סימן רצח

אסימן רצח

הנה אחר כותבי התשו' הארוכה נידון האשה מעניא שנשאת ובהשט"ר מגירושיה היה כ' העניא. עלה בדעתי לחפש עוד צד היתר עפמש"ש ריש התשו' דמוכח שעל כרחך טעו בהשט"ר משום דמסתמא לא מייתא חובה לנפשה ופרש"י והני ודאי מיטעא קטעו וה"נ י"ל כן וא"כ גם המסדר נאמן לומר טעיתי בהשטר ראיה וכמש"ש בשם מהרשד"ם בתשו' סי' פ"ב. אע"פ שדחיתי דטעמי' דרשד"ם משום שמדינא א"צ להרשאה כו' מ"מ י"ל דלא הוצרך לזה רק להאמין השליח בלי חזרת העדים כו' אבל איה"נ אילו היו העדים חוזרים ואומרים טעינו היו מהימנו מה"ט. רק שלכאו' מתשו' העה"ג סס"י ל"ח משמע להיפך שהרי כ' שם דף למ"ד סע"א וז"ל אמנם אם יברר השליח ע"י עידי ההרשאה בעצמם שיגידו ויאמרו אמת שטעו צריך פנים אם נאמנים אם לאו משום דעה"ח עהש"ט נעשה כמו שנחקרה עבבד"ד וכיון שהגידו אינן חוזרים ומגידים כו' אבל לע"ד צ"ע כי קרוב הדבר לומר גבי שטר כזה לא אמרי' נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל הרי מבואר מדבריו דאילו הוה אמרינן בשטר הרשאה דכמי שנחקרה עבבד"ד לה הוו מהימנו לומר אח"כ טעינו. ולא עלתה על דעתו להקל משום הסברא דמסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשי' והני ודאי מיטעא קא טעו ולא שייך כיון שהגיד כו'. וא"כ בנ"ד שהעליתי בתשו' הנ"ל דלכ"ע בשט"ר שעל גירושי' אמרינן כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי תו לא מהימנו לומר טעינו ולא אמרינן מסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשיה כו' מיהו באמת צ"ל טעמו של העה"ג שהרי סברא זו דמסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשי' הוא תלמוד ערוך והלכה פסוקה בטוש"ע ח"מ סי' כ"ט. וי"ל דס"ל לעה"ג דאנו אין לנו להקל רק כמעשה שהיה בגמ' שם פ' אלו מציאות (דף כ"ח) שהיה בעדות ע"פ והבעל דבר הביא העדים לפני ב"ד שיעידו לו זכותו. והרי עינינו רואות שעדים אלו באו להעיד לו. והוא מביאם. הלכך שפיר שייך לומר סברא זו דבודאי היה בטוח בהם שיעידו זכותו ומיטעא קא טעו כו' ומהני להאמין להם לדבריהם האחרונים כו'. משא"כ באותו הנדון שנשאל עליו העה"ג שהיה עדות בשטר. דהיינו שהשליח הביא גט עם הרשאה. וההרשאה היא מנגדת להגט ששם שמות עידי הגט לא כמ"ש בגט כו'. ע"ז לא אמרינן סברא זו דמסתברא כו'. משום דלא ברירא לן מילתא כלל שההרשאה ניתן לו על גט זה. דאע"ג שאנו רואים שהוא מביא לו ראי' הרשאה זו. אבל ל"ד ממש להמעשה שבגמרא דהתם בגמרא מלבד שאנו יודעים שהוא הביא העדים עוד זאת ראינו שהעדים באו עמו להעיד לו ע"ז ומסתמא לזכותו באו. אבל בנדון של העה"ג יש לחוש החששא שהזכיר שם אחר סיום תשובתו בשם חותנו הגאון הצ"צ דלמא הבעל עשוהו שליח לגרש בגט שחתומי' עליו העדים הנז' בהרשאה והרי אין אותו הגט ביד השליח ובמה תתגרש כו' ופי' דבריו שאנו חוששי' שהגט שנתן לו הבעל נאבד ממנו ואותו הגט היה עדיו כמ"ש בההרשאה. וגט זה שבידו זייף הוא כו' וכמ"ש ג"כ העה"ג שם ד"ל ד"ה ולא נשאר. והשתא לפ"ז ל"ד כלל להמעשה שבגמ'. שהרי לא ראינו שהעדים באו להעיד דאם משום שיש בידו הרשאה. הרי י"ל שבאמת הרשאה זו היה על הגט שאבד וא"כ ליכא כלל סברא זו דמסתמא בטוח היה שלא יעידו חובתו. דבודאי הכא עיקר עדותם לזכותן היה להעיד לו על הגט שניתן לו אלא שאבד גט זה והוא בא לרמות בהרשאה זו על גט שזייף הוא כו'. וא"כ כיון שיש לחוש שעשה כן לזייף וסבור היה שיצליח לו זיופו כמ"ש העה"ג. אין שייך לומר כלל מסתברא לא מייתי כו' דאטו אין לחוש שאדם עשוי לזייף לו ראי'. ול"ד לעובדא שבגמרא דליכא חשש זיוף כיון שמביא עדים לפנינו שיעידו לו בב"ד רק שיש לחוש שהיה סבור שיעידו זכותו והם נתכוונו להעיד חובתו ע"ז אמרי' שפיר מסתברא דמסתמא בטוח הי' שלא יעידו חובתו ומהרשד"ם שלא חשש לחששא זו של העה"ג י"ל דהטעם משום שבנדון שלו השינוי ניכר שבהגט הי' כ' בן ראובן ובהרשאה כ' בן שמעון הלכך זהו חובתו ממש ומדוע מביא זה מסתמא אמת הוא שהיה טעות. דמ"ש בההרשאה ועדיו החתומים בו כו' לא קאי על הגט רק על ההרשאה וכמ"ש בתשו' צ"צ סי' ק"י להקל לגמרי מה"ט משום דחשוב זה טעות דמוכח ונראה לעין שבזה טעה הסופר כיון דאתרמי שמות אלו כשמות העדים החתומי' על ההרשאה כו' ע"ש. הלכך אף לדעת עה"ג דלא הקיל לגמרי מה"ט עכ"פ אין לומר כ"כ ע"ז לא מייתי חובה לנפשי' כיון שיש כאן סברא מעליא לומר דהוה סלקא אדעתי' שיאמינו לו שטעו העדים כו'. מיהו המעיין בעה"ג נ' דלאו מה"ט אתי עלה. ואפשר חולק על דינו של מהרשד"ם. ובהא פליגי דמהרשד"ם דייק מלשון הגמ' לא מייתי אינש חובה לנפשי'. אלמא דעיקר ההוכחה אנו עושי' מן הבעל דבר המביא את העדים שמסתמא אינו מביא חובה לנפשו וכדאי אומדנא זו להאמין אח"כ להעדים שלא יהי' חשש משום כיון שהגיד כו'. הלכך אף גם במקום שיש חששא שמא הבעל דבר הביא זה ע"י זיוף מ"מ עכ"פ י"ל לא מייתי חובה כו' והעה"ג ס"ל דאין להקל אלא כמעשה שבגמ' שברור לנו שהעדים באו להעיד לו על מעשה זו. משא"כ כשיש חשש זיוף לא סמכינן ע"ז כ"כ לכן אפשר שהעה"ג לא היה מיקל בנדון דהרשד"ם:

(אפשר לחלק דל"ד זה למ"ש בגמ' מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשי' דהתם אנו רואים שהעדים באו להעיד לו משא"כ היכא שיש חשש שהעדים לא באו כלל להעיד לו על נדון זה כמו בתשו' עה"ג סי' ל"ח):

בומעתה בהנדון שלפנינו לכאורה תלוי בזה. דלסברת העה"ג כיון שאין ברור לנו שעדים אלו החתומי' עהשט"ר באו להעיד לה ממש. א"כ לא סמכינן על סברא זו דלא מייתי חובה כו' להאמין אח"כ להעדים כשחוזרי' ומגידי' טעינו. וכמ"ש העה"ג בנדון שלו כנ"ל. וכ"ת מאי זיופא שייך בנ"ד בשלמא בנדון דהעה"ג יש מקום לחוש כמש"ל בשם הצ"צ שההרשאה ניתן על גט אחר כו'. אפ"ל דבנ"ד נמי יש סברא מבחוץ (לולי הגדת העדים שאח"כ מאחר דלא מהימנו) לחוש ששט"ר זה ניתן לאשה אחרת ששמה היה באמת העניא ושם בעלה היה כשם בעלה של מעניא זו דהיינו חיים בן יוסף. וכבר מצינו להריב"ש ז"ל בתשו' סי' שפ"ה שחשש לזה על אותו שטר חליצה שהקדימוהו שלשים שנה. וז"ל ומה שכתבתי שיש לחוש שגט זה נעשה בזמנו לאשה אחרת ששמה כשמה ושם היבם ובעלה כשם אלו זה ודאי אמת ויציב אין ספק בו כו' והודה בזה הר"ן ז"ל להצריך בדיקה אם ימצא שם מי ששמה כשמה ושמו כשמו כו' ולרוב פשיטותו לא היה צריך לבאר זה עכ"ל והאריך ואין לומר דעד כאן לא חיישינן לזה אלא שתשיג גט ששמה כשמה. אבל בנ"ד ששמה מעני' ובשט"ר נכתב העני' א"כ מה יושיעה זה הא ליתא דשם נמי אין הגט מועיל לה שהרי נכתב משלשים שנה שהוא הזמן שלא נולדה עדיין אלא מאי אית לך למימר דחיישינן דסלקא אדעתה שיאמינו לה שזהו טעות כמ"כ יש לחוש בנ"ד דסלקא אדעתה שיאמינו לה שטעו מן מעניא להעניא. ובהדיא כ' הריב"ש שם דטפי איכא למיתלי בהא מלתלות שטעו העדים ע"ש. וא"כ בנ"ד נמי ליכא אומדנא דמסתמא לא מייתי חובה כו' מאחר שי"ל מבחוץ שהשט"ר לא ניתן לה כלל ול"ד להמעשה שבגמרא שבאו העדים לב"ד להעידו כנ"ל. ואע"ג דבהגב"ע שהוגבה במאזיר כתוב שהעידו שאין בכל העיר אנאנדערער וואש ער היישט חיים בן יוסף און זיין ווייב מעניא בת משה וא"כ אזדא לה חששא הנ"ל לכאורה. אך ז"א שיש לפרש שאין עוד חיים בן יוסף ושגם אשתו תהיה מעניא אבל חיים בן יוסף שאשתו העניא בת משה. לא נתבאר בהגב"ע שגם הוא אין נמצא בעיר כלל וא"כ חששא זו במקומה עומדת. אכן לדעת הרשד"ם נ' דליכא למיחש להאי חששא ושפיר אמרינן דאומדנא הוא דלא מייתי חובה לנפשיה ול"ח לזיופא דמ"מ איך שיהי' עכ"פ זהו חובתו וכו' אם לא שנחלק דהכא אין זה חובתה כ"כ כי תדמה בנפשה שבנקל יאמינו לה שטעו ממעניא על העניא. משא"כ בהרשד"ם שטעו משמעון לראובן שהוא טעות גדול יותר ומ"מ הוא דוחק. אך קשה לכאורה על הרשד"ם מתשו' הריב"ש הנ"ל בסי' שפ"ה שכ' להשיב להרב רבי חסדאי (שלפי הנראה היה בר פלוגתי' באותו הנדון) וז"ל ועוד הוספת להפליא על מה שסיימתי לחזק דברי שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה זו דאדרבה היא הנותנת שטעו בודאי ולא חתמו שקר דודאי זה הגט האשה שואלת אותו לראיה שיכתבו לה הדיינין איך נחלצה בפניהם והקדמה כזו אין תועלת לה בשום פנים שמא תאמר שלא נחלצה מעולם ועל הכל העידו שקר ולטובת האשה אם כן למה הקדימו זמנו קודם ללידתה עכ"ל בשם הר"ח וע"ז השיב שם הריב"ש ומה שכתבתי שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה זו לא לחזק דברי שלא טעו העדים אלא שאמרתי אמתת הדבר לטענת מחזי כשקרא שכתבתי אח"כ ומפני שהקדימוהו יותר מן הצריך לה מפני זה לא נכשירוהו עכ"ל הריב"ש. והשתא לכאורה דברי הרב ר' חסדאי במ"ש דאדרבה היא הנותנת כו' הוא סברת הגמ' דלא מייתי אינש חובה לנפשי' וא"כ מה השיב הריב"ש בפשיטות ומפני שהקדימוהו יותר מן הצריך לה לא נכשירוהו האיך פשיטא ליה כ"כ סברא זו שאין לחלק בזה והוא נגד תלמוד ערוך לחלק בזה דהיכא שהקדימוהו קודם ללידתה ה"ז נראה לכל ששקר הוא וא"כ זהו חובתה ולא מייתי אינש חובה לנפשי'. משא"כ כשהקדימוהו רק מעט אין בזה חובה כו'. הן אמת שיש ליישב דבריו ולומר שהרי בגמ' לא סמכו כלל על אומדנא זו בלבדה דלא מייתי אינש חובה לנפשי' לתלות מה"ט בטעות אלא דמהני שכשהעדים אומרים שטעו נאמנים ואין בזה משום כיון שהגיד כו'. וא"כ באותו הנדון של הריב"ש שהר"ר חסדאי רצה להקל אף מבלי שיחזרו לשאול שנית מן העדים ע"ז שפיר קאמר הריב"ש דמהאי טעמא מפני שהקדימוהו יותר מן הצריך לה מפני זה לא נכשירוהו ר"ל אם לא ישאלו מן העדים שנית אבל איה"נ אם ישאלו מהן שנית היה מיקל מה"ט באמת. אך אין לשונו מורה כן ובפרט לפמ"ש בתשו' הראשונה בשם הגאון בתשו' ב"א סי' קכ"ג שכ' דאע"ג דהריב"ש מיירי שאין העדים לפנינו מ"מ ביאר בדבריו דאף אם הם לפנינו ואומרים שטעו אינן נאמנים שהרי כתב וז"ל אבל לומר טעינו במאי דאורחייהו למידק כדי להכשיר השטר פסול נראה שאינם נאמנים וכ"ש כשאינם לפנינו כו' ע"ש. עוד יש לתמוה במ"ש לפסול העדים מה"ט וז"ל רס"י שפ"ב אבל בנדון הזה שהקדימו זמנו לכתיבתו עדים פסולים הן שהרי חתמו שקר שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה זו עכ"ל. וא"כ כלפי לייא דכיון שהקדימוהו כ"כ וי"ל המסתברא לא מייתי אינש וכו' א"כ יהי' זה כדאי עכ"פ שלא לפסול העדים דמאחר שיש כח באומדנא זו אפילו לענין שיוכלו העדים לחזור מדבריהם הראשונים ואין בזה משום כיון שהגיד וכו' כ"ש וק"ו שיהיה כח בזה לשיהיו נאמני' שטעו ולא יהיו פסולים דלענין שלא לפסול העדים מקילים טובא ביותר לתלות בטעות אף שאין תולין בזה לשיאומנו דבריהם בעדות דכיון שהגיד וכו' כמ"ש באריכות בתשו' הראשונה ומצאתי אח"כ ראיה ברורה לחילוק זה בתשו' התשב"ץ ח"א סס"י א' שחילק כן בהדיא ע"ש ד"ה ושמא וכו' ובסוף התשו' ממש וא"כ היכא שכח המסתברא דלא מייתי אינש וכו' מהני אף לענין שיוכל לחזור ולהגיד כ"ש דמהני שלא לפסול העדים ולחושדם שהקדימהו בכוונה ונעשו רשעים וי"ל דודאי מיטעא קא טעו כו'. אעכצ"ל דס"ל להריב"ש דלא אמרינן הכי בגמ' אלא בעדות שבע"פ שהעדים באים עם הבעל דין להעידו בזה אמרי' מסתברא כו' ולא בעה"ח עהש"ט:

(ולפ"ז בנ"ד ג"כ יש לחוש ששט"ר לא ניתן לה כלל כ"א לאשה אחרת ששמה העניא. ולכן ליכא המסתברא הנ"ל לפ"ד העה"ג אבל לדעת מהרשד"ם אפילו בכה"ג אמרינן מסתברא דמ"מ עכ"פ אם נאמר שלא טעו הרי היא מייתי חובה לנפשה ודברי הר"ר חסדאי שבהריב"ש סי' שפ"ה נראה כסברת מהרשד"ם במ"ש דאדרבה היא הנותנת שטעו בודאי כו'. אך הריב"ש שם נראה דלא ס"ל כלל ששייך בזה המסתברא הנ"ל שבגמרא):

גמיהו יש להתיישב בטעמו של הריב"ש מאיזה טעם מחלק ביניהם והנה לפמש"ל בדעת העה"ג החילוק הוא משום דבעה"ח עהש"ט לא ברירא לן שבאו העדים להעידו כי יש לחוש לזיופא כו'. וצ"ע אם יוכלו להעמיס טעם זה בהריב"ש. והנה במה שהשיב להר"ח שמפני שהקדימוהו יותר מן הצריך לה מפני זה לא נכשירוהו. בזה י"ל טעם הנ"ל דלהכשיר השטר ודאי לא סמכי' על המסתברא הנ"ל מאחר שיש לחוש לזיופא כו' אבל במה שרצה לפסול העדים לכאורה אינו מובן דאי משום דחיישי' לזיופא ששטר זה ניתן לאשה אחרת א"כ ודאי לא נפסלו העדים דא"כ כתבוהו בזמנו לאותו האשה ויש לומר בדוחק דה"ק הריב"ש שאין להקל משום דעכ"פ יש עדות שנחלצה והקדמת הזמן אינו פוסל כמו דאינו פוסל בשט"ח המוקדמי' לענין בני חרי כמו שהוא באמת סברת הר"ן ז"ל וע"ז אומר דז"א דהעדים נפסלו וא"כ אמאן נסמוך שהרי את"ל שהקדימוהו בכוונה נעשו רשעים. ושנתלה להקל שלא הקדימוהו בכוונה רק שטעו אין תולין בטעות כמו שהאריך שם. ואי משום המסתברא לא מייתי אינש חובה כו' הרי י"ל באמת שניתן לאשה אחרת וזו לא נחלצה כלל כמ"ש בסי' שפ"ה. מיהו זה דוחק דבסי' שפ"ה משמע דבסי' שפ"ב עדיין לא נחית לחששא זו שמא ניתן לאשה אחרת כמבואר שם בדבריו שכתב ומה שכתבת יש לחוש שגט זה נעשה בזמנו לאשה אחרת וכו'. זה ודאי אמת כו' וגם אני הרגשתי בטענה זו לולי כי מפני הטורח היה די לי בספיקות אחרים עכ"ל הרי אומר בפה מלא שהיה די לו לפוסלו בלעדי חשש זה. וזהו מצד פיסול העדים שע"ז בנה כל יסודו בסי' שפ"ב. ולפמ"ש אם לא נחוש לחששא שמא ניתן לאשה אחרת כו' א"כ אין לפסול העדים דכיון שניתן לאשה זו י"ל מסתברא לא מייתי חובה לנפשה ובודאי מיטעא קא טעו כו'. לכן צ"ל דהריב"ש מחלק בענין אחר. והוא דזה שאמרו מסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשיה היינו כשהוא חוב גמור הנראה לכל בפשיטו' כמעשה שהיה בגמרא שהצריכו להביא עדות שאינו רמאי והביא עדים שאמרו שהוא רמאי ה"ז מביא עדי' לחובתו שיסתרו דבריו ממש וזה ודאי אומדנא ומסתברא לא מייתי כו'. משא"כ בנידון של הריב"ש הרי העדות הוא לזכותה שנחלצה מיבמה כדבעי. רק שפרט א' יש שזהו חובתה והוא הזמן שהקדימו ל' שנה וחוב זה אינו נ' כ"כ לכאורה רק למי שיעמי' בזה ויתיישב ויראה שהקדימו ביותר שעדיין לא נולדה וכו' והואיל ואין זה גילוי כ"כ כמעשה שבגמ' שהי' לסתור דבריו ממש לכן לא אמרי' כ"כ ע"ז מסתברא לא מייתי כו' דאולי סברה שלא יהיה לה לחובה כ"כ. וא"כ שפיר יש לחוש שהקדימוהו בכוונה ונעשו רשעים ואז אמאן נסמוך כו' (הרמב"ם השמיט גמ' הנ"ל וגם ריטב"א פי' תכ"ד וגם בשטר י"ל אגמורי טענתי') כנלע"ד ליישב דעת הריב"ש. ואפשר שכ"ד העה"ג הנ"ל שנראה מדבריו דלא ס"ל להקל כלל מצד סברא זו דהמסתברא שבגמ' וי"ל דמחלק ג"כ כמ"ש בהריב"ש:

(וטעמיה דהריב"ש י"ל דלא סמכינן על מסתברא הנ"ל בגמרא אלא כשאם נאמר שלא טעו העידו לחובתו ממש. משא"כ כשעיקר העדות הוא לזכותה אע"פ שיש בו פרט אחד שהוא לחובתה י"ל דסמכה שיתלו זה בטעות וישאר הזכות בתקפו לכן לא אמרינן בכה"ג מסתברא לא מייתי כו'):

דנמצינו למידים שיש בזה שתי שיטות. הא' הוא דעת הריב"ש וכ"נ דעת העה"ג דלא סמכינן על המסתברא הנ"ל אא"כ הוא חובתה בפשיטות גמור דהיינו לסתור דברי' ממש אז אמרינן דודאי מיטעא קא טעו והיינו כשאומרי' אח"כ טעינו. אבל כל היכא שאין בהעדות שבשטר חוב בפשיטות בענין שי"ל דסלקא אדעתי' שלא ירגישו בחוב זה או שכשירגישו יאמינו לו שהי' טעות. לא סמכינן על המסתברא הזה. ולא תלינן בטעות כיון שאין כאן אומדנא כ"כ שהי' טעות מאחר שיש לומר דסלקא אדעתי' כנ"ל. הב' הוא סברת מהרשד"ם דאף בכה"ג אמרינן המסתברא וכ"נ דעת הרב רבי חסדאי שבתשו' הריב"ש סי' שפ"ה הובא לשונו לעיל ע"ש. ולפמש"ל אות א' יש סברא שלישית דהיכא דיש חשש זיופא שהעדות ניתן לדבר אחר תו לא אמרינן המסתברא כנ"ל. ומעתה נשובה לנ"ד ונתחיל לפי סברא הג' שכתבתי למעלה דלכאורא יש לחוש ששט"ר זה ניתן לאשה אחרת ששמה העניא אשת חיים בן יוסף וכמו שמצינו חששא זו בהריב"ש כנ"ל. וא"כ צריך בדיקה בנראוולא אם יש שם מי ששמו חיים בן יוסף ואשתו העניא שנתגרשה ממנו בזמן הנ"ל. מיהו נ' דאין לחוש לזה כיון דעיקר החששא הוא שמא שט"ר זה לא ניתן לה כלל. א"כ הרווחנו עכ"פ שאין כאן תרי האומרים שלא נתגרשה כמו שאם אמרנו שניתן לה שט"ר אלא שבהגט הי' כ' העניא א"כ ה"ל עה"ח עהשט"ר מעידין שלא נתגרשה כיון שמעידין שבגט כ' העניא א"כ הגט היה חספא בעלמא והרי הם מכחישי' העדי' האומרי' שנתגרשה דהיינו אותן האומרי' שבגט כ' מעניא. וה"ל תרי ותרי. משא"כ לפי חששא זו שהיא שמא שט"ר זו לא ניתן לה כלל א"כ עה"ח אהשט"ר אין מעידין כלל נידון גירושי' של זו וא"כ כשאח"כ יש שני עדים אחרים האומרים שנתגרשה בגט כשר יש להתירה שהרי ליכא תרי שמכחישי' אותן. והרי לפ"ז בנ"ד יש ויש שני עדים המעידי' שנתגרשה בגט כשר. והן המסדר והסופר שהעידו שאשה זו מעניא בת משה נתגרשה כד"ת מאישה חיים בן יוסף מנאראוולא וא"כ אפילו נתפוס ששט"ר זו שביד האשה ניתן לאשה אחרת שהיא העניע שנתגרשה ג"כ מאישה מ"מ אשה זו מעניא ג"כ יש עדים שנתגרשה כנ"ל. והגע עצמך אטו בנדון של הריב"ש שחשש ג"כ שמא הגט חליצה ניתן לאשה אחרת. וכי לא היה תרופה לאשה זו אם תביא גט אחר זה ודאי לא יעלה על הדעת ע' תשו' הר"ן סי' ע"ז ומ"מ אם אפשר לתקן כו'. וא"כ בנ"ד נמי נימא הכי. ואי משום שהמסדר העיד ג"כ ששט"ר זו שכ' בו העניא ניתן לאשה זו על גט שלה אלא שטעה בו וע"ז אינו נאמן ולכך לא נאמינו אותו ג"כ על שניתן לאשה זו עכ"פ גט כשר. וכענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וכ"מ לכאו' מתשו' העה"ג הנז"ל ריש תשו' זו במ"ש צריך פנים אם נאמנים כו'. דלכאורה תמוה דנהי שאין נאמנים לומר טעינו. יהיו נאמנים עכ"פ במה שאומרי' שהיה ביד השליח אותו הגט שאומר השליח ואינו מזוייף ואע"ג שאין בידו הרשאה מה בכך. אעכצ"ל דכיון שהם אינם אומרי' כן אלא שההרשא' היה ג"כ על הגט אלא שטעו ואינם נאמני' לומר טעינו אזי אינן נאמני' ג"כ לומר שהי' גט כזה ביד השליח וא"כ בנ"ד נמי נימא הכי. אך נ' דאין בזה משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אע"ג דמשמע בב"ק (דף ע"ג ע"א) דהלכה כר' יוסי שכשהעידו בעדות א' על הגניבה ועל הטביחה והוזמו על הטביחה בטלה עדות הגניבה ג"כ משום עדות שבטלה מקצתה כו' י"ל דדוקא התם משום שנעשו העדות פסולים וכיון שכן א"א לקיים עדותן על הגניבה שהרי היו פסולי' לעדות בשעה שהעידו. משא"כ בנ"ד אע"פ שאין נאמן במה שאומר טעיתי לא נעשה פסול לעדות עי"ז שאין אדם נפסל ע"י עצמו אפילו באומר שקר העדתי כש"כ הכא שאינו אומר כלל ששיקר אלא שטעה בכתב וכיון שאינו נעשה פסול לעדות א"כ נהי דאינו נאמן במה שאומר שטעה מ"מ יהיה נאמן במה שאומר שנתגרשה אשה זו כדת בגט כשר. וראי' לזה ממ"ש הפנ"י בב"ק שם לחלק בין סוגי' דב"ק הנ"ל להא דחז"ה (דל"א) במאי דאתכחש אתכחש במאי דלא אתכחש כו' דבהכחשה לא שייך עדות שבטלה מקצתה דהא אפי' המקצת לא בטל לגמרי כו'. א"כ בנ"ד נמי גם המקצת לא בטלה לגמרי שיוכל להיות שטעה בהשט"ר אלא שאין מאמיני' לו לכן לא בטל לגמרי כו' לענין שנתגרשה מעניא זו. וע' תשו' ב"א סי' כ"ד דף נ"ו ע"ב וסע"ד שהביא תשו' הח"ץ סי' מ"ד ותשב"ץ ח"א סי' ס"ו. ויצא לנו דלסברא הג' שכתבתי ממ"נ נאמני' עדי' אלו המסדר והסופר. דאת"ל שבאמת ניתן לה השט"ר א"כ נאמן המסדר לומר טעיתי משום המסתברא וכו' ואת"ל דמספקינן שמא ניתן לאשה אחרת אכתי הרי עדיף שלפ"ז ליכא עכ"פ תרי על לא נתגרשה וא"כ הן נאמני' לגמרי ואע"ג שאין מאמיני' לו במה שאומר שטעה בשט"ר מ"מ נאמן במה שאומר נתגרשה. לפ"ז ד' עה"ג במ"ש צריך פנים אם נאמני' כו' צ"ע דעכ"פ נאמין להם שניתן להשליח גט זה. ואפ"ל דמיירי שאמרו רק טעינו ולא ביארו בפי' שניתן לו גט זה:

(והנה לפי הטעם דלעיל אות א' ב' דהא דלא נסמוך כאן על המסתברא הנ"ל זהו רק מפני שנחוש לזיופא שמא שט"ר זה לא ניתן לה כלל א"כ נרויח מזה דליכא שנים אומרים לא נתגרשה וא"כ כשהמסדר והסופר מעידין אח"כ שנתגרשה כדין הרי נאמנים. ואם השט"ר ניתן לה א"כ איכא המסתברא ונאמן המסדר לומר טעיתי כו'):

הומעתה נבוא לדעת הריב"ש הנז"ל. וי"ל דאף את"ל דהתם ס"ל להריב"ש דאין נאמני' לומר טעינו ולא סמכי' על המסתברא כיון שאינו חוב גמור כו' י"ל דהכא נאמני' דהתם חשש שהקדימוהו בכוונה לתועלת פירות וא"כ אע"ג שיש בזה חובה מ"מ הזכות מרובה לכן לא שייך לא מייתי אינש חובה כנ"ל וכיון שכן חיישי' שלא נחלצה כו'. משא"כ בנ"ד במ"ש העניא אין בזה שום זכות רק חובה לבד א"כ אף שהחובה מעט שייך לומר לא מייתי חובה לנפשי'. לכן כשאומרים אח"כ טעינו נאמנים. וכ"ש שאפשר לומר דהא דמשמע בריב"ש סי' שפ"ב שאין העדי' נאמני' לומר טעינו היינו מקמי דכ' לי' ה"ר חסדאי היא הנותנת כו' אבל אח"כ נהי שהשיב לו ומפני שהקדימוהו יותר וכו' אין להכשירו היינו כשלא חזרו בהם אבל כשיחזרו בהם אפ"ל דמודה שנאמנים לומר טעינו. ונידון צירוף העד דלוקימלא שהעיד בב"ד דלוקימלא יש לחוש משום שצריך שיצטרפו הבתי דינין עצמן. אבל כשמעידין לב"ד ג' ה"ל עמפ"ע וראי' ממ"ש הט"ז סי' למ"ד סעי' י"א. אע"ג דבתוס' פ"ב דכתובות (דף כ' סע"א) מבואר כשמעידין על ששמעו עדות שנחקרה בב"ד לא הוי עמפ"ע י"ל דדוקא כשנחקרה עדות שלימה בב"ד היינו שני עדים משא"כ בעד א' וכדמוכח בריב"ש סי' רס"ו סד"ה עוד יש כו' דקבלת עדות כגמר דין דמי והוי כאילו העידו שנגמר הדין בפניהם עכ"ל ור"ל כהא דתנן ספ"ק דמכות מעידין אנו שנגמר דינו בב"ד כו' מכלל כשנחקר רק עד א' שאין זה גמר דין אין הב"ד יכולים להעיד לפני ב"ד אחר דבכה"ג מיירי הריב"ש שם אלא צריך שיצרפו הב"ד עצמן ועוד ראי' לחילוק זה מתשו' ריב"ש סי' קכ"ז סד"ה ועתה. שאף הרמב"ם ז"ל יודה דעד א' בשטר יכול לחזור בו ולא הוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד דדוקא בשנים אמרו כן. והרי להרמב"ם ע"א בשטר מהני אפ"ה יכול לחזור בו. הן אמת הסמ"ע סס"י מ"ו כ' דוקא בע"א בשטר אבל עד א' בע"פ א"י לחזור בו. גם הש"ך השיג אריב"ש מ"מ י"ל אדרבה אף להש"ך שא"י לחזור בו. מ"מ לענין זה ל"ד לנחקרה עדות שנים שהשומע שנחקרה עדות ע"א א"י להעיד בב"ד דה"ל עדיין כעמפ"ע וכמו דלהריב"ש יש חילוק לענין שיכול לחזור בו כמ"כ לדידן יהיה חילוק בין א' לשנים לענין עמפ"ע ובזה אין חילוק בין עד א' בשטר לע"א בע"פ שנחקרה עדותו בב"ד. אלא ק"ל הא דאי' בב"ק (צ"ח ב') אי דאיכא סהדי כו' ומאי קושיא נוקים שהיה לו ב' שטרות שהיה רק עד א' על כל א' שהיה גובה בהם דעד א' בשטר מצטרף ועכשיו הוי עמפ"ע אלא ש"מ דלא הוי עמפ"ע כיון כמו שנחקרה עדותו דמי. וי"ל דאפשר רבה ס"ל כהירוש' דע"א בשטר אינו כלום א"כ א"א לאוקים כה"ג וצ"ע בסי' מ"א וע' מעד"מ בהגוזל קמא שם ול' הרא"ש משמע בעד א' ליכא למימר כפס"ד כו':