"ר יונה והרז"ה דחלה ומת דהרר"י מדמה ליה לפיהק ומת ואפילו לרבנן חשוב נפל. והרז"ה כ' דדוקא פיהק ומת דמוכחא מילתא דאית ביה ריעותא. אבל חלה ומת הרי הוא כאכלו ארי דאפילו בן קיימא נמי יחלה וימות עכ"ל. כ"כ בחידושי הרשב"א בשבת שם וכ"כ התוספות פ"ג דבכורות (דכ"א ע"א) דפיהק ומת ה"ל ריעותא וא"כ גם הרז"ה טעמו משום דחלה לא חשוב ריעותא אבל כשלא נגמרו שערו וצפרניו דה"ל ריעותא ודאי מובן גם מדבריו דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג בזה וכ"ש להרר"י דגם חלה ומת ה"ל ריעותא מכ"ש כשלא גמרו שו"צ. ואין לומר דהרר"י והרז"ה קאי על לא גמרו שו"צ דהא רשב"ג מיירי ודאי אף בגמרו שו"צ כמש"ל. וע"ז אמרו דבפיהק ומת מודו רבנן לרשב"ג ונחלקו ע"ז הרר"י והרז"ה בחלה ומת. וכן מבואר בפירוש בדברי הרשב"א בחידושיו פרק הערל (ד"פ ע"ב) וז"ל ואיכא למימר דת"ק ורשב"ג בתרתי פליגי בסתם תינוקות ובשגמרו סימניהם דבהא ת"ק לקולא ורשב"ג לחומרא משום דקסבר ת"ק כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו ואיכא למימר בן תשעה הוא. ורשב"ג סבר לעולם אינו יוצא מידי נפל ואף בסימניו עד שנדע שהוא בן תשעה ודאי. או שישהה שלשים יום כו' וכדמוכח פ' המילה כו' מימהל היכי מהלינן כו' משמע דבסתם תינוקות דגמרו סימניהם קא מתמהינן היכי מהלינן להו כו' עכ"ל. רק הרמב"ן בחידושיו פרק הערל (ד"פ ע"ב) פי' ללשון הראשון דלרבנן דרבי ורשב"ג כל שלא נודע אם בן תשעה או בן שמונה ולד מעליא הוא שרוב מעוברות יולדות ולד גמור ואינן מפילות וסמכינן אהאי רובא בין לקולא בין לחומרא ואע"פ שלא גמרו סימניו. וזה נגד הרשב"א והריב"ש ומשמעות התוספות דלרבנן לא אזלינן בתר רובא אלא בגמרו סימניו כנ"ל. ולשון שני שפי' הרמב"ן דלרבנן כל שלא נודע אם בן תשעה או בן שמונה מטילין אותו לחומרא בין שגמרו סימניו בין שלא גמרו סימניו ומ"ש בגמרא פרק החולץ כיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' דרשב"ג כו' מאן חכמים היינו רבי דאמר אם גמרו סימניו אע"פ שודאי לא כלו לו חדשיו ולד מעליא הוא והוא גורס במקום רבי. רבי יוסי. ולשון זה הוא ג"כ ודאי נגד התוס' וסיעתם דפירשו דלרבנן ג"כ בסתם ולדות אף שהם ספק בן תשעה או בן שמונה כל שגמרו סימניו ולד מעליא הוא כו'. גם בחידושי הריטב"א נמשך בזה אחר הרמב"ן וכלשונו הראשון וז"ל בד"ה ומ"מ. ורבנן פליגי בתרווייהו דבן ח' ודאי לא מהני שהייה ולא גמר סימנים. וכשהוא ספק בן תשעה ספק בן שמונה מכשירין בלא שהייה ואפילו בלא גמר סימנים עכ"ל. וזה דוחק שיהי' הריחוק כ"כ מספק בן ח' לודאי שבודאי לא יהי' מהני לא שהייה ולא גמרו שו"צ. ובספק יהי' מהני בלא שהייה ובלא גמרו שו"צ דמהכ"ת הך. ואי משום רובא הא איתרע לה רובא משום דלא גמרו שו"צ. משא"כ לפירש התוספות והרשב"א וסיעתם דרבנן לא פליגי רק בשגמרו שו"צ אתי שפיר דאין הריחוק כ"כ וגם כי זה שגמרו שו"צ מחזק הספק דבן תשעה לומר שהוא בן תשעה כמ"ש הרשב"א. ובהדיא אמרינן פ"ב דכתובות (דט"ז ע"ב) אע"ג דרוב נשים בתולות נישאות הואיל ורוב הנישאות בתולות יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא וכ"ה ביבמות (דל"ז ע"א) לענין רוב נשים יולדות לתשעה דכשלא הוכר עוברה לשלשה חדשים איתרע לה רובא יעו"ש. וה"נ אע"ג דרוב נשים יולדות לט' ולד מעליא ילדן מ"מ הרי רוב נשים היולדות לט' יולדות ולד שנגמרו שו"צ וזו שילדה ולד שלא נגמרו שו"צ איתרע לה רובא וי"ל דבן שמונה הוא. וטפי י"ל בבן שמונה שגמרו שו"צ דאשתהי מלומר בספק בן ט' שלא נגמרו שו"צ דהוא בן ט' ומאחר דלרבנן לא אמרינן בבן ח' דאשתהי אף שגמרו שו"צ ואף ששהה ג"כ למד יום מדוע יאמרו בספק בן ט' שלא גמרו שו"צ ולא שהה דהוא בן ט' משום רובא דאיתרע איך בבן שמונה לא יועיל שני הוכחות דגמרו ושהייה. ובספק בן ח' יהיה מהני בלתי שום הוכחה אף דאיכא הוכחה להפך וגם לרבי הוא להפך דבגמרו סימניו אפילו הוא ודאי בן שמונה נחשב בן קיימא ובלא גמרו סימניו אפילו הוא ספק בן תשעה ספק בן שמונה נחשב נפל. וא"כ לרבנן דפליגי ומחמרי טפי מרבי דבבן שמונה לא מהני מה שגמרו סימניו. איך נאמר דבספק בן תשעה ספק בן שמונה יקילו יותר ממנו מנלן זה:
קיצור מדברי רש"י ותוספות מבואר דרשב"ג דמצריך דוקא שיהוי שלשים יום אף בסתם ולדות שאפשר הן בני תשעה היינו אף בגמרו סימניהם. וכן הכריח היש"ש מהש"ס נדה פרק יוצא דופן (מ"ד ב'). וכ"מ מהתוספות בנדה שם. וכ"מ בגמרא כאן. וא"כ הא דרבנן פליגי עליה לקולא היינו ג"כ בולדות שנגמרו שו"צ. וכ"כ הרשב"א בחידושיו פרק הערל. והריב"ש בתשו' סי' תמ"ו. וכ"מ מפלוגתא דהרר"י והרז"ה רק הרמב"ן פי' דרבנן פליגי אף בלא גמרו שערו וצפרניו. ואחריו נמשך הריטב"א. והוא דוחק:
דעוד הכריחו התוספות בשבת שם מהש"ס פרק הערל (ד"פ ע"ב) דאומר כיון דאיכא רשב"ג כו' מוכח דרבנן פליגי על רשב"ג ג"כ לחומרא היינו בבן שמונה ודאי ס"ל דלא מהני ליה שהייה שלשים יום. וכן משמע בתוספתא פט"ז והיינו אפילו גמרו שו"צ. מיהו התוספות דיבמות (ד"פ ע"א) ס"ל דלרבנן ג"כ בעשרים שנה יצא מידי ספק כמו לרשב"ג בשלשים יום. ובאגודה ביבמות פרק הערל סי' פ"ח ס"ל דבהא לא קיי"ל כרשב"ג וז"ל רבן שמעון בן גמליאל דאמר משתהי פר"י משמע ליה לתלמודא דבתרתי פליגי רשב"ג איירי נמי בבן שמונה דאם שהה יצא מתורת נפל ובהא לא קיי"ל כוותיה. ואיירי נמי בסתם ולדות דאין יוצאין מתורת נפל אלא בשיהוי שלשים יום ובהא פסק רב יהודה כוותיה פרק ר"א דמילה עכ"ל ולעיל מינה פי' דאפילו ג"כ גמרו סימניו דאינו יוצא מתורת נפל אלא עד עשרים שנה והיינו כשהוא ודאי בן שמונה כגון שבעל ופירש יעו"ש וגם יש סתירה מדבריו שם למ"ש בשבת פר"א דמילה אבל בתוספות בשבת (דקל"ו סע"א) כתבו ופסק בכולא מילתא כוותיה והרא"ש פר"א דמילה סי' זיין אהא דאמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כרשב"ג כתב ותמיהני אהך פיסקא דכרבנן קיי"ל אפילו לקולא דאם אשת כהן היא אינה חולצת כו'. ולפמ"ש דבתרתי פליגי ובתרתי פסק כוותי' לק"מ. וכן מבואר בחידושי הרשב"א פרק הערל דבתרתי קיי"ל כרשב"ג. ומחלוקת זו תלויה במש"ל סעיף ב' בהא דרבי אבהו דלפי' התוספות ביבמות ס"ל לרבי אבהו כרבנן ולא כרשב"ג בבן שמונה ודאי. ע"כ פסק האגודה בזה כרבי אבהו וכרבנן ורק בסתם ולדות פסקו כרשב"ג ושמואל. משא"כ לפי' ר"ח והראב"ד דרבי אבהו לא פליג על רשב"ג ע"כ פסקו בתרתי כרשב"ג. וכמ"ש לעיל. וברבינו ירוחם נתיב א' חלק א' איתא ג"כ דר"ח פסק דבן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אע"פ שגמרו סימניו כת"ק דלא כרבי. וכ"כ בחידושי הרשב"א ביבמות שם וז"ל וג' מחלוקת בדבר ת"ק דרבי סבר כל שלא כלו לו חדשיו אע"פ שגמרו סימניו שערו וצפרניו ה"ז נפל גמור ורשב"ג סבר אם שהה שלשים יום נפיק ליה מתורת נפל ואשתהויי הוא דאשתהי. ורבי סבר כיון שגמרו סימניו הן מוכיחין עליו ומיד נפיק ליה מתורת נפל והכי איתא בתוספתא שבת פרק אין עוקרין בהמה כו' עכ"ל. ובדברי רשב"ג כתב שני סברות הא' דרשב"ג קאי דוקא על גמרו סימניו דלרשב"ג כיון שגמרו סימניו ושהה שלשים יום נפיק ליה מתורת נפל כיון דאיכא תרתי לטיבותא סימנין ושיהוי שלשים יום ורבנן סברי שלעולם אינו משתהה ובן שמונה ודאי הוא ונפל גמור הוא כו'. ואפשר נמי דרשב"ג אף בלא גמר סימנים נמי מחזקינן ליה בבן קיימא אילו שהה שלשים יום דאיהו עיקר טעמיה לא תלי אלא בשהייה כו' עכ"ל. והתוספות בשבת (דקל"ו סע"א) דחו סברא שניה שכתב הרשב"א וס"ל דרשב"ג תרתי בעי סימנין ושהייה שלשים יום. וכדברי הרשב"א הנ"ל כן ביאר הריב"ש בתשו' רס"י תמ"ו דעת ת"ק ורשב"ג הכל כמ"ש הרשב"א. גם הריטב"א בחידושיו שם כ' ורבנן פליגי בתרווייהו בבן שמונה ודאי לא מהני ליה שהייה ולא גמר סימנים. רק עוד כתב הריטב"א וכשהוא ספק בן תשעה ספק בן שמונה מכשירין ליה רבנן בלא שהייה ואפילו בלא גמר סימנים עכ"ל. ועל זה חולקים הרשב"א והריב"ש ושא"פ וכמש"ל סעי' ג':
קיצור רבנן פליגי על רשב"ג גם לחומרא בבן שמונה ודאי ואפילו גמרו סימניו ושהה. ויש פוסקים כרבנן משום דרבי אבהו ס"ל כוותייהו. ויש פוסקים כרשב"ג ומ"מ לא כרבי. ולרשב"ג י"ל דבעינן תרתי גמר סימנים ושהה:
הוהנה בגמרא שבת (קל"ו א') אהא דאמרינן מימהל היכי מהלינן ליה דנת"ל סעיף ג' דמיירי בסתם ולדות שגמרו שו"צ מתרץ רב אדא בר אהבה מולין אותו ממ"נ כו'. ופריך ואלא הא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממנ"פ כו'. והוא מהתוספתא בשבת פרק אין עוקרין בהמה. ואח"כ אומר ואיזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר כו'. מבואר בברייתא זו דדין ספק בן שבעה ספק בן שמונה שאין מחללין עליו את השבת אתיא עכ"פ גם לת"ק דאמר איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו אף שגמרו שערו וצפרניו הרי הוא כאבן. וא"כ גם בספק בן שבעה ספק בן שמונה מיירי ג"כ בכה"ג שגמרו שו"צ רק שלא כלו לו חדשיו. היינו שנולד לשמונה אלא שלא פירש וי"ל שנתעברה אח"כ והוא בן שבעה לכן הרי הוא כאבן כיון דיש ספק שמא הוא בן שמונה וא"כ אף שגמרו שו"צ יש ספק שקול שמא הוא נפל. וא"ת מאי שנא מסתם ולדות דת"ק מיקל בהו יותר מרשב"ג וכנ"ל ס"ג. והא התם נמי הוא ספק בן תשעה ספק בן שמונה. ומאי שנא ספק בן שבעה ספק בן שמונה מספק בן תשעה ספק בן שמונה. י"ל דשנא ושנא כי מלבד דהתם יש שני צדדים שהוא בן קיימא היינו ספק בן תשעה. ואת"ל ספק בן שמונה הרי י"ל עוד ספק בן שבעה לכן כיון דגמרו שו"צ הוא בחזקת בן קיימא. אבל הכא דודאי אינו בן תשעה כ"א ספק בן שמונה ספק בן שבעה דהוא רק צד להקל כמו להחמיר אע"ג דגמרו שו"צ ה"ל ספק. אך עוד זאת והוא העיקר דהא אמרינן ביבמות פרק החולץ (דף ל"ז ע"א) אמרינן רוב נשים ילדן לתשעה ומיעוט לשבעה כו'. והנה טעמיה דת"ק דמקיל יותר מרשב"ג בסתם ולדות זהו משום דאזלינן בתר רובא ונפלים הוי מיעוטא. לכן אזלינן בתר רובא כיון דליכא ריעותא ולכן בפיהק ומת דה"ל ריעותא לא אזלינן בתר רובא אף לרבנן. וטעמא דרשב"ג הוא משום דחייש בזה למיעוטא דנפלים. והתוס' פ"ג דבכורות (ד"כ סע"ב) נראה דמחמיר מדרבנן משום לעז ורק גבי יבמה. ופ"ה דנדה (דמ"ד ע"ב) תירצו משום דנפלים הוה מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא ולכך החמירו חכמים עכ"ל. נראה דמה שהוא דבר ההוה בנוהג העולם מוסיף חומרא לחוש למיעוטא וביבמות (דל"ו סע"ב) תירצו דחוששין במיעוט המצוי כזה כמו בנפל למשאל"ס כו' ובחולין (די"ג ע"א) ורבנן לא חיישי למיעוטא אף בכה"ג ואזלינן בתר רובא. ונפלים הוה מיעוטא דרוב נשים ולד מעליא ילדן כמ"ש התוס' ביבמות (דל"ו סע"ב). וא"כ זהו שייך כשיש לומר שהולד הוא בן תשעה דא"כ י"ל זה הולד הוא כמו מרוב נשים שיולדות לתשעה. א"כ י"ל בו ג"כ דהוא מן הרוב ולדות שהן בני קיימא. משא"כ כשהולד ודאי אינו בן תשעה אלא ספק בן שמונה ספק בן שבעה א"כ כיון דעל כרחין הוא שאף אם הוא בן שבעה אינו מרוב דרוב נשים לתשעה ילדן אלא רק ממיעוטא דנשים שיולדות לשבעה. וכיון שכן יש לחוש שמא הוא ממיעוט נפלים והוא בן שמונה. דלא דמי כשהספק הוא שמא הוא בן תשעה שאז יש רובא דרוב נשים יולדות לתשעה נגד המיעוטא דנפלים. משא"כ הכא שודאי אינו בן תשעה ליכא רק מיעוטא נגד מיעוטא היינו מיעוט נשים היולדות לשבעה נגד מיעוט נפלים. וכ"ש לפמש"ל שספק בן תשעה ספק בן שמונה נוסף עליו ג"כ ספק בן שבעה א"כ יש רובא ומיעוטא נגד חד מיעוטא דנפלים היינו רוב נשים היולדות לתשעה ומיעוט היולדות לשבעה נגד מיעוטא דנפלים בני שמונה לכן לא חיישי רבנן למיעוט זה וגם רשב"ג י"ל דעיקר חששא גבי יבמה דהוא קצת איסור ערוה. אבל לענין מילה גם הוא מודה דלא חיישינן למיעוטא דנפלים נגד רובא ומיעוטא הנ"ל. אבל בספק בן שמונה ספק בן שבעה ה"ל ספק שקול ומשום דגמרו שו"צ אין להקל דלא ס"ל כרבי כנ"ל. ואין לומר דנהי דליכא רובא מצד הנשים דע"כ זו אינה מרוב נשים היולדות לתשעה ניזיל בתר רוב ולדות דהן בני קיימא. דזה אינו דהא איתרע לן רובא דהא דרוב ולדות הן בני קיימא זהו משום דרובן ילדן לתשעה עד"מ ממאה ולדות יש שבעים נולדים לתשעה ויש ט"ו נולדים לשבעה ויש ט"ו נולדים לשמונה לכן אין לומר רוב ולדות הם בני קיימא אלא כשי"ל שנולד לתשעה אבל כשודאי אינו בן תשעה ליכא רובא ואדרבה אפ"ל מיעוט נפלים שכיח יותר ממיעוט בני קיימא דשבעה חדשים ולכן אתי שפיר הא דס"ל לת"ק דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו למולו בשבת אע"פ שגמרו שו"צ דנהי דליכא ביה ריעותא משו"צ עכ"ז י"ל שהוא בן שמונה כמו שי"ל שהוא בן שבעה דהא לדידיה בן שמונה אע"פ שגמרו שו"צ הרי הוא כאבן כנ"ל. משא"כ כשי"ל שהוא בן תשעה וגם גמרו שו"צ וליכא ביה ריעותא אזלינן בתר רובא. ולא חיישינן כלל למיעוטא דנפלים. שוב ראיתי ג"כ בק"נ בשבת פי"ט ס"ק י"ד סברא זו לחלק בין סתם ולדות ובין ספק בן שמונה ספק בן שבעה מטעם הנ"ל דבסתם ולדות יש רובא להקל דרוב נשים ולד מעליא ילדן. משא"כ בספק בן שמונה ספק בן שבעה יצתה מרוב הנשים שאין יולדות לשמונה או לשבעה ע"כ לא מהלינן מספיקא. אלא שהוא ז"ל כתב כן על לא נגמרו סימניו משום דנמשך אחר הרא"ש והרמב"ם וס"ל בסתם נשים סמכינן ארובא אף שלא נגמרו סימניו וזה נגד רוב הפוסקים אבל עכ"פ בזה החילוק שבין סתם ולדות ובין ספק בן שמונה ספק בן שבעה ס"ל כמו שכתבתי:
קיצור הא דספק בן שבעה ספק בן שמונה שאין מוהלין אותו בשבת אתיא אף לת"ק דס"ל סתם ולדות מוהלין בשבת ומיירי הכל בגמרו שו"צ. והטעם דבסתם ולדות שי"ל שהן בני תשעה אזלינן בתר רובא דרוב ולדות שנגמרו שו"צ הן בני קיימא. ובני תשעה הם. משא"כ כשודאי אינו בן תשעה א"כ גם אם בן שבעה הוא ע"כ אינו מרוב נשים שיולדות לתשעה כ"א ממיעוטא שיולדות לשבעה. וא"כ י"ל ג"כ שמא הוא ממיעוט נפלים ובן שמונה הוא. דמאי חזית ליזיל בתר מיעוטא דיולדות לשבעה מיעוטא דנפלים. משא"כ בסתם ולדות שיש בהן רובא נגד מיעוטא דנפלים ועוד בסתם ולדות איכא רובא ועוד מיעוטא הנוסף על רובא הכל להקל היינו רובא דרוב נשים יולדות לתשעה והן בני קיימא ומיעוטא שיולדות לשבעה ג"כ בני קיימא. ונגד זה רק מיעוט נפלים ולכן מלין אותו בשבת לת"ק:
וואפשר לפי המסקנא גם רשב"ג לא פליג במילה לפמ"ש התוספות דבכורות דרשב"ג מחמיר לחוש למיעוטא מדרבנן י"ל שלא החמיר רק בחליצה ולהקל באבלות. ולא לדחות מ"ע דמילה בזמנה וכ"מ יותר בתוספתא פ"ק דחולין (דף י"ב ע"א) סד"ה לרבי מאיר שכתבו התם משום דלא יבא להקל בערוה כו' ולכך גם באבלות כו'. י"ל במילה לא פליג אף בלא הממנ"פ כו'. מיהו הנ"י פרק הערל שם כ' וכל שהוא ספק בן תשעה ספק בן שמונה אע"פ שגמרו סימניו לרשב"ג ספק נפל הוא תוך שלשים יום והיה לנו לומר שלא נמול אותו בשבת מספיקא אלא דמשמע דסמכינן כו' ממה נפשך כדרב אדא בר אהבה עכ"ל וכ"כ הריטב"א שם וכ"מ בחידושי הרשב"א שם. והנה הרב אלפסי ז"ל הביא ברייתא זו בן שבעה מחללין עליו את השבת בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. וכ' הר"ן דס"ל דלא אמרינן הממ"נ דרב אדא בר אהבה ומתוקמא ברייתא כפשטא ולא צריך לאוקמא אליבא דרבי אליעזר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מה' מילה דמוהלין ספיקות בשבת וכן מעשים בכל יום עכ"ל. ומיירי הר"ן בספיקות שגמרו שו"צ מדכתב וכן מעשים בכל יום וכן הכריח הרב"י מדברי הר"ן בי"ד ה' מילה סס"י רס"ו סד"ה ודע שכתב הר"ן וז"ל ועוד מדכתב שכן מעשים בכל יום וגמרו הוא דאתרמי בכל יום דלא גמרו לא מתרמי אלא פעם ביובל ומשמע מדבריו דהנך מעשים בכל יום הוי דלא כהרי"ף עכ"ל. הרי ס"ל להר"ן דלהרי"ף אין מוהלין בשבת ספק בן שבעה ספק בן שמונה אע"פ שגמרו שו"צ. וזה אתי שפיר לפמ"ש. ומ"ש הר"ן להשיב ע"ז מהא דמעשים בכל יום במחכ"ת אינה תשובה כלל על הרי"ף דמעשים שבכל יום היינו סתם ולדות שהם ספק בן תשעה דזה שיהי' ודאי לאו בן תשעה כ"א ספק בן שבעה ספק בן שמונה. ושיהי' נגמר בסימניו ג"כ ודאי לא מתרמי רק לעתים רחוקים. והוא לא בא להשיב על הרי"ף רק ממעשים שבכל יום דהיינו ספק בן תשעה וע"ז ודאי יודה הרי"ף ג"כ דמוהלין אותו לת"ק דרשב"ג עכ"פ. ולכן לא כתב הרי"ף רק ספק בן שבעה ספק בן שמונה דזה ודאי אין מוהלין אותו אף לת"ק דרשב"ג. והר"ן השוה כל הספיקות בהשוואה א' היינו שמדמה הספק דבן שבעה ספק בן שמונה לספק בן תשעה ספק בן שמונה. ובאמת יש לחלק ביניהן טובא ולכן לא יקשה על הרי"ף כלל ממעשים שבכל יום. וכן משמע ג"כ מהברייתא עצמה דיש להבין לדברי הר"ן מדוע אמר ספק בן שבעה ספק בן שמונה הל"ל ספק בן תשעה ספק בן שמונה דהוי רבותא טפי. ובהרמב"ן שנדפס מחדש על שבת הגירסא באמת ספק בן תשעה ספק בן שמונה. וכ"ה בחידושי הריטב"א ביבמות (ד"פ) סד"ה מ"מ ג' מחלוקת בדבר. אבל זה נגד גירסת הש"ס שלנו והרי"ף והרא"ש והר"ן וחידושי הרשב"א ביבמות שם ונגד התוספתא וא"כ לשון הברייתא עצמה מורה דספק בן תשעה מוהלין אותו בשבת והיינו סתם ולדות שגמרו שו"צ ואעפ"כ בכה"ג כשודאי אינו בן ט' כ"א ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת אף שגמרו שו"צ. ומה שבגמרא (דקל"ו ע"א) מקשה מספק זה על רב אדא דתירץ על מילה דסתם ולדות היינו משום דרב אדא תירץ כן על הסברא דסתם ולדות לרשב"ג דחייש למיעוטא חייש במילה ג"כ אא"כ נודע שכלו לו חדשיו כדפרש"י ד"ה לא נצרכה. ותירץ רב אדא דמילה אין נקרא חילול שבת משום ממנ"פ. וא"כ לפ"ז ודאי הקושיא גם על ספק בן שבעה ספק בן שמונה כשגמרו שו"צ דשייך בו ג"כ הממנ"פ אבל לפ"ד הרי"ף דלא קיי"ל הממנ"פ דרב אדא. א"כ הברייתא מורה ודאי דיש לחלק לענין מילה בין סתם ולדות לספק בן שבעה ספק בן שמונה אף שגמרו שו"צ כנ"ל ואתיא הברייתא כת"ק דרשב"ג עכ"פ וכ"מ פשט הברייתא דאיירי בגמרו שו"צ. מדקאמר בן שבעה מחללין עליו את השבת. ומאחר דהמילה נק' חילול שבת ממש ומכ"ש למאי דאוקימנא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר דאף לרב אדא זהו חילול שבת גמור שיש בו סקילה וכדפרש"י (דקל"ה ע"א). והשתא אם איתא דלא גמרו שו"צ מדוע יחללו עליו את השבת ולא נדחה המילה מספיקא. כמו דדחינן המילה בספיקא דבין השמשות וכה"ג. הלא יש כאן ספק שקול כיון דעל כרחך אינו מרוב נשים דיולדות לתשעה כ"א ממיעוטא דיולדות לשבעה. א"כ מאן לימא לך דהוא בן קיימא כיון דאיכא ריעותא שלא נגמר שו"צ י"ל יותר שהוא ממיעוט נפלים ואמאי דחינן שבתא מקמי מילת ספק שהרי אמרינן ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ערלתו ספק (דקל"ה ע"א) ואין לך ספק גדול ועצום מזה מדלא נגמרו סימניו וגם אינו בן תשעה יש לספק בנפל דאפילו בסתם ולדות שהן בני תשע כ' הרשב"א והריב"ש דגם לת"ק דרשב"ג אין נחשבים לבני קיימא אא"כ גמרו שו"צ דאז אזלינן בתר רובא דרוב נשים ולד מעליא ילדן. משא"כ בלא גמרו שו"צ איתרע ליה רובא. מכ"ש וק"ו בבן שבעה דאינו מרובא כ"א ממיעוט נשים דילדן לשבעה. ואם גם לא גמרו שו"צ הא איתרע ליה מיעוטא זה דבן קיימא ורגלים לדבר שהוא ממיעוט נפלים ולפחות ספק שקול הוי ואיך יחללו עליו השבת באיסור סקילה ובפרט במכשירי מילה לרבי אליעזר. אע"כ הא דבן שבעה שמחללים עליו את השבת מיירי בגמרו שו"צ ולכן אע"פ שהוא בן שבעה ויש לחוש שמא הוא מבן תשעה והוא נפל לא חיישינן לזה כיון דבן שבעה ג"כ מתקיים והיינו כיון שגמרו שו"צ. וא"כ הא דספק בן שבעה ספק בן שמונה שאין מחללין מיירי ג"כ בגמרו שו"צ וכמו שהבין הר"ן מדברי הרי"ף כנ"ל. וכן מצאתי ג"כ שפסק הראב"ן בשבת פר"א דמילה סי' שס"ט דס"ו ע"ד וז"ל ולד שנימול ספק לשבעה ספק לשמונה אינו נימול בשבת דת"ר ערלתו ודאי דוחה ואין ספק דוחה ואמרינן לאתויי הא דת"ר בן שבעה מחללין עליו את השבת ובן שמונה אין מחללין ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין ואמאי נמהליה ממ"נ אם חי הוא כו' עד לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר כו' ואהאי לא סמכינן דדיחוייא הוא ולא עיקר דאשינויא לא נסמוך בכל דוכתי אנן אמרינן אשינוייא ניקום ונסמוך בתמיה עכ"ל מדקאמר סתם ולד שנימול ספק לשבעה ספק לשמונה אינו נימול בשבת מסתמא מיירי אף בגמרו שערו וצפרניו וליכא למימר דסמך עמ"ש בפרק הערל דגמרו סימניו אמרינן דבן שבעה הוא כמ"ש הב"י על הרי"ף. דהא הראב"ן ביבמות שם פסק כרבי אבהו דאין סומכין לומר שהוא בן קיימא עד שיהי' בן עשרים שנה וכדפרש"י ואיך ימולו אותו לשמונה ימים. א"ו הראב"ן מיירי בגמרו סימניו ואעפ"כ אין מלין ודלא כרבי דהא ת"ק ס"ל דבן שמונה אף שגמרו סימניו הרי הוא כאבן. ואפילו שהה שלשים יום כד' כל הפוסקים בפי' דברי הת"ק ורשב"ג ג"כ אינו מיקל אלא ע"י שהייה שלשים יום. ורבי אבהו מצריך עשרים שנה לפרש"י אף לרבי. ולפי' התוספות לרבנן דרבי. וא"כ רבי יחידאה הוא בזה לכן לא קיי"ל כוותי' ולכן אין מוהלין אותו ואפילו ספק בן שבעה ספק בן שמונה אף שגמרו סימניו אין מוהלין אותו מה"ט דתנן ערלתו ודאי ולא ספק כו' כנ"ל:
קיצור ואפ"ל לפי המסקנא גם רשב"ג לא פליג במילה. אך הרשב"א והריטב"א והנ"י כ' דלרשב"ג אין מוהלין גם סתם ולדות בשבת רק משום הממנ"פ. והרי"ף השמיט הממ"נ ופי' הר"ן דס"ל דאין מוהלין ספיקות בשבת והיינו אף שגמרו סימניו שו"צ כן ביאר דבריו הב"י. וזה אמת בספק בן שבעה ספק בן שמונה וכ"ש בבן שמונה ודאי. אבל בסתם ולדות שי"ל שהן בני תשעה וגמרו שו"צ מהלינן להרי"ף בשבת. וא"צ להממנ"פ וכמש"ל הטעם בסעיף שלפני זה. ולא כהר"ן שהשוה כל הספיקות וכ"מ מהברייתא עצמה דלא דמי ספק בן שבעה ספק בן שמונה לסתם ולדות והיינו לת"ק רק לרשב"ג השוה אותם המקשה. ומהברייתא מוכרח דמיירי הכל בגמרו סימניהם שו"צ דאל"כ אפילו בן שבעה אין למולו מאחר דמיעוטא להקל ומיעוטא להחמיר וגם יש בו ריעותא. גם בהראב"ן משמע כדעת הרי"ף וכדפרישית:
זוהנה הב"י בא"ח סי' של"א ובי"ד סי' רס"ו השיג על הר"ן שלא נזכר מ"ש ביבמות פרק הערל (ד"פ) דאוקמוה לההיא ברייתא בשלא גמרו סימניו אבל כל שגמרו שו"צ מוהלין אותו בשבת ואע"ג דלצאת לגמרי מתורת נפל לא סגי בגמרו שו"צ עד שישהה שלשים יום. מ"מ לענין מילה סומכין ע"ז כו'. ולענ"ד זה אינו מכמה טעמים חדא דשם לא העמידו כלל ברייתא זו בלא גמרו סימניו דאיך אפשר לומר כן דהרי הת"ק ס"ל דבן שמונה היינו אפילו גמרו סימניו שערו וצפרניו ואפילו שהייה לא מהני ליה כמש"ל ובודאי דברייתא זו עיקרה אתי לת"ק כמו שיראה בתוספתא. אלא דאתיא לרבי ג"כ. אבל ודאי אתיא לת"ק ג"כ וא"כ א"א בשום אופן לומר דמיירי דוקא רק בלא גמרו סימניו שו"צ אלא התם בפרק הערל הכי אמרינן והכי גרסינן בגמרא הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו. ר"ל רבי אבהו דשם בפרק הערל איירי בגמרו סימניו ובכה"ג חיי לרבי. ולרבי בן שמונה היינו בלא גמרו סימניו אבל לת"ק דהוא רבנן ודאי איירי הברייתא גם בגמרו סימניו. וא"כ לת"ק ודאי דאין מחללין עליו את השבת אף שגמרו סימניו. ולמאן דלית ליה הממ"נ פריך לרשב"ג אפילו אסתם ולדות שי"ל שהן בני תשע וגם גמרו שו"צ מימהל היכי ממהלינן להו מאחר דלדידיה הוא ספק נפל עד שישהה שלשים יום וכמו שהכריחו בהדיא הרשב"א ביבמות שם והריטב"א דאומרו מימהל היכי מהלינן להו קאי על סתם תינוקת שגמרו סימניהם שו"צ וא"כ כיון אפילו בכה"ג הוצרכו לתירוץ משום הממנ"פ דרב אדא וכן למסקנא פירשו הרשב"א והריטב"א והנמק"י דלא מהלינן סתם תינוקות שהן ספק בני תשע ספק בני שמונה שגמרו שו"צ לרשב"ג דבעי קים ליה בגוי' שכלו לו חדשיו לא מהלינן להו רק משום דסמכינן על הממנ"פ דרב אדא. וכש"כ וק"ו לרשב"ג ולת"ק בתינוקת שודאי אינן בני תשעה רק ספק בן שבעה ספק בן שמונה אף שגמרו שו"צ א"א למולם בשבת אלא מצד הממ"נ דר"א וזה הפך ממש מדברי הרב"י דס"ל דאפילו בספק דבן שבעה ובן שמונה שגמרו שו"צ ואפילו בבן שמונה ודאי רק שגמרו שו"צ אין צריך להממנ"פ דרב אדא וע"כ אישתמיטתיה דברי הרשב"א והריטב"א והנ"י הנ"ל דאפילו בסתם ולדות ושגמרו שו"צ לא מהלינן לרשב"ג רק מצד הממנ"פ הנ"ל. ולמאן דלית ליה הממנ"פ א"א למולם בשבת לרשב"ג. וכמ"ש עוד בחידושי הרשב"א בשבת שם סד"ה הא דאמר אביי כתנאי וז"ל דלא קיי"ל בהא כרב אדא בר אהבה ודחייה בעלמא היא ולא מהלינן לרשב"ג אלא מי שקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו וכ"כ ר"ח ז"ל דלית הלכתא כרב אדא בר אהבה דשנוייא בעלמא היא עכ"ל וק"ו לרשב"ג ג"כ בבן שמונה שגמרו שו"צ א"א למולם בשבת אם לא רק מצד הממנ"פ הנ"ל וק"ו בן בנו של ק"ו לת"ק ואף לרבי ס"ל להתוס' דיבמות (ד"פ ע"א) דאינו יוצא מידי נפל עד שישהה שלשים יום וכ"ד התוספות בשבת (דקל"ו ע"א) באמרם דא"כ הל"ל הלכה כרבי. מבואר בהדיא דס"ל דגם לרבי צריך שהייה שלשים יום ורשב"ג ור' לא פליגי כלל בבן שמונה ושניהם ס"ל דבעינן גמר סימנים ושהייה שלשים יום יעו"ש ולפרש"י ביבמות ס"ל לר' אבהו דר' מחמיר יותר מרשב"ג ואינו יוצא מידי נפל לגמרי עד עשרים שנה. א"כ לרש"י ותוספות גם לרבי א"א למולו אף שגמרו סימניו רק מצד הממנ"פ דרב אדא. גם הה"מ פ"א מה' יבום סוף הלכה ה' כ' וי"א דגם לרבי ספיקא הוי עכ"ל. ולכן להרי"ף שהשמיט הממנ"פ דרב אדא ולא ס"ל כלל ממנ"פ זה וכמש"ל בשם הראב"ן א"א למול ספיקות אלו בשבת אף שגמרו שו"צ. וצדקו בזה דברי הר"ן רק הא דמשמע בגמרא דמוהלין סתם ולדות כמ"ש מימהל היכי מהלינן להו היינו ע"כ רק בסתם ולדות שי"ל שהן בני תשעה וגמרו שו"צ דבזה סמכינן על ת"ק ורבי למולם בשבת אף למאן דלית ליה הממנ"פ דרב אדא. כי רק רשב"ג לבדו מחמיר בזה להצריך שהייה שלשים יום. ועוד קשה דלשטת הב"י דהברייתא מיירי בלא גמרו סימניו א"כ בן שבעה מחללין עליו את השבת אף שלא גמרו סימניו וזה רחוק מאד וכמ"ש לעיל בסעיף שלפני זה. ועיין בת"ש בי"ד סי' ט"ו ס"ק ט"ו וסי' י"ג ס"ק ט"ו בהא דבן ח' אף ששהה למ"ד יום ה"ל פלוגתא דרבוותא:
קיצור הב"י השיג על הר"ן חנם. כי בפרק הערל אמרו דשם איירי בגמרו סימניו בדוקא דלרבי חיי וברייתא דאיזהו בן שמונה מיירי לרבי בלא גמרו סימניו. אבל לת"ק אתיא בין גמרו סימניו בין לא גמרו סימניו. וכן לרשב"ג אין מוהלין אותו בשבת בלא הממנ"פ. וגם לרבי יש דיעות דגמרו סימניו בבן ח' אינו ודאי בר קיימא עד שישהה שלשים יום ע"כ א"א למולו למאן דלא ס"ל הממ"נ דרב אדא וצדקו ד' הר"ן:
חגם ק"ל לסמוך אממנ"פ דאם חי הוא כו' אם מיירי בלא נגמרו שו"צ דאם חי הוא עכ"פ חלוש הוא ביותר שלא נגמרה ברייתו עדיין בשלימות ואסור למולו אף בחול וכ"ש בשבת א"ו מיירי בגמרו שו"צ שאז אין ראיה שהוא חלוש. לכן שפיר י"ל הממנ"פ אם חי הוא וא"כ אינו ג"כ חלוש. דהפי' אם חי הוא היינו שהוא בן שבעה וגם גמרו שו"צ א"כ אינו חלוש ג"כ ואם מת הוא היינו שהוא בן שמונה דאף שגמרו שו"צ חשוב מת. מיהו צ"ע לפי' הראב"ד ביבמות (ד"פ) בהא דרבי אבהו דבן שמונה שגמרו שו"צ אע"פ שיצא מכלל נפל בשלשים יום אין מחזיקין אותו בגדול בבן יג"ש ויום א' אלא דוקא כשהוא בן עשרים שנה מפני שהוא חלוש ביותר ור"ל אף שהוא בן ז' דאשתהי חלוש הוא ביותר. כ"מ לכאורה הפי'. א"כ כיון שעכ"פ הוא חלוש ביותר אמאי לא ידחו מילתו עד שיתגדל וגם לתוספות שם דעד עשרים שנה אינו מתברר לרבנן אם אינו נפל. וא"כ אף שגמרו שו"צ והוא נפל ויוכל להתקיים עשרים שנה איך יאמרו ע"ז ואם מת הוא ה"ל כמחתך בשר בעלמא הרי יכול לחיות עשרים שנה. ואיך יקיל זה מההורג בעל חי שאין בו עצם שאינו מתקיים רק י"ב חדש דודאי חייב משום חובל בשבת וכש"כ בזה שיוכל להתקיים י"ט שנה ואין לומר דאם יתקיים י"ט שנה חל עליו מצות מילה ומילתו דוחה שבת דזה דוחק מאחר שלא נקרא בן קיימא ועוד דא"כ יגדל הקושיא דיהי' אסור למולו אף בחול שהרי שמא הוא ולד שיכול לחיות עד עשרים שנה ואולי ע"י המילה יחלוש כחו וימות לשעתו לכן נ' דלר' אבהו ודאי ליכא למימר הממנ"פ דרב אדא ובחידושי הרמב"ן שנדפסו מחדש על שבת בפרק ר"א דמילה נ' דמפרש הכל בגמרו סימניו וכן משמע מהירושלמי פרק נושאין על האנוסה שהביא הרמב"ן דהתם אומר סימנים מוכיחים עליו דהיינו שגמרו סימניו וע"ז שואל אילין תינוקת ספיקות מהו לחלל עליו את השבת והביא הממנ"פ ודחו אותו. וסיים הרמב"ן נמצא לדברינו שאפילו נולד לספק שמונה וגמרו סימניו אין מלין אותו בשבת אין לך נימול בשבת אלא דכלו לו חדשיו ולא כן דעת הגאונים והמחברים ז"ל עכ"ל. ויש לומר שלא כן דעת הגאונים היינו כשיש לומר שהוא בן תשעה וגמרו שו"צ אזי מלין אותו דא"צ בזה להממנ"פ. ועיין בת"ש בי"ד סי' ט"ו ס"ק י"ב די"ל דיעבד קיי"ל כרבנן דרשב"ג והלכה כרשב"ג היינו לכתחלה ע"ש ומילה אם נחמיר דבעינן כרשב"ג א"כ ידחה ענין מילה בשבת לגמרי דלהיות קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו דהיינו בבעל ופירש זה לא יזדמן רק מעט מזעיר ולכן כדיעבד דמיא אבל בספק דבן ז' ספק בן ח' באמת אין מלין אותו בשבת אף שגמרו שו"צ כן י"ל לדעת הרמב"ן וכ"נ דעת הרי"ף והראב"ן ועיקר ודלא כהרב"י ואף שבחידושי הרשב"א ביבמות (ד"פ) סד"ה סימני סריס כתב ג"כ לפרש כדעת הרב"י ולא לגמרי וז"ל וההיא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין דוחין עליו את השבת בשלא גמרו סימניו הוא דכיון שלא נגמרו סימניו והוא מסופק בבן שמונה סימניו מוכיחים עליו שלא כלו לו חדשיו. אבל אם גמרו סימניו כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן וזה מסופק שמא בן שבעה הוא בבן קיימא מחזקינן ליה לכ"ע חוץ מרשב"ג דתלי טעמא בשהייה שלשים יום עכ"ל. הנה גם לדבריו בן שמונה ודאי לא מהני גמרו בי' סימניו לרבנן דלא כהרב"י וא"כ כיון דרבנן ורשב"ג שוים בזה איך יתיר למולו על סמך רבי דהוא יחידאה. ומ"מ גם מ"ש בספק בן ז' מיירי בלא גמרו צע"ג מאחר שגם לדבריו הא דבן שמונה מיירי אף בגמרו סימניו וכן הא דבן ז' מחללין עליו מיירי ג"כ בגמרו סימניו מטעם שכתבתי דאם בן ז' הוא ובן קיימא הוא מהמיעוט נשים דילדו לז' הוא וכשלא גמרו סימניו סימנים מוכיחים עליו שאינו ממיעוט זה כ"א ממיעוט דנפלים וא"כ אם ב' אלו דתוספתא רישא וסיפא מיירי בגמרו סימניו איך המציעתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה יהיה איירי בלא גמרו סימניו. ומה שהכריחו לזה הוא דאם רבנן פליגי אפילו בספק בן שמונה א"כ הנאמר דסתם בני אדם אינן בחזקת שאינן נפלים וכו' לפרש"י לרבי אבהו יעו"ש. זה לק"מ דסתם ולדות שהם ספק בני תשעה ספק בני שמונה הם בחזקת בני קיימא. משא"כ ספק בן שמונה ספק בן שבעה כו' וסתם אנשים הם ודאי בני תשעה דרוב נשים לתשעה ילדן וכן מהמיעוט דילדן לשבעה יש דילדן לשבעה ממש ולא ספק בן שמונה כו' לכן רוב ולדות אין ספק עליהן. וכיון דפשט הברייתא מורה דמיירי בולדות סתמי דנגמרו שו"צ וכן הבין הר"ן בהרי"ף וכן פי' הרמב"ן וכ"מ דעת הראב"ן אם כן נראה להחמיר. וע' בהג"ה במל"מ פ"א מה' מילה מה שפי' דספק בן שבעה ספק בן שמונה ר"ל ספק גמרו סימניו ספק לא גמרו סימניו כו' ודוחק הוא. בפרט לת"ק ולרשב"ג ודאי אין הפירוש כן. שוב ראיתי מענינים אלו בספר בני אהובה להגאון מוה' יהונתן ז"ל פ"א מה' יבום דין ה' וראיתי שדחה פי' הרב"י בהרמב"ם פ"א מה' מילה וס"ל דאין מלין שום ולד אא"כ גמרו שו"צ דלא כהב"י וכן הבין הטוי"ד סס"י רס"ו בהרמב"ם רק שהרב"י שם חלק עליו. וגם בגמרו שו"צ אינו בחזקת בן קיימא ודאי אא"כ הוא ספק בן תשעה או בן ז' ודאי אבל ספק בן ז' ספק ח' וכ"ש בן ח' ודאי אף שגמרו סימניהם אינן רק ספק בני קיימא לרבי ולרשב"ג עד שישהו שלשים יום ואין מלין אותן בשבת אלא מצד הממנ"פ דרב אדא וכ"ז לרבי ורשב"ג ולפ"ז להרי"ף והראב"ן ור"ח דלא ס"ל ממנ"פ דרב אדא חזר הדין למה שכתבתי דאין מוהלין בשבת אלא סתם ולדות שהן ספק בני תשעה ושגמרו שו"צ. וה"ה ודאי בן שבעה שגמרו שו"צ. אבל ספק בן שבעה ספק בן שמונה שאף שגמרו שו"צ אינן ודאי בני קיימא גם לרבי ורשב"ג אין מוהלין אותן בשבת. וכ"ש לרבנן דרבי ורשב"ג דלדידהו פי' הבנ"א דהברייתא דבן שמונה וכו' מיירי אף בגמרו סימניהם הם ודאי בחזקת נפל ולא בספק יעו"ש:
קיצור גם קשה לומר דהממנ"פ מיירי בלא גמרו סימניו דא"כ איך אם חי הוא שפיר מהלינן ליה הלא עכ"פ חלוש הוא ואסור למולו אפילו בחול מחשש סכ"נ כ"ש בשבת. עוד יש להקשות על הממ"נ אף אם מיירי בגמרו שו"צ איך יאמרו ואם מת הוא ה"ל כמחתך בבשר כיון דאפשר להתקיים י"ט שנה לרבנן לפ"ד התוספות וגם על אם חי הוא מ"מ חלוש הוא לפ"ד ר' אבהו. ע"כ ההכרח דר' אבהו לית ליה זה הממנ"פ. גם בחידושי הרמב"ן משמע הברייתא דשבת מיירי בגמרו סימניו ואף שבחידושי הרשב"א ביבמות לא כ' כן. בבני אהובה פי' ג"כ דברי הרמב"ם לענין מילה ג"כ הכל רק בגמרו סימניו דלא כהרב"י וכן הבין הטור ג"כ בהרמב"ם:
טועכשיו נבאר השאלה לענין יבום באשה שנשאת לבעלה י"ז כסלו וילדה י"ב אב אחר מיתת בעלה. והשנה היתה פשוטה ולא מעוברת. והולד היה בריא ונגמר שו"צ וינק בטוב ומת מחולי יום שלישי ללידתו ונשארה זקוקה ליבם קטן שהוא בן ששה שנים וצידדו מעלתם משום דנגמרו שו"צ להרמב"ם ה"ל ולד מעליא משום דפוסק כרבי ואף לשא"פ דפוסקים כרבנן דרשב"ג ולא כרבי ולא סמכינן על גמרו שו"צ אא"כ בסתם ולדות שי"ל שהן בני תשעה חדשים. אבל הכא אין כאן רק רכ"ח ימים שאינן אפילו שמונה חדשים. עכ"ז יש לצרף דעת האומר דשיפורא גרים דא"כ יש כאן תשעה חדשים וגמרו שו"צ. והנה לפמשנ"ת לעיל בנד"ז שהוא ספק בן שמונה ספק בן שבעה אין מוהלין אותו בשבת אף שגמרו שו"צ אם לא מצד הממנ"פ דרב אדא. א"כ כמ"כ אין ע"ז שם סמך בהיתר יבמה לשוק. דהא מצינו שהחמירו בזה יותר מבמילה בשבת דאילו סתם ולדות שגמרו שו"צ מוהלין אותן בשבת אף למאן דלית ליה הממנ"פ. וביבמה כה"ג אין מותרת בלי חליצה עד שישהה שלשים יום. ואף להרמב"ם דפוסק כרבי מדין תורה מ"מ מבואר מדבריו פ"א מה' יבום דין ה' דאין סומכין ע"ז כלל לענין יבום. ולפ"ד הבני אהובה פ"א מה' יבום דין ה' גם להרמב"ם דפוסק כרבי אינו בחזקת ודאי בן קיימא אף לרבי ע"י שגמרו שו"צ. אלא בנולד ודאי לבן שבעה. או בסתם ולדות שהן ספק בני תשעה בזה כשגמרו שו"צ חשוב בחזקת ודאי בן קיימא מדאורייתא ולא בבן שמונה אף שגמרו שו"צ ולא גם בספק בן שמונה ספק בן שבעה אף שגמרו שו"צ יעו"ש. ולענין מילה סמכינן בכה"ג על ממנ"פ דרב אדא לפ"ד הרמב"ם. ואין לומר דבנ"ד יש הוכחה דודאי בן שבעה הוא כי היא טבלה לבתולים ולוסתה ערב ח' טבת ונשאר משם עד הלידה י"ב אב ז' חדשים שלימים של שלשים יום. ואין אשה מתעברת מביאה ראשונה א"כ ודאי לא נתעברה רק עד ח' טבת ובודאי בן שבעה וגמרו שו"צ הוא בחזקת ודאי בן קיימא לרבנן דרשב"ג ג"כ וכ"ש לרבי דאף דאין זה כמו כלו לו חדשיו שפוטר לכתחלה מן היבום דזהו ודאי רק בכלו לו תשעה חדשים ולא בבן ז' אף שכלו לו שבעה חדשים וגמרו שו"צ. כמ"ש הבית מאיר בתשו' סי' יו"ד יעו"ש שדבריו נכונים וברורים. מ"מ לענין דיעבד אם נשאת לכהן היה הדין דלא תצא. אבל לא כן בנד"ז י"ל דאינו כלל בן שבעה מתרי טעמי שהרי יש לחוש שבעל שני פעמים בלילה הראשונה אף דהאידנא החמירו שנותנים לו רק בעילת מצוה אין להחזיק זה שבודאי לא בעל שני פעמים ולסמוך ע"ז להקל לפוטרה מן היבום שהרי יש לחוש שלא ידע הדין שאסור לבעול שני פעמים וגם אף את"ל שידע הדין י"ל אם לא מצאה דם הקיל לנפשיה כיון שיש איזה פוסקים מקילים בזה הגם דקיי"ל לא כוותייהו וא"א בשו"א לבנות יסוד ע"ז וכ"מ בגמ' דיבמות (דף ל"ד סע"א) שבעלו ושנו ור"ל דמסתמא חוששין לזה שלכן תנן ומפרישין אותן ג"ח וכ"מ בהרמב"ם פי"א מה"ג דין כ"ג ובש"ע סי' י"ג ס"ח דגדולה צריכה להמתין ג"ח. והיינו ע"כ משום שמא בעלו ושנו וגם ביש"ש פ"ג סי' י"ז פסק כן דמפרישין כו' ולא התנה והוא שבעלו ושנו ש"מ דמעצמינו אנן חוששין כן. וגם אולי מיעכה באצבע וכ"ש דכל זה לא מהני כלל וכלל על לכתחלה כנ"ל. ועוד דרש"י ביבמות ס"פ ד"א (דל"ד ע"ב) גבי תמר דאיעברה בביאה ראשונה משום דמיעכה באצבע פי' דעי"ז פתחה פתוח וה"ל כשתי ביאות. א"כ בבוגרות דפתחה פתוח הוא כדאיתא פ"ג דכתובות (דף ל"ו ע"ב). וכ"כ הרמב"ם פי"א מה' אישות דין י"ב. וא"כ אפ"ל דבוגרת מתעברת מביאה ראשונה. מיהו רש"י בכתובות שם כ' ודומה לו כאילו פתח פתוח משמע מ"מ אינו פתוח לגמרי וצ"ע. וכיון שכן בנד"ז י"ל גם בנשאת לכהן תצא דאנן לא סמכינן באשת כהן אלא על רבנן והיינו בסתם ולדות שהן י"ל בני ט' דסמכינן ארובא עם גמר סימנים. משא"כ הכא לרבנן הוה בחזקת ספק נפל היינו ספק בן שמונה ספק בן שבעה. ולרשב"ג ג"כ י"ל ספק דאף דרשב"ג ס"ל שי"ל אשתהי. מ"מ ספיקא הוי והרי בחד גוונא מחמיר רשב"ג טפי מרבנן ואינו מיקל אלא בשהה אבל כשלא שהה עדיין י"ל שאינו מיקל יותר מרבנן וה"ל ג"כ ספק שקול ממש. ועוד דבגמרא משמע דלרשב"ג אפילו בסתם ולדות וגמרו שו"צ תצא אף באשת כהן רק דאנו סומכין על רבנן באשת כהן א"כ כ"ש וק"ו הכא דלרבנן ג"כ תצא כ"ש לרשב"ג. רק לרבי לבד י"ל דה"ל בחזקת ולד גמור מדאורייתא ולרש"י ותוספות גם לרבי ספיקא הוי ובענין שפורא גרם ע' מזה בב"ש סי' ד' סעי' י"ד ס"ק י"ט ובסי' קנ"ו ס"ד סק"ה. ובבית מאיר בתשובותיו סי' יו"ד האריך דאף למ"ד שפו"ג לא אמרינן שפורא גרים בתחילתו ובעינן שמונה חדשים שלימים רק בחדש התשיעי אמרינן שפורא גרים ואף שהתוספות בנדה פרק בנו"כ (דל"ח) פי' דלריה"ו דס"ל שפו"ג גם בחדש הראשון סגי בסוף החדש כ' הבית מאיר דריה"ו יחידאה הוא ולא עבדינן כוותיה ועוד דגם לריה"ו נחלק מהרי"ט עליהם דל"א שפו"ג בתחלת העיבור כמבואר בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' ט"ו בד"ה תו אייתי מר ובד"ה והא דכתבו התוספות והשיג עליהם וגם הבית מאיר כ' דרש"י אינו מפרש דברי ר' יהודה כהתוספות וז"ל רש"י ז"ל אינו מפרש כלל כהתוספות אלא מלשונו משמע דשפורא גרים דקאמר ר' יהודה לא הוי אלא כעין מליצה על התחלת חדש התשיעי כו' עכ"ל ור"ל דהיינו אחר שמונה חדשים שלימים וכשמתחיל החדש התשיעי הוי זמן לידה ואף שהגדולים שם חלקו על הבית מאיר הא הוא אח"כ סיים על משמרתי אעמודה וגם העצי ארזים סי' ד' סעי"ד ס"ק כ"ה חלק על הר"י מינץ והרמ"א. ובלא"ה אפילו אי הוה אמרינן שפו"ג בתחלה וסוף כ"ז לענין דיעבד דאשת כהן. אבל יבם קטן לדיעבד דאשת כהן אין נראה כלל כמ"ש בתשו' משכנות יעקב חאה"ע סי' מם דאינו דומה כלל לדיעבד שכבר נשאת לכהן יעו"ש באריכות. ולענ"ד ראיה מדין שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דלכתחלה לא תנשא אף שאומרת ברי לי אף שזהו עיגון גמור ולא משך זמן לבד ודיעבד שנשאת לא תצא כמבואר בש"ע סי' י"ז סעיף מ"ב מתלמוד ערוך פ"ב דכתובות. ועוד מצאתי ראיה ממ"ש בפסוק במ"א סי' ג' אז תבואנה שתים נשים זונות כו' ומבואר בשה"ש רבה בתחלתו ורבנן אמרי יבמות היו ופי' בידי משה שם בשם הירושלמי כלה וחמותה היו שחמותה טוענת שהילד החי זהו בנה וזוקק את כלתה ליבום ומיירי דליכא יבם אחר כן פי' הידי משה שלכן אמרה הכלה גזורו כו' דכוונתה שעי"ז ממנ"פ תפטר מן היבום יעו"ש והכלה טוענת שזהו בנה ואינה זקוקה ליבום. וקשה הא אף לדברי חמותה ילדה הכלה ולד שלם כמו שלה רק שמת מפני ששכבה עליו וה"ל כמו אכלו ארי וא"כ יהיה פוטר מן היבום לרבנן דרשב"ג ואם יבם קטן ה"ל כדיעבד הרי הכא היבם קטן מאד והרי בדיעבד סמכינן על רבנן ואין לומר דמיירי בלא גמרו שו"צ דזה אינו במשמע דהמשמעות דמיירי בסתם ולדות כמש"ש ואלד וכו' ותלד גם האשה וכו' ועוד דא"כ מהו ואתבונן עליו בבוקר והנה לא היה בני. ואם הילד השני לא גמרו שו"צ א"צ התבוננות כו'. ודוחק לומר דמיירי ששניהם לא גמרו שו"צ דכ"ז אינו במשמע כלל. א"ו הא דלדברי חמותה הכלה היא זקוקה לקבל חליצה הוא משום דלכתחלה כל שלא שהה שלשים יום היא זקוקה לחלוץ ואין זה כלל כדיעבד אף שהיבם קטן מאד ולכן כיון שמת תוך שלשים יום אף שאכלו ארי היא זקוקה ותמתין י"ג שנה עד שתחלוץ מזה מבואר דיבם קטן אינו כדיעבד:
קיצור בנד"ז לענין לפוטרה מן החליצה משום דעת הרמב"ם ומשום שפורא גרים. הנה כבר נת' דאף לענין מילה לא סמכינן ע"ז למול ספק בן שבעה ספק בן שמונה אף שגמרו שו"צ להרי"ף ור"ח והרמב"ן. ולשא"פ ג"כ אין סומכין רק משום הממנ"פ דרב אדא. ולפטור מן החליצה מחמירין יותר דהא הרמב"ם אף שלענין מילה פוסק כרבי. לענין חליצה לא סמך על רבי. ולהבני אהובה גם להרמב"ם דפוסק כרבי עכ"ז בכה"ג שהוא ספק בן שבעה ספק בן שמונה אינו לגמרי בחזקת בן קיימא אף מדאורייתא. ואין לסמוך כאן על הוכחה דהוא ודאי בן שבעה. לכן י"ל דאף בנשאת בדיעבד לכהן תצא דהא אנן לא סמכינן בדיעבד אלא על רבנן והם לא אמרו אלא בסתם ולדות שי"ל שהם בני תשעה ורשב"ג לא מיקל טפי מרבנן בלא שהה רק לרבי לבד י"ל דהוה בחזקת ולד גמור מדאורייתא. ולרש"י ותוס' גם לרבי ספיקא הוי. ובענין שפו"ג האריך הבית מאיר דלא אמרינן שפו"ג כ"א בסוף העיבור ולא בתחלתו גם לר' יהודה לפי פרש"י וגם כ' דגם לריה"ו לא אמרינן כן. וגם כ' הבית מאיר דר' יהודה יחידאה הוא. ועוד דנד"ז נק' לכתחלה ולא דמי לדיעבד שכבר נשאת. (וע' בש"ע סי' קס"ד ס"ז וצ"ע בנשאת לישראל דהיינו שתחלוץ ותשב תחת בעלה אם היבם קטן אם תמתין או לא ור"ל דא"צ להמתין זמן רב כיון דכבר נשאת). ועוד ראיה ע"ז מהמד"ר ע"פ אז תבואנה שתים נשים זונות דמוכח שאף שצריכה להמתין על יבם קטן זמן רב נק' לכתחלה ולא סמכינן בכה"ג על רבנן דפליגי על רשב"ג:
יוהנה לענין שפורא גרים יש להעיר ממ"ש התוס' בנדה ס"פ האשה (דף ס"ד ע"א) ד"ה אתמר וז"ל כדאמר לעיל (דל"ט) דחזאי ריש ירחא וריש ירחא כו' ואפילו שאחד מלא ואחד חסר ואין הימים שבין ראייה לראייה שוין מ"מ קביעות החדש גורם. ופי' דבריהם הרא"ש שם סי' כ"ה ואע"ג דאין הפלגות הראיות שוות שהרי סדר החדשים אחד חסר ואחד מלא. אפ"ה בשפורא תליא מילתא עכ"ל הביאו הש"ך בי"ד סי' קפ"ט סעי' ו' ס"ק י"ג. והרמב"ן בחידושיו פרק האשה שם הביא כן בשם הראב"ד שכשם שהאשה קובעת ווסת להפלגות שוות כך קובעת ווסת בימי החדש כו'. והוא ז"ל תמה מאד ע"ז וכי הווסת מזל יום גורם כו' שיהא שפורא גרים תמה הוא ולפי דעתי בעניותי לא יפה כוונו כו'. ע"ש דס"ל שאין ווסת אלא להפלגות שוות והביא דבריו הרא"ה בבד"ה שער הווסתות דקס"ט ע"ב שא"א שיהיו עניני הווסתות נתלין בקדוש החדש שאין השופר שתוקעין בו גורם כו'. והוא ז"ל תירץ שזהו למולד הלבנה כו' הוא פועל בעולם כו' והסכים עמו בחידושי הר"ן פרק האשה שם הרי הרמב"ן והרא"ה והר"ן ס"ל דא"א שיהי' שפורא גרים אף לענין ראיית דם וסת של האשה. ויש קצת הוכחה לדבריהם מהא מבן חדש תפדה דהיינו שלשים ואחד יום. ולא אמרינן שיהי' שפורא גרים ובנולד בר"ח יהי' נפדה לר"ח השני. והמשמרת הבית שם חלק על הרמב"ן וכתב דודאי שפורא גרים ואף לכאורה אין ראיותיו מוכרחים דמ"ש מקטן בן תשע שנים ויום אחד. הרי במשך תשע שנים וכן במשך ג' שנים יש בכל ג' שנים חדש מעובר כדי להשוות שנת הלבנה לשנות החמה אין משם ראי' דסמכינן על שפורא גרים. מיהו ממ"ש נמנו ב"ד ועברו את החדש בתולותיה חוזרין והוא בירושלמי ספ"ו דנדרים סוף הלכה ט' יש ראיה דהשנה והחדשים נמנין בקביעות ב"ד אבל עכ"ז אף לדבריו ודעת התוס' והראב"ד זהו רק שהחדש הוא כמו שהם נקבעים בב"ד ולכן גבי ווסתות דחדש אזלינן בתר ימי החדש. אבל לומר לענין עיבור ט' חדשים אין ראיה כל כך שיהיו החדשים חדשי הלבנה דמאי שנא מהא דמבן חדש תפדה דהחדש נמנה שלשים יום. ואף אם נאמר דלר' יהודה הן חדשי הלבנה עכ"ז להוסיף עוד לומר דמקצת החדש הראשון הוא ככולו זהו לא שמענו אף מהתוס' והרשב"א דהם לא נשתמשו בשפורא גרים רק שאע"פ שחדש אחד מלא וחדש אחד חסר הכל נמנה חדש וגורם ראיות ווסת של האשה. ויש בזה קצת טעם כי האשה נמשלה ללבנה. וכמו שבלבנה יש ימים שהיא במילואה וימים שהולכת וחסירה בכל חדש כך האשה בכל חדש יש לה ימים טהורים וימים טמאים. ע"כ שפיר י"ל דהוסת שייך אחר החדש. אבל גבי עיבור הולד אין זה ראיה. אך גם לו יהא דבעיבור הולד ג"כ אזלינן בתר חדשי הלבנה. אבל לומר דמקצת החדש גורם בהריון ככל החדש הראשון עד"מ מי שנתעברה בר"ח ניסן. ומי שנתעברה כ"ט בניסן יהיו זמן לידתם שוה בחודש הט' שהוא כסלו זהו ודאי נגד החוש והנסיון שבכל הנשים רובן ככולן זאת שנתעברה בר"ח ניסן תלד סוף כסלו או ר"ח טבת וזו שנתעברה כ"ט ניסן תלד סוף חדש טבת וא"כ נגד החוש הוא לומר בזה שפורא גרים ולא דמי כלל וכלל לוסתות דהתם עכ"פ יש חדש שלם בין ראיה לראיה רק שהחדש חסר יום א' וכיון שנקרא אצלינו חדש לכל דיני התורה ע"כ שפיר י"ל שכמ"כ ראיית וסתה תלוי בימי החדש. משא"כ בחדש העיבור שיהיה מחמת זה שינוי לחדש ממש או חצי חדש כנ"ל זהו נגד הנסיון והחוש. ואין לזה הכרח בגמרא כלל לומר דמקצת החדש הראשון ככולו רק הא דשפורא גרים היינו כמו בוסתות להרשב"א דגם על ט"ו לחדש אמרינן שפורא גרים שתהא רואה בט"ו לחדש כיון שעבר חדש א' בין ראיה לראיה ומה שנקרא זה חדש אע"פ שאינו כ"א כ"ט יום זהו מחמת שפורא גרים אבל עכ"ז חדש ממש בעינן וה"נ כשנתעברה ט"ו ניסן כשהגיע ט"ו כסלו שפיר אמרינן שפורא גרים שיהא זה נקרא תחלת חדש התשיעי ופירש שעבר עליה שמונה חדשים שלימים אף שאחד מלא ואחד חסר עכ"ז אמרינן שפורא גרים. והרי עברו עליה שמונה שפורים שבהם ועל ידם עכשיו בט"ו כסלו נקרא שעברו שמונה חדשים שלימים לכן דוקא בהגיע לט"ו יום אחר שופר השמיני נשלם שמונה חדשים כדרך שאומרים בוסתות שמשהגיע יום ט"ו ה"ל שפורא גרים אבל לא להוסיף דמקצת חדש הראשון ככולו:
קיצור. התוספות בנדה (דס"ד א') ס"ל לענין וסתות נקבע לימי החדש אף שאין ההפלגות שוות דשפורא דר"ח גרים. והרמב"ן נחלק ע"ז ואף להתוספות זהו שהחדש נחשב כמו שנקבע בב"ד משמע לדברי שניהם לא אמרינן שיהיה מקצת החדש הראשון ככולו וגם זהו נגד החוש שאשה שנתעברה בר"ח ניסן עם אשה שנתעברה בעשרים בניסן יהיה נשלם זמן עיבורם בשוה:
יאועוד דהגע עצמך הלא בנקבות שאינן יהודית שאינן מונין לחדשי הלבנה ולא שייך שפורא גרים ודאי אין סברא לומר שבהם יהיה שפורא גרים לענין הלידה ואיך נאמר שיהיה שינוי בהעיבור בין אינה יהודית ובין יהודית במשך העיבור במשך חצי חדש או קרוב לחדש. זה ודאי אינו מתקבל דבשלמא בין חדשי הלבנה לחדשי החמה אשר במשך ט' חדשים יהיה השינוי ערך חמשה או ששה ימים אפ"ל שבאמת יש שינוי כן. וג"ז רחוק. אבל לומר שיהיה עוד שינוי בענין מקצת חדש הראשון ככולו. א"כ בהצטרף משך זה עם היתרון דחדשי החמה יוכל להיות ביותר מחדש אחד וזה החוש מכזיב. ולענין זה נתעוררתי מדברי הכו"פ בה' נדה סי' קפ"ט סק"ז שעורר עד"ז וסיום דבריו שלענין חסרון יום אחד בחדש מלא וחדש חסר יש להעמיס סברת הרשב"א אבל בשהשינוי בשני ימים יש להתיישב לדינא כי הוא נגד החוש והסברא עכ"ל ואם כתב כן על שני ימים ק"ו לומר מקצת החדש הראשון ככולו. ויש להעיר משלשה חדשי ההבחנה שהם צ' יום לבד מיום שנתגרשה ומיום שנתארסה הרי חדשי החמה בעינן לענין הכרת העובר עיין בש"ע אה"ע רס"י י"ג וע"ש סעיף י"א לענין הנקה כ"ד חדשים הם חדשי הלבנה. ועיין מזה בהגמ"ר דיבמות פרק החולץ סי' קי"ד הביא ב' דיעות לענין חדשי ההנקה. ועיין בתה"ד סימן רי"ו ובב"י שם. עכ"פ גבי הבחנה מבואר בפי' בגמרא פרק החולץ (דמ"ג ע"א) דהם תשעים יום ופי' בתה"ד שם משום דלענין עיבור מנינן חדשים של שלשים יום. ולולי דבריו היה מקום לדחות דשם להכי בעינן תשעים יום שמא לא נקלט הזרע עד יום שלישי. וא"כ ג' ימים לקליטת הזרע וג' חדשי הלבנה יהיה ודאי תשעים יום. ועיין בריא"ז בש"ג פ' החולץ. אך זה אינו דהא במשנה שנינו עד שיהו להן שלשה חדשים וע"ז פירשו בגמרא דהן תשעים יום וכמ"ש הרמב"ם פי"א מה' גרושין דין י"ח. שהן חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו משמע בהדיא דמצד השלשה חדשים עצמן בעינן תשעים יום. והיינו משום כיון שהן חוץ מיום שנתגרשה בו הרי די לקליטה ע"פ רוב. שוב ראיתי מזה בתוספות פרק החולץ (דל"ז ע"א) ד"ה רוב ועי' בספר חוסן ישועות שם דרוב נשים עוברן ניכר לצ"א יום כו'. ובריא"ז בש"ג שם ס"פ החולץ ג' חדשים אלו הם תשעים יום כו'. והנה במשנה שם גבי ג' חדשים מבואר דגם ר' יהודה ס"ל כן אלא דס"ל דהנשואות יתארסו כו'. אבל הנשואות שינשאו צריכין ג' חדשים ומסתמא הם תשעים יום. ואם איתא דס"ל לריה"ו שפורא גרים גם בתחלת עיבורה א"כ אם נתגרשה סוף החדש יהיה די בפחות הרבה מתשעים יום. עד"מ אם נתגרשה כ"ה בחדש א"כ הרי כיון שימים אלו עולין לה בחדש שלם א"כ אף אם לא תלד עד עוד שמונה חדשים שלימים עכ"ז יהיה עיבורה שמונה חדשים ורק ששה ימים מהחדש הראשון שהם ככל החדש וא"כ שליש עיבורה יהיה שמונה ימים פחות משלשה חדשים. ועוד דאף לדברי התוספות פרק בנו"כ (דל"ח סע"א) דלריה"ו אמרינן שפו"ג בירחי הלידה בתחלה וסוף ותוכל האשה ללדת בשבעה חדשים שלימים של הלבנה ועוד ג' וד' ימים. ויהיה נחשב בן תשעה. מ"מ אף לדבריהם החוש והנסיון יעיד שזהו ודאי מיעוטא ממש כמו מיעוט נשים היולדות לשבעה. וא"כ אף בצירוף מיעוט היולדות לשבעה ה"ל שני מיעוטים. ולעומתן יש רובא דרוב נשים ממש יולדות לתשעה ממש ואף למ"ד שיולדות למקוטעין עכ"פ היינו שמונה חדשים שלימים ועוד חצי חדש מהתשיעי או שבוע עכ"פ כך הוא ודאי רוב נשים היולדות ושני מיעוטין הנ"ל דיולדות לשבעה ולתשעה דשפורא גרים הנ"ל נחשב רק מיעוטא נגד רוב זה. ונוסף ע"ז יש מיעוט נפלים. א"כ אין לסמוך ע"ז אף דיעבד לרבנן דרשב"ג דהם לא אמרו רק כשיש רוב המסייע היינו רוב נשים יולדות ולד קיימא וזה כשי"ל שיולדות לתשעה חדשים ממש או פלגא דתשיעי ושמונה שלימים ממש אבל אם לא בכה"ג ליכא רובא להקל. ודברי האגודה בנדה פרק בנו"כ יש לתרץ דשא"ה כיון ששהה שלשים יום י"ל אשתהי וסמכינן אמיעוטא שלא לחוש לזנות:
קיצור. ועוד דהא אותן שאינן מונות להלבנה ודאי לא שייך בהו שפורא גרים. ואיך יתכן שיהיה שינוי במשך העיבור בין מונות ללבנה בערך חדש. גם ראיה מחדשי ההבחנה דג' חדשים הם תשעים יום והוא שליש ימי עיבורה ועי' ג"כ פ"ק דנדה (ד"ח ע"ב) ובש"ע יו"ד סי' קפ"ט סל"ג. ועוד דגם להתוספות דס"ל לריה"ו אמרינן שפו"ג בתחלה ובסוף מ"מ ודאי ה"ל רק מיעוטא. דברי האגודה יש לתרץ:
יבואין ללמוד קצת קולא ממ"ש בפסקי הרשב"ץ בנדה פ' יוצא דופן (דף מ"ד) אמתניתן והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם. וז"ל וכתב הרא"ה דלענין אבלות דוקא בעינן שיהוי למ"ד יום אם לא כלו לו חדשיו אבל לשאר מילי כיון שגמרו סימניו שערו וצפרניו לא בעינן שיהוי וצ"ע לתשב"ץ עכ"ל. ונ"ל דהרא"ה ס"ל כן משום דבגמרא פריך גבי הא דאר"פ לענין אבלות כמאן דלא כרשב"ג משמע ליה להרא"ה דבשא"ד גם לרשב"ג לא בעינן שיהוי. אבל רש"י פירש בהדיא כמאן כרשב"ג אכולה מתניתן קאי דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא וכו'. הרי קאי אף על פוטר מן היבום ושא"ד. ולהרא"ה צ"ל הא מבואר בפי' בגמרא ביבמות (דל"ז) דלרשב"ג צריך שיהוי למ"ד יום ובודאי כוונת הרא"ה בפירש אם לא כלו לו חדשיו היינו שאינו ידוע ודאי שכלו לו חדשיו. ומסתמא מיירי בסתם ולדות. ואעפ"כ קשיא מפרק החולץ וצ"ל דמפרש כמ"ש הריטב"א שם וכן הרשב"א שם דשם מיירי בלא נגמרו שו"צ וא"נ בבן שמונה אע"פ שגמרו שו"צ. אבל בספק בן תשעה ספק בן שמונה ונגמרו סימניו ולד מעליא הוא ואפילו לכתחלה תנשא. אבל לפרש"י דנדה הנ"ל ודאי אינו כן וכ"ד כל הפוסקים כמ"ש בתשו' הריב"ש סי' תמ"ו. גם הרשב"א חזר בו בפרק הערל כ"כ הבית מאיר סי' קנ"ו ס"ד וז"ל שהנ"י כתב דברים אלו ע"פ דברי הרשב"א פרק החולץ אבל בפרק הערל חזר בו ודברי הריב"ש ברורים עכ"ל. וכן ראיתי בספר המכריע סי' כ"ח השיג על הרמב"ם במ"ש בפ"א מהלכות נחלות דין י"ג אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו כו' עד אלמא לא מיפטרא יבמה לשוק אלא בשהה שלשים יום או דקים לן בגויה דכלו לו חדשיו עכ"ל. ופשוט דמיירי ודאי בסתם ולדות שגמרו סימניהם שערו וצפרניו. והנה בנד"ז שהוא ספק בן שמונה ספק בן שבעה י"ל גם להרשב"א דפרק החולץ והנ"י שם והרא"ה דכאן יודו דלכתחלה עכ"פ לא תנשא דע"כ לא קאמרי אלא בספק בן תשעה ספק בן שמונה וגמרו סימניו משום דרובא מסייע וגם גמרו סימניו וכמו דסמכינן ע"ז לענין מילה אף למאן דלא ס"ל הממנ"פ דרב אדא משא"כ בספק בן שמונה ספק בן שבעה כנ"ל. אבל העיקר שבנד"ז אף דיעבד תצא:
קיצור. מ"ש בפסקי הרשב"ץ פ"ה דנדה בשם הרא"ה הוא נגד פרש"י שם ואזלא כשטת הנמ"י שהוא ע"פ דברי הרשב"א פ' החולץ וכתב הבית מאיר שחזר בו בפרק הערל. גם בס' המכריע סי' כ"ח השיג על הרמב"ם בה' מילה. ואף להרא"ה בנד"ז א"א להתירה לכתחלה. ולשא"פ י"ל שאפילו נשאת תצא: