סימן רסב

אסימן רסב

נידון גט שזוגתו עיכבה וגזלה ממונו ועיגנה אותו זמן רב עד שנתפשרו שתחזיר לו ממונו ולא בשלימות ויתן גט ומסר מודעא וביטל כל הביטולים שיבטל המודעות ואח"כ ביטל המודעא ומודעי דמודעי וכו' ונתן הגט ועכשיו מערער שהגט אינו גט:

פרק חזקת (דף מ"ח ע"ב) אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם וכתב הנמוק"י מהא שמעינן דאע"ג דאמרינן תליוה וזבין זביניה זביני. כל היכא דמסר מודעא לא הוו זביני (ור"ל לאפוקי מרבא דאמר לעיל (דף מ' ע"ב) דלא כתבינן מודעא אזביני משום דס"ל דבשדה סתם לא מהני מודעא וכן פרשב"ם אלא קיי"ל דאפילו בשדה סתם מהני מודעא). ואין כן דעת המרדכי פרק חזקת סי' תקמ"ד דלא מהני מודעא רק בשדה זו ולא בשדה סתם. וכ"כ בהגמ"י פ"י מה' מכירה. ומיהו אם ביטל המודעא ואפילו מתוך האונס מסתברא דמודעתו מבוטלת דלא עדיפא בטול המודעא מאונס המכר עצמו דאמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה ה"נ גמר ומבטל לה למודעא עכ"ל וכ"כ עוד הנמוק"י בסוגיא (דדף מ' ע"ב) הנ"ל וז"ל וכתב הרב רבינו יונה ז"ל ואם אנסוהו עד שבטל המודעא שמסר מכרו קיים וכן הדין בגט ומתנה (זה צע"ג כמו שעמדו ע"ז המפרשים ומכללן הב"י באה"ע סי' קל"ד ועמ"ש מזה לקמן) ואם המוכר מוסר מודעא על המכר ועל כל ביטול שיבטל המודעא באונס כיון שאנסוהו לבטל כל המודעות הרי נתבטלו ביטוליו ואגב אונסו גמר בלבו ובטלם ואין כח מסירת מודעא על הבטול יותר מכח מסירת מודעא על המכר שאנו דנין בו ואומרים כשמבטל המודעא מתוך האונס גמר והקנה וכ"ד רבותינו ולענין גט יש לחוש לדבר ולהחמיר עכ"ל ור"ל לענין גט כשמסר מודעא על (המכר) [הגט] ועל בטול כל המודעות שיבטל מחמת אונס יש לחוש ולהחמיר אף אם חזר ובטל כל המודעות. ולכאורה זה נגד דעת הרמב"ם דגבי גט המעושה כדין ס"ל דמהני ביטול מודעא כשיבטל כל הדברים כו' כמ"ש פ"ו מה' גרושין דין כ'. משא"כ גבי מכר ספ"י מה' מכירה לא הזכיר תקון זה. והנה כדעת הרר"י והנמוק"י כן הוא דעת הרא"ש פרק חזקת סי' נ"א. וז"ל והיכא דביטל המודעא בשעת זביניה מהני הביטול כדאיתא בערכין ספ"ה (דף כ"א ע"ב) כו' עד דמבטל ליה למודעיה ומשמע אם כפו אותו עד שביטל המודעא דמהני בטול ולא הוי מודעא כו' וכ"כ הכ"מ ספ"י מה' מכירה דין ח' דלא עדיפא כו' אמנם בטוח"מ סי' ר"ה סי"ד מבואר בשם רב האי גאון דביטל המודעא שמחמת האונס לא הוי ביטול וכ"כ הב"י שם בשם בעל העיטור וכ"כ עוד הטור שם בשם הרמ"ה. רק מ"ש הטור שכ"ד הרי"ף והרמב"ם השיג ע"ז הב"י שם דמשמעות הה"מ הוא שהרמב"ם ס"ל כדעת הר"ר יונה והרא"ש והנמוק"י. והב"ח שם כתב להקשות על רב האי דהלא תלמוד ערוך הוא בפרק האומר משקלי עלי דמהני כשמבטל ליה למודעא קמא (ר"ל אף דמבטל מחמת שמעשין ומכריחין אותו וכמש"ל שזה הוא ראיית הרא"ש פרק חזקת סי' נ"א) והרי"ף הביאו פרק השולח. וי"ל דס"ל לרב האי דדוקא בגט מהני הביטול ואפילו ידוע דהאונס דאנסיה למיהב גיטא הוא דאנסיה נמי בביטול המודעות אפ"ה הגט כשר. דהא העישוי הוא כדין וה"ל גט המעושה בישראל כדין דכשר. אבל בזביני לא מהני ביטול באונס ידוע כו'. וכ"כ הדרישה שם סט"ו דבערכין מיירי בהנהו שכופין להוציא לכן העישוי על ביטל המודעא הוא כדין ואין ללמוד מזה כלל לממכר שהעישוי אינו כדין כלל. לכן י"ל המודעא קיימת ושזהו טעם רב האי והעיטור והרמ"ה וס"ל להדרישה שגם דעת הרמב"ם י"ל כן ודלא כמשמעות הה"מ והכ"מ. וכ"כ בסמ"ע סי' ר"ה סעיף י"א ס"ק כ"ו. וכ"ד מהרח"ש בקונטרס המודעא דף ל' ע"ב בד"ה ונ"ל דרבינו האי מיירי. וכ"כ במכמ"א ש"ז סי' י"א סברא זו. וכ"כ באריכות בספר מקח וממכר לרב האי גאון שער ל"א דביטל מודעא מתוך האונס גבי זביני לא מהני עד שנדע שבטל האונס וז"ל אבל ביטול מודעות דזביני כשם שאין אנו מעידין על האונס עד שנעמוד על עיקר האונס ועד שימסור את המודעא כך כשביטל את המודעא נמי צריך שיסתלק מעליו האונס ואח"כ יבטל עכ"ל. ועוד כ' אבל ביטול הגט והמתנה אם אתה מוצא את בטולו בתוך השטר ממש ביטולו ביטול לפי שאין אנו צריכים לידע בפרסום אונס הגט והמתנה כמו שאנו צריכים לידע אונס הזביני דהא אמרינן אי דגיטא ודמתנתא גלוייא מילתא בעלמא הוא כו' נמצא כמו שקבלנו את האונס בדבורו לבדו כך אם ביטלו מתוך האונס די לו בבטולו לבדו ואע"פ שלא נסתלק האונס כמו שאפרש בחבור גיטין עכ"ל. ובמה שהקיל בגט אע"פ שלא נסתלק האונס אם הכוונה אף שידוע שלא נסתלק האונס הוא קשה. ועמ"ש מזה לקמן סעיף ב' וסעיף ז'.ועיין ב"י בח"מ סי' ר"ה סעיף י"ד. ובתשו' מהר"מ אלשיך סי' ל"ה הביא ב' דיעות אלו ושהרמב"ם ז"ל מטיל פשרה בין ב' הדיעות דאם במסירת מודעא לא ביטל הביטול יכול לבטל המודעא ואם מעיקרא ביטל הביטול לא מהני. וכ"כ הנ"י ומיהו אם מסר מודעא על כל הביטולים שיבטל בכה"ג אין כל הביטולים כלום. וכ"כ בהגהמ"יי וז"ל לכן נראה כדפי' הרב דיפה כח ביטל כו' אבל בכפיית ביטול מודעת הביטול לא גמר ומבטל כו' אף מודעת הביטול מבטל הביטול שעושה אח"כ כו' עכ"ל הגה"מ (ולא מצאתי זה בהגמי"י פ"י מה' מכירה ולא בהגמ"ר פ' חזקת) הרי דלדעת רבינו האי והרי"ף והרמ"ה אפילו בדלא ביטל הבטול לא מהני ביטול המודעא היכי דלא ידעינן דנסתלק האונס קודם המכר וכ"ש בנ"ד דביטל הביטול דגם להרמב"ם והסכמת המפרשים שכתב הה"מ ונ"י והגהמי"י שוב לא מהני ביטול והמכירה בטל וכ"ד הרשב"א. וכדאי הם כל הפוסקים האלה לגבי הרא"ש ורבינו יונה ז"ל עכת"ד מהר"ם אלשיך:

קיצור אע"ג דתליוה וזבן זביניה זביני אם מסר מודעא לא הוו זביני. ומיהו אם ביטל המודעא אפי' מתוך האונס ס"ל להתוספות והרר"י והרא"ש מודעתו מבוטלת. ולרב האי אין המודעא מבוטלת וכ"ד הרי"ף והרמ"ה. ודעה שלישית היא דעת הרמב"ם ספ"י מה' מכירה דאם במסירת מודעא לא ביטל הביטול יכול לבטל המודעא ואם מעיקרא ביטל הביטול לא מהני ולא דמי לגט המעושה כדין דמהני הביטול מודעא. וכן בגט שאין יודעין שנאנס הדין דמהני ביטל הביטול כן משמע בהה"מ פ"ו מה"ג ה"כ:

בוהנה נלע"ד ראיה לדעת רב האי דהא כל עיקר הטעם דביטול מודעא מהני הוא משום דאתי דבור ומבטל דבור כמבואר בתשו' הר"ן סי' מ"ג שהביא הב"י סי' קל"ד. ולר"ל רפ"ג דקדושין לא קשה מהא דערכין ספ"ה דגט המעושה כדין שאני. דמדינא צריך לבטל דבורו הראשון. ויש לומר עד כאן לא קיי"ל כר' יוחנן דדבור מבטל דבור אלא כשהדבור השני הוא מרצון נפשו כמו דבור הראשון ודומיא דמתניתן דתרומות פ"ג ביטל אם עד שלא תרם ביטל כו' שזה הביטול הוא מרצונו ומנפשיה. אבל כשהדבור הראשון לבד הוא מרצונו ודבור השני אינו מרצונו כ"א ע"י אונס והכרח והאונס אינו כדין א"כ הוא דבור גרוע הרבה מהדבור הראשון. לכן י"ל גם לרבי יוחנן אין מבטל דבור הראשון. ואין לומר דהכא הדבור השני ג"כ דבור גמור הוא אע"ג דלבו בל עמו משום דהא אסיקנא פ"ב דקדושין (דף מ"ט סע"ב וד"נ ע"א) דדברים שבלב אינן דברים. די"ל התם כשאינו אנוס כלל דומיא קסבר הייתי שהיא כהנת כו' ודומיא אע"פ שאמר בעה"ב לא היה בלבי אלא מזה כו' דכיון שלא היה אנוס ואעפ"כ לא הוציא בפיו מה שבלבו אמרינן דברים שבלב אינן דברים נגד מה שהוציא בפיו. או אפילו אם הוא אנוס אבל האונס הוא כדין כמש"ש בגמרא מהא דגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ומיירי בשהעישוי כדין. ואז איכא טעמא אחרינא דה"ל כזביני דקיי"ל תלוהו וזבין זביניה זביני דמה שהדין מחייבו לגרש ה"ל כמקבל ממון ועדיף מיניה ולכן אף לרבא דס"ל גבי שדה זו לא הוה זביניה זביני הכא דחייב מדין לגרש שאני. אבל היכא שהוא אנוס שלא כדין י"ל דברים שבלב הוה דברים וכ"כ בחידושי הרשב"א לשם בד"ה ואסיקנא דברים שבלב אינן דברים. והא דתנן נודרין לחרמין ולהרגין ומפרש התם כו' ואומר בלבו היום דאלמא דברים שבלב הוי דברים שאני התם דאנוס הוא עכ"ל. וכ"כ הריטב"א שם וכ"ש הכא שכבר פירש ע"י המודעא שמבטל הדבור האחרון זה עדיף מאומר בלבו היום. ובתשו' מיימוני דשייכי לספר הפלאה בד"ה להאריך אין פנאי. כתב דדוקא באונס ממון הוא דבעינן דאמר בלבו היום ואם לאו לא. אבל באונס יסורין א"צ שיאמר בלבו היום. ועמשל"ק סעיף וי"ו דזהו כשידוע אונסו בעדים הא לא ידעינן באונסו אע"פ שהיה אונס מהני הביטול מודעא וחשוב האונס דברים שבלב. וה"ט דרב האי גבי גט וצ"ל משום דלא אתי אונס שאינו ידוע בעדים ומרע ביטול המודעא שביטל לפני עדים וזהו שנחשב כמו דברים שבלב:

וכתב בקונטרס המודעא להרח"ש דף ל"ה ע"ב וז"ל ומתוך כל מה שכתבנו יראה דהמגרש באונס וקבל דמים ומסר מודעא וביטלה אע"ג דנראה דהוה כזביני איכא למיחש טובא ולמימר דהגט פסול. חדא דכתב הריב"ש סי' קכ"ז שי"ל דלא דמי לזביני דהא אין דמים לאשה. ולכן למאן דסובר דהא דאמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה היינו כשנותן לו כל שיוויו והם רוב הפוסקים הכא גבי אשה דלא שייך זה יש להחמיר ולומר דלא אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש. אבל למ"ד דבזביני אפילו אין נותן לו כל שיוויו אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ה"נ במגרש באונס וקבל דמים אמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר ומגרש. ויש ראיה לזה מתשו' הרשב"א סי' תקע"ב המתחלת ראובן בעל לאה כו'. מ"מ אפילו לפ"ז היכא דמסר מודעא אף שביטלה יש לחוש לרבינו האי והעיטור דלדידהו אף בזביני כה"ג לא מהני ביטול דמחמת האונס ביטל כנ"ל וכ"ש בגט. וכ"ש אם מסר מודעא בלשון כולל שמסר מודעא על כל הביטולים שבעולם לא מהני ביטול גם להרמב"ם והר"ן כי היכי דלא מהני לדידהו גבי מוכר באונס עכת"ד מהרח"ש שם. וכבר כתבתי לעיל שכ"פ מהר"ם אלשיך בתשו' לא כהרא"ש והרר"י ובתשו' הרשב"ש סס"י של"ט הקיל במגרש באונס וקבל דמים. רק לרווחא דמילתא הצריכה גט שני ולפמ"ש מדינא י"ל הגט פסול וא"כ ודאי היתה צריכה גט שני. ואזי צ"ע אם מהני שתשב תחת בעלה כיון הגט הראשון י"ל לא היה מהני מדאורייתא לכמה פוסקים רבים:

וא"כ למעשה גבי גט שהיה אונס ממון ומסר מודעא וביטל כל הביטולים ופסל עדים שיעידו על ביטול מודעא. ואח"כ ביטל כל המודעא ומודעי דמודעי כו' מחמת אונס ממון הנ"ל שלא נסתלק עד אחר נתינת הגט. כיון רוב הפוסקים זולת רי"ו נכ"ד סוף ח"א ס"ל דאונס ממון בגט הוי אונס. (והמכמ"א ש"ז סי' י"ט וכ"ב כ' דאם מוסר מודעא לכ"ע הוי אונס. וזה אינו מוכרח דא"כ בשדה סתם אמאי לא כתבינן מודעא לרבא פרק חזקת (ד"מ ע"ב). א"ו כיון דאינו אונס גם מודעא לא מהני כמ"כ באונס ממון בגט לפ"ד רי"ו). א"כ אף למ"ד דכשנתנו לו ממון חשוב כזביני לא מהני הביטול מודעא לפ"ד כל הפוסקים זולת הרר"י והרא"ש כנ"ל. וכ"ש דאינו דומה לזביני כלל מטעם שכ' מהרח"ש. ומטעם אחר שלא סילקו לו רק מעות שלו ולא נתנה לו ממעות שלה מאומה עבור הגט. ועיין שו"ת הרשב"ש סס"י של"ט לא החשיב זה לזביני רק משום שנתנה לו כל מעות שלה ממש ואפילו מנעל שברגלה יעו"ש:

קיצור ראיה לרב האי די"ל דיבור גרוע לא מבטל דיבור שלם. וכיון שידוע בעדים שהוא אנוס חשוב דיבור גרוע ולא הוה דברים שבלב. ודין המגרש באונס וקבל דמים שי"ל דאין הגט כלום לפ"ד רוב הפוסקים:

גאך מה שיש לצדד בזה. האחד אם אונס ממון חשוב אונס גבי גט יש בזה דיעות דמדברי רבינו ירוחם נכ"ד סוף חלק א' מבואר דעשה מעשה בגט שלא להחשיב אונס ממון לאונס. וכן נוטה דעת הרשב"ץ. והב"י סי' קל"ד סד"ה כתב בקונדריסין רמז לדברי רי"ו הנ"ל וכתב עיין רי"ו נכ"ד ח"א. ונגד זה הביא בד"ה בתשו' הרשב"א. מבואר דאונס ממון חשוב אונס גבי גט. וכ"מ בתשו' ה"ר מיימון נואר שהביא הב"י שם ד"ה כתוב בקונדריסין. גבי ראובן שקנס עצמו במאה זהובים כו' בנד"ז שהוא חייב עצמו כו' אין זו כפייה עכ"ל. משמע הא לאו הכי קנס מאה זהובים חשוב אונס. וכ"מ במהרי"ק שורש ס"ג הובא ב"י שם ד"ה כ' ע"ש אם הוא השליש כו' ואין השליש כו' ולא כשהביא הוא האונס עליו עכ"ל. מבואר היכא שלא הוא הביא האונס עליו כנ"ד שהאשה השלישה את מעות שגזלה מבעלה ביד שליש שלא יתן לבעלה עד שיגרש אותה ודאי חשוב אונס. ובודאי דפירש גט המעושה שבמשנה פרק המגרש ושאר דוכתי היינו ע"י נגדא שהיו מכין אותו כמש"ש במשנה חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך. וכן איתא בגמרא ס"פ המדיר (דע"ז סע"א) בדברים לא יוסר עבד כו' הא והא בשוטי. ואונס דהכאה בשוטים הוי אונס טובא טפי מממון וכמו ששנינו פ"ב דכתובות (דף י"ח ע"ב) העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' הרי אלו נאמנין ואמרינן בגמרא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינן נאמנים שאין אדם משים עצמו רשע. ופי' הרמב"ם בפירוש המשניות דמחמת ממון היינו שהיה מגיע להם הפסד ממון משלהם אם לא העידו שקר אעפ"כ חשובים רשעים אם העידו שקר. הרי שאין אונס ממון כדאי לשיעיד שקר מחמת אונס זה ומחוייב להפסיד ממונו ולא יעיד שקר. משא"כ אם הי' האונס מחמת נפשות מותר להעיד שקר כדי להנצל מאונס זה אם אי אפשר להנצל מאונס זה. וכ"ה בתשו' מיימוני דשייכי לספר נזיקין סי' כ' והובא ב"י בח"מ סי' שפ"ו. ויסורים דהכאות ונגדא ג"כ חשוב כאונס מחמת נפשות כמ"ש בתשובת מיימוני סוף ספר הפלאה בתשו' דשייך להלכות שבועות פרק שלישי. וז"ל כש"כ אונס דיסורין כו' דיסורין גדולים ממיתה דאמר מר אלמלא נגדוהו כו' פ"ג דכתובות (דל"ג ע"ב) והיינו הכאות שאין להם קצבה וכמו גבי גט המעושה שהיו מכין אותו עד שיתן הגט כו'. נמצא יסורין והכאות שאין להם קצבה חמור טובא מאונס ממון עד שגם היכא דאונס ממון לא חשוב אונס כלל יסורין והכאות חשיבי אונס גמור. לכן חילק שם מהר"מ בתשו' הנ"ל לענין נדר ושבועה דאע"ג דבאונס ממון צריך שיחשוב בלבו היום כו' אלמא דאמר בלבו היום הא לאו הכי לא הוה שרינן גבי יסורים והכאות הנ"ל אף אם לא חשב בלבו היום הוי בטל השבועה הובא ב"י בי"ד סי' רל"ב. וכן בב"י סי' קנ"ד הביא בשם תשו' הרשב"א גבי באה מחמת טענה דאעפ"כ אין כופין בשוטים אלא מוסיפין על כתובתה כו' אלמא אונס ממון לא דמי כלל לכפייה בשוטים. וכ"כ עו"ש בב"י סוף הסימן בד"ה כל הנושא בעבירה. ובד"ה וכתב א"א ז"ל. נהי דאין כופין אלא בראיה ברורה מ"מ נפיק ממונה מידיה ויהיבנא לה כו' והוא מבואר בהג"א ר"פ המדיר בשם רבינו מאיר וז"ל אם לא הורשנו לכוף להוציא משום דאם היינו כופין ה"ל גט מעושה שלא כדין מ"מ כתובה מ"ט לא נפיק מיניה כו' עכ"ל ומדוע לא חש בהוצאת ממון מנה ומאתים ונדונייתה ג"כ משום גט מעושה שעי"ז מוכרח לגרש אם לא ישאר לו ממה להתפרנס אע"ג דאם יגרש ג"כ יתן כתובה מ"מ י"ל ע"י הגרושין ימצא אחרת שתכניס לו נדוניא ויהיה לו ממה להתפרנס וא"כ הגט מעושה שלא כדין. אלא משמע דכפיית ממון לא דמי ממש לכפייה בשוטים. ומיהו אינו מוכרח. וא"כ לכאורה היה מקום לומר דלגבי גט דאשתו כגופו דמיא ג"כ אונס ממון לא חשוב אונס דלגרש אשתו שהיא חביבה עליו לא קיל לאדם מלעבור על ל"ת של תורה. לכן הממון אינו ענין כ"כ לומר שמחמתו מגרש. וכשמגרשה מחמת אונס ממון י"ל משום שבלאו הכי הוסכם אצלו לגרשה מפני שהיא שונאתו ולא תדור עמו כדפרשב"ם פרק חזקת (דמ"ח ע"א) ורק מפני האונס ממון ממהר לגרשה אבל לא שהממון הוא עיקר הסיבה בגרושין. כמו שהכאות שאין להם קצבה הם עיקר הסיבה בהגרושין כי לא יוכל לסבול. ומצאתי בחידושי הריטב"א בגיטין פרק הניזקין (דנ"ה ע"ב) וז"ל דאמרינן הכא לקח מסיקריקון אע"פ שחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל. אומר ר"ת דה"ה לגט מעושה דקיי"ל דפסול דלאו דוקא כשמכין אותו בשוטים וכופין אותו אלא כל שמגרש מחמת יראה מאדם שיש בידו לעשות כי הא דהכא בסיקריקון הגט פסול דהא סיקריקון הכא אינו כופה אותו למכור אלא שמקימו (זהו איזו ט"ס) ומפחד שיש לו הוא מוכר ואמרינן דלא קנה ה"נ לא שנא. רבינו תם עכ"ל. וכ"כ בחידושי הר"ן שם. והכא הפחד שיש לו מהסיקריקון הוא שמא יהרגנו. ואע"ג דבגזירה הג' אמרי כל דקטיל ליקטלוהו אעפ"כ הוא מתיירא כיון שהוא אנס וכ"מ בהרמב"ם פ"י מה' גזילה ה"ג. וע"כ אמרינן דכיון מפני הפחד הוא מוכר לא קנה. ועיין בפרשב"ם פרק חזקת (דמ"ז ע"ב) בד"ה לקח מסיקריקון. כתב הטעם דמחמת פחד דסיקריקון. אבל רש"י בגיטין שם (דנ"ה ע"ב) בפי' המשנה כתב שני טעמים הא' מפני היראה. הב' שיוכל לומר השני נוח לי והראשון קשה הימנו. א"כ לפירוש השני דרש"י לא מוכח מכאן דינו דר"ת. ואף שהרשב"א הקשה טובא על פי' השני דרש"י הנה הפנ"י כתב להעמיד דברי רש"י. ועכ"פ אנו רואים שר"ת הוצרך להוכיח לגבי גט דלאו דוקא כשמכין אותו בשוטים כו' אלא ה"ה כשמפחד מזה. והיינו הכל פחד נפשות. דגם פחד חשוב אונס. וכמ"ש בספר המקח לרב האי של"א כיון שזה המגזים יש יכולת בידו והוא עכומ"ז אבל אונס ממון לא מוכח עדיין דהוי אונס. דהא ר"ת הוצרך להוכיח דפחד דנפשות חשוב אונס. ועל אונס ממון לא מצינו הוכחה מפורשת דחשוב גט המעושה. ומ"מ כיון הסכמת כל הפוסקים דאונס ממון חשוב אונס כמו שקבצם מהר"ר בצלאל אשכנזי סי' י"ו הביאו המכתב מאליהו שער ז' סי' י"ט והוסיף עליהם ופסק כן. חלילה לזוז מזה. וגם כי ארז"ל אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך משום שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו א"כ לא יפלא אם אונס ממון חשוב אונס אף בסתם בני אדם. ומ"מ זהו דוקא באונס ממון רב. אבל בממון מועט לא שייך לומר דחשוב אונס. ותדע עוד מדהתיר ר"ת גבי טוענת מאיס עלי לעשות ההרחקה המבואר בתשו' מהרי"ק שורש ק"ב הובאה ב"י סי' קל"ד בד"ה כ' מהרי"ק ובלבוש שם סעיף יו"ד. והרי ר"ת ס"ל דאין כופין בטענת מאיס עלי. ואם כופין תצא והבנים ממזרים. ואעפ"כ התיר הרחקה הנ"ל אלמא דזה אינו חשוב כפייה ובודאי דאונס ממון סך מועט לא עדיף מהרחקה הנ"ל. וזכר לדבר מ"ש במשנה וגמרא ספ"ז דב"מ לענין אונסין דשומר שכר זאב אחד אינו אונס שני זאבים אונס הרי אע"ג זאב אחד ג"כ הוא קצת אונס מ"מ אינו חשוב אונס שיהי' פטור עי"ז כו'. ע"כ כמ"כ י"ל דאע"ג דאונס ממון חשוב אונס בגט ג"כ היינו ממון חשוב ולא ממון שאינו חשוב כ"כ אף שהוא קצת אונס אינו חשוב אונס כלל. ועל"ק אות ח' הבאתי עוד ראיה לזה דאונס ממון מועט אינו חשוב כלל אונס גבי גט וא"כ הא דאונס ממון חשוב אונס גמור היינו ממון הרבה שחשוב לפי ערך הבעל. ועוד ראיה לזה ממ"ש הרשב"ם פרק חזקת (ד"מ ע"ב) ד"ה ומשני. להפסיד הפרדס לגמרי כו' ובד"ה כה"ג שמפסיד הכל אם לא ימכור כו'. וביאר דבריו הב"י בח"מ סי' ר"ה בסעיף ד' וז"ל ומ"ש דמתוך פחד שמפחידים אותו כו' הוא להוכיח דאונס כי האי אונס הוה כיון שמפסיד כל השדה עכ"ל משמע אם לא היה מפסיד כל השדה רק איזו חלק ממנה כגון ששטר המשכנתא היה רק על איזו חלק מהשדה ולא על כל השדה ומחמת אונס זה דהפסד החלק מכר לו כל השדה י"ל אין זה נחשב אונס כלל לפי' הרשב"ם והב"י שמחמת הפסד החלק אינו כדאי למכור כל השדה. מיהו אפ"ל הרשב"ם לא כתב כן רק לרבא דמקיל באונס דהא ס"ל בשדה סתם לא כתבינן כלל מודעא וצ"ע בפוסקים ובבעל המאור. (הג"ה. הא דאונס ממון חשוב אונס גמור היינו ממון הרבה כו'. ועיין בפרשב"ם פרק חזקת הביאו הב"י בח"מ סי' ר"ה סעיף ד' שכתב כה"ג דמפסיד הכל אם לא ימכור מודה רבא דכתבינן מודעא כו' משום דהוי אונס גדול כו' דאונס כי האי אונס הוי משום שמפסיד כל השדה כו' עכ"ל הב"י הרי אפילו במכירה בעינן שמפסיד הפסד רב אזי חשוב אונס. כש"כ גבי נתינת גט שאין לומר דחשש הפסד ממון הוי אונס אא"כ מפסיד סך נכון. ועוד לכאורה יש להקשות מה שהוכיחו הפוסקים דאונס ממון חשוב אונס בגט ממה דמבואר בגמרא פרק חזקת דחשוב אונס לענין מכירת קרקע שי"ל דלא דמי כלל דהתם כיון דהאונס אינו מבטל המכירה אלא בצירוף המודעא והרי גבי מודעא י"ל אפילו האונס קטן מהני המודעא כמ"ש במכמ"א ש"ז סי' י"ט מההיא דפרק חזקת (דף מ"ם ע"ב) בענין מתנה טמירתא דהוי מודעא לכן י"ל אונס ממון אף דאינו אונס גמור נחשב אונס בצירוף המודעא. אבל לגבי גט דבעינן למימר שיהיה אונס ממון חשוב אונס מצד עצמו בלי מסירת מודעא אין להביא ע"ז ראיה משם. והנה גבי גרושין תכ"ד לאו כד"ד ופי' הר"ן בנדרים פב"ת (דף פ"ז ע"א) משום דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה כו' ולא דמי למכירת קרקע וכה"ג. כמ"כ יש לחלק בין אונס ממון אע"ג דלגבי מכירת קרקע נחשב אונס ממון אונס משום שי"ל שמחמת אונס הממון מכר הקרקע אבל לענין לגרש אשתו שהוא דבר גדול ביותר שאין אדם עושה אותו בנקל כ"כ כמכירת קרקע י"ל אין אונס ממון אונס. ובפרט בדאיכא תרתי שהממון אין סך נכון כ"כ וגם לא מסר מודעא. וגם שהמאנסו הממון הוא אשתו עצמה שאין בזה חשש כ"כ דסוף סוף תוכרח להתפשר עמו בשביל הגט א"כ אין בזה חשש הפסד גמור. י"ל אין זה חשוב אונס. אלא ודאי רצה לגרשה מצד עצמו או בשביל שלא יהיה מעוגן לישב בלי אשה עכשיו שא"א לישא שתי נשים ועיין פסקי מהרא"י סי' רי"א משמע כן. עכ"ה). וא"כ לפ"ז בנד"ז שע"פ פסק הבוררים והשליש שפסקו שתחזור לו תקט"ו רו"כ והוא יתן לה גט ע"ז נתרצה הבעל והיה נותן גט א"כ כבר נתרצה לגרשה. ורק מפני שסירבה ולא רצתה ליתן לו רק תי"ו וסירבה על קט"ו מפני זה מסר המודעא וסך קט"ו לגבי תקט"ו י"ל דלא הוי ממון רב ואין זה אונס גמור ולא עדיף מהרחקה דר"ת שאינו חשוב אונס גמור כנ"ל. וכיון שכבר ראינו שנתרצה לגרש. והאונס דסך קט"ו אינו אונס (ממון) [גמור]. א"כ אף שמסר מודעא כיון שביטלה אח"כ י"ל שהמודעא מבוטלת והגט גט. ועל"ק אות ח' טעם אחר על שהסך קט"ו רוכ"ס אינו חשוב אונס:

קיצור. באונס ממון גבי גט משמע ברי"ו נכ"ד ח"א דאינו אונס וכ"נ דעת הרשב"ץ וגבי עדות שקר אונס ממון אינו חשוב אונס ויסורים ונגדא חשוב אונס. א"כ י"ל כמ"כ גבי גט. וקצת ראיה דר"ת הוצרך להוכיח דהפחדה דנפשות חשוב אונס. ומ"מ הסכמת כל הפוסקים דאונס ממון חשוב אונס גבי גט ג"כ. והיינו דוקא ממון חשוב לפי ערך המגרש. דממון מועט לא חמור מהרחקה דר"ת דאינו חשוב אונס. וא"כ בנד"ז סך קט"ו לגבי תקט"ו י"ל אינו ממון רב. ואינו חשוב אונס. לכן אף שמסר מודעא כיון שביטלה אח"כ י"ל הגט כשר:

דאך יש להשיב ע"ז מתרי טעמי. האחד י"ל דאף הפסק שיצא מהבוררים והשליש אף שהי' מרוצה ע"ז י"ל חשוב כדין פשרה באונס. שהרי כ' ועשו פשרה ביניהם. וגם מה שגמרו שיגרש אין זה ע"פ הדין כ"א דרך פשרה ומבואר בב"י סי' י"ב מחודש ח' ונכנס אחד ביניהם ועשו פשרה כו' הדין עם שמעון לפי שאנוס היה כו' ובסי' ר"ה בב"י סעיף י"ב ובש"ע משמע דפשרה דינה כמכר. וע"ש בבאה"ט בשם הגאון מ' עוזר ובתשו' ושב הכהן סי' כ"ה הסכימו דאם הפשרה נעשית מחמת אונס אין בה כלום. מיהו על סכום הממון י"ל דמהני הפשרה כיון שהיה הגמר ע"פ דיינים בזבל"א וזבל"א ושליש. והם עשו פשרה ה"ז כעין דין שהרי יש כח בדיינים לעשות פשרה כעין דין כמ"ש הב"י סי' י"ב מחודש ד'. אבל מה שחייבוהו ליתן גט זה י"ל דה"ל כפשרה ממש וכיון שנעשית באונס עכבת הממון י"ל דאף אם היה נותן הגט עי"ז אז והיתה מעכבת ממון זה עד שיתן הגט י"ל דה"ל הגט מחמת אונס. שהרי מה שפסקו שיתן גט אין זה ע"פ הדין כ"א דרך פשר והוא מוכרח לשמוע ולקבל מאונס עכבת הממון ועוד שעל הגט אין זה אפילו פשר רק כמו מתנה שהרי הפשר היה רק בעסק הממון ולא נתנה לו מאומה עבור הגט שיהיה כדין מכר ופשרה. וכיון שגמר הזה בא מחמת אונס עיכוב הממון שלו בידה אע"ג שלא מסר מודעא ה"ל אונס ואם לא החזירה לו הממון עד אחר שיגרש הרי ידעינן באונסיה. והא דמשמע בכתבי מהרא"י סי' רי"א הזכירו המכמ"א ש"ז סס"י י"ט ומבואר שם במהרא"י שהאשה בגדה בו וחטפה וגזלה כל אשר לו כו'. וא"כ קשה מדוע לא הזכיר מהרא"י שם מזה לחשוש לדין גט מעושה והוא לא פלפל רק נידון חשש שינוי השם משמע קצת ג"כ דס"ל אונס ממון אינו אונס. וזה ודאי אי אפשר. ולכן נראה דבכתבי מהרא"י מיירי ודאי שהחזירה לו הגזלה קודם כתיבת הגט וא"כ היה בידו שלא ליתן הגט כיון שכבר סר לגמרי האונס ממון. וא"כ הרי ודאי נתן מרצונו בלי אונס ועישוי כלל משא"כ הכא. זהו טעם אחד. הטעם השני דהרחקה דר"ת ג"כ לא הסכימו לזה האחרונים לעשות מעשה כן אף גבי מאיס עלי כמ"ש בתשו' מהריב"ל דחשוב כפייה וא"כ הסך מעות קט"ו רו"כ שדימינו להרחקה דר"ת י"ל ג"כ חשוב כפייה ואונס:

קיצור. שיש להשיב דגם הגמר הראשון שע"פ הבוררים והשליש אף שבעצם קצבת הפשרה לסך תקט"ו אינו אונס. אכן מה שמעכבת הממון עד שיתן הגט ה"ל אונס ממון. הב' דגם השינוי והפחת קט"ו אף אם ה"ל רק כהרחקה דר"ת ג"כ ה"ל אונס:

אך מה שי"ל בזה הוא מה שהזכרתי כבר בקצרה מ"ש ברי"ו נכ"ד סוף ח"א וז"ל ואירע מעשה לפני באיש שנתקוטט עם אשתו ותפשה היא שטרי חובות ממנו ונתן לה גט כדי שתתן לו את שלו ונתנה לו שלו אחר שקבלה הגט והיו טוענין בשבילו כי הגט אינו גט כי הוא גט מוטעה ופסול כי לא נתן לה אלא כדי לגבות את שלו וראיתי כמה גדולים שנחלקו על זה לפי סוגיית הגמרא. ולפע"ד כי אין ראיה מכאן והגט גט עכ"ל. ומ"ש לפי סוגיית הגמרא נראה דקאי אדסמיך ליה שהביא שם דין גט מוטעה פסול הנזכר ביבמות פרק מצות חליצה (דק"ו ע"א) דהיינו ע"מ שתתן לי מאתים זוז כו'. וכ"כ רי"ו שהטוענין בשבילו אמרו שהוא גט מוטעה. וע"ז כתב שאין ראיה מכאן. דגט מוטעה זהו כשנותן גט על תנאי ואינה מקיימת התנאי משא"כ הכא קיימה ונתנה לו את שלו. אבל עכ"ז קשה מאד על רי"ו דהא ה"ל גט מעושה שלא כדין. שהרי לא נתן לה הגט רק מחמת שתפשה השטרי חובות שלו. ולא נתנתם לו עד אחר שיגרשנה א"כ הרי נאנס אונס ממון. והב"י סי' קל"ד סד"ה כתב בקונדריסין. כתב עיין רי"ו נכ"ד ח"א. והמכתב מאליהו שער שביעי סי' כ"ב הבין מזה דהרי"ו ס"ל כהרשב"ץ דאין הגט מעושה אלא בעישוי הנעשה בגופו ממש כו' אבל חוץ מגופו לא חשוב עישוי דעור בעד עור כו' וכמ"ש הרשב"ץ ז"ל. אמנם כבר כתבנו לעיל סי' י"ט שכל הראשונים והאחרונים פה אחד הסכימו שאונס ממון חשוב אונס להיות גט מעושה על ידו עכ"ל ובסס"י י"ט כתב וז"ל סוף דבר כבר הסכימו כל הראשונים דאונס ממון חשוב אונס להיות גט מעושה על ידו כמו שכבר קבצם מהר"ר בצלאל אשכנזי בתשו' סי' י"ו גם מהרי"ק סי' ס"ג כתב גם בענין אונס ממון דבר פשוט הוא שהוא אונס כאשר כתבת וכ"כ הריטב"א פרק האיש מקדש (דמ"ט) עכ"ל המכמ"א שם. ועי' כתובות פרק אע"פ (דס"ג ע"ב) גבי פוחתין לה מכתובתה מבואר דזהו חשוב כפייה ע"ש גבי כפינן לה או לא כפינן לה. וע"כ כדי להציל את הרי"ו שלא יהיו דבריו נגד הסכמת כל הראשונים ובפרט דמעשה רב. לכן אפ"ל דרי"ו ס"ל נהי דאונס ממון חשוב אונס זהו כאשר אם לא יתן הגט ודאי יפסיד ממונו. כנדון דשו"ת הרשב"א שהביא הב"י סי' קל"ד בד"ה בתשו' הרשב"א שאלת ראובן בעל לאה שהיה צריך ליתן קנס אלף דינרין לגזבר המלך. וכן מ"ש מה"ר בצלאל בתשו' סי' י"ו בשם הרמ"ה וז"ל והאי אונסא דפסיל בגיטא לא תימא עד דעבדי מעשה בגופיה. אלא כיון דאמר ליה אנס כו' ולאו דוקא היכא דאמר דאניס ליה בגופיה אלא אפילו אמר למינסיה בממונא אונסא הוי דהא אידי ואידי שלא לרצונו הוה עכ"ל. (ומ"מ מ"ש הטעם שלא לרצונו הוא צ"ע במכמ"א ש"ז סי' ז' בדין אם אמר שהוא אנוס בנתינת הגט ולא אמר שביטלו דכתב שהוא מחלוקת הפוסקים אם הגט בטל אף שנאמן שהוא אנוס כיון שלא ביטל הגט בפירוש י"א דה"ל גילוייא דעתא בגיטא ולאו מילתא היא. א"כ מהו שכ' הרמ"ה שלא לרצונו הוא הא אפילו אמר שהוא אנוס י"א דהגט גט כיון שצוה אח"כ לכתוב. וצ"ל הרמ"ה ס"ל כהפוסלים שם כמ"ש המכמ"א שם בשם העיטור) הרי מיירי ג"כ שאיש אנס אמר למינסיה בממוניה והיכולת בידו ויאבד ממונו. אבל כאשר האשה עצמה המבקשת גט ממנו חטפה ממונו ומעכבת ממונו בכדי שיתן לה גט י"ל זה אינו אונס כלל דהרי סוף סוף הלא היא בידו שהרי כוונתה לינשא לאחר וזה אי אפשר בלתי שיתן לה גט והרי לא יתן עד אחר שתחזור לו ממונו. ולכן כשהוא בענין שאין לחוש שתפסיד הממון שילך לאיבוד כ"א שמעכבת הממון. י"ל כיון שבטוח שממונו יהיה שלם לא חשוב זה אונס ממון. דאונס ממון זהו כשיאבד ממונו משא"כ בכה"ג דהממון ביד אשתו ואף שהיא מורדת מ"מ כיון שבהכרח צריכה לו וכל חפצה שיתן לה גט ותנשא למי שחפצה בו והיא ג"כ בת דעת ומרווחת בהממון א"כ בהכרח תסלק לו ממונו ואין כאן יראת הפסד ממון כלל. וא"ת שיש חשש שלא יוכל לישב בעיגון כ"כ בלי אשה ויוכרח ליתן גט בלי שתחזיר לו ממונו ע"ז יש להשיב חדא דהיא מעוגנת ג"כ ויותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. עיין תשובת הרשב"א סי' תתנ"ט שכתב כה"ג. וכיון דסוף סוף מוכרחת להתפשר עמו לכן י"ל שאין זה אונס והיינו טעמא דרבינו ירוחם. דמה שאשתו חטפה ממונו אין זה אונס ממון אם הוא בטוח שיהיה שלם. ובפרט דעובדא דהרי"ו היה שגזלה ממנו שטרות ולא ממון בעין וגזילת השטרות אין כאן הפסד ממון כ"כ כי הוא יכול לעקל ע"פ ב"ד ביד הבעלי חובות שלא יתנו לידה. לכן כשנותן גט מסתמא הוא מרצונו ולא מחמת הממון שחטפה או שמרגיש שלא יהיה מיתדר לו עמה ובודאי לא תשוב אליו כדפירש רשב"ם פרק חזקת (דמ"ח ע"א) ע"כ נותן הגט. משא"כ כשאיש אחר אונסו בממון בשביל הגט ודאי חשוב אונס דאותו האיש אחר י"ל יאנוס הממון ולא יחזירנו לו עוד אף שהאשה תשב עגונה אין זה נוגע לו כ"כ לכן שפיר חשוב אונס. אך מדברי הרשב"ץ עצמו ח"א סי' א' לא משמע כלל לחלק בין שאשתו אונסתו בממון ובין אם איש אחר אונסו. שהרי כתב כגון שגזלה אשתו ממונו כו' זה הענין אני מסתפק בו אם הוא כפייה והוי גט מעושה או לא כו'. וטעם ספיקותו רק משום דגבי גט י"ל אונס ממון אינו אונס אם לא מסר מודעא. ומסיק דמ"מ הוי אונס ולא זכר כלל חילוק הנ"ל בין אחר אונסו ובין שהאשה אונסתו. אך מ"מ זהו דבר של טעם ליתן טעם לדברי רי"ו:

קיצור. שי"ל אונס ממון מה שאשתו גזלה ממונו אינו אונס ולא דמי לאונס ממון שהזכיר הרשב"א ושא"פ דכיון שצריכה אליו לקבל הגט א"כ היא לעולם בידו שלא לגרשה עד שתחזיר לו מעותיו. דהא מהאי טעמא לא תיקנו כתובה לאיש כשאשתו מקניטתו עד שיגרשנה כמו שתיקנו כתובה לאשה משום דאפשר דמשהי לה אגיטא כדאיתא בגיטין (דמ"ט ע"ב) ואם משום שעכשיו אין בידו להשהותה שהרי גם הוא מתעגן מ"מ עכ"פ גם היא מתעגנא ובהכרח שיהיו המעות קיימים:

הועוד דהא י"א שבכה"ג שהיא מורדת עליו לא תיקן ר"ג מ"ה ויוכל לישא אחרת והיא תשב עגונה עד שתחזיר לו ממונו כמ"ש בש"ע סי' ע"ז סעיף ב' בהג"ה ובתשו' הרשב"א סי' תתנ"ט ואף שבתשו' סד"א סי' י"ג ד"ס ע"א כ' שכל שהיא רצונה לקבל גט אין מתירין לבעל לישא אחרת במחכ"ת דבריו הם נגד תשו' הרשב"א סי' תת"ס שהראב"ן שהתיר לו לישא אחרת והיא תתעגן היינו במורדת דמאיס עלי ולא כמ"ש הסד"א דקאי רק על מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה. ועוד דאפילו להסד"א כשמעכבת ממונו חנם אף שתרצה לקבל הגט אינו מחוייב להפסיד ממונו חנם במכש"כ ממ"ש במשנה שלימה פב"ת דכתובות אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי. ואין לומר דטריחא ליה להשיג היתר הא אמרינן בגיטין פרק הניזקין (דנ"ח ע"ב) כיון דאיכא בי דואר במתא ולא אזיל וקביל אימר אחולי אחיל ומזה הביא הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת (ד"מ) בד"ה לא כתבינן מודעא אמאן דציית דינא דגם בגט הדין כן משום דה"ל כמאן דיכול לאשתמוטי מאותו האונס כו' דמודעא לאו מודעא דלאו אונס הוא. ואח"כ כתב וז"ל ומיהו בגיטא ובמתנתא דידעינן דאניס ליה ליכא למימר דמנפשייהו נמי מבטלן כו' אלא בגיטא ומתנתא בדלא ידעינן ובזביני אפילו ידעינן כו' עכ"ל. וכ"פ בתשו' מהרי"ט ח"א סס"י ל"א מהש"ס פרק חזקת (דמ"ח ע"ב) ולא אמרן אלא דלא ה"ל לאשתמוטי כו' ע"ש ור"ל דא"כ מוכח דמדעתו ורצונו גירש וכיון שכן שי"ל דאונס ממון אינו אונס א"כ מה שגירש אשתו י"ל שזהו מפני שמעוגן ממנה זמן רב ומשער שבודאי לא תשוב אליו עוד ותעגן אותו עד שיפטרנה בגט. דאף למ"ד דרגמ"ה לא תיקן במורדת כנ"ל ויכול לישא אחרת מ"מ כיון דלא נהיגי כן ולא נשמע בעולם שישא אחרת בלתי שיגרש זו או מצד דינא דמלכותא הוא כן. א"כ רואה שתעגן אותו עד שמוכרח לגרשה. לכן לפי שקשה לו לישב בלתי אשה מוכרח לגרשה כדי שיוכל לישא אשה שתחפוץ בו. וא"כ הענין בהגט זה הוא לפחות שיש להמגרש שני אונסים האחד הוא כדין והשני שלא כדין. היינו האחד אונסא דגופא שא"א לו לישב בלא אשה זה שנים רבים ומבואר בגמרא פרק אע"פ (דס"ד ע"ב) מה בין מורד למורדת כו' דצערו גדול משל אשה. וזה מכריחו לגרשה כדי שיוכל ליקח אשה כיון שרואה ברור שזו לא תשוב אליו עוד אחרי שעיגנה אותו כמה שנים ומוחלט אצלה שלא תשוב אליו וכנ"ל. ואונס זה כדין שאינה מחוייבת להיות תחתיו כשרצונה לקבל גט וכדלקמן. הב' אונס דממון שעיכבה כל מעותיו וזהו אונס שלא כדין. והנה אף שאונס דממון ס"ל לכמה פוסקים דחשוב אונס אף בגט וכ"מ בכתובות שם (דס"ג ע"ב) גבי כייפינן לה או לא כייפינן לה דהכפייה היא ע"י פחיתת כתובתה הרי שזה נקרא כפייה. עכ"ז כאן גבי שהאשה תפסה כל מעותיו י"ל דלא חשוב אונס גמור כיון שצריכה אליו שיגרשנה וכמש"ל באריכות. וא"ת שזה אינו טענה דע"כ מוכרח לגרשה כדי שלא ישב בלא אשה. א"כ סוף סוף עיקר האונס הוא מחמת שא"א לו לישב בלי אשה דלולי זה לא היה הממון אונס כלל שבהכרח תחזיר לו המעות כדי שיתן לה גט. וא"כ הרי עיקר האונס המכריחו ליתן גט זהו האונס שלא יוכל לישב בלא אשה ואונס זה הוא כדין א"כ ה"ל כמו גט המעושה כדין. ואפילו נאמר דה"ל כמו שני אונסים. א' כדין וא' שלא כדין. מ"מ ודאי האונס שכדין הוא עיקרי והשני טפל מכמה טעמים. הא' שזהו צערא דגופא וגם בא עי"ז לידי מכשולי עבירות עי' תה"ד סי' רס"ג הובא בש"ע אה"ע סי' א' דלא דחינן זה אף מפני קטטה משא"כ במצות יבום. וגם יש בו ביטול מצות פריה ורביה. וגם שרוי בלא עזר ובלא טובה כמ"ש לא טוב היות האדם לבדו כו' לכן זה ודאי גדול מאונס הממון דסוף סוף לא תפסיד כל ממונו. א"כ כשמגרש אנן סהדי דעיקר הגט אינו מפני אונס ממון כ"א מפני האונס שמעוגן בלא אשה. וכמ"ש בתשו' הסד"א סי' י"ג דנ"ט סע"ד דלכן א"צ עתה לתקנת הגאונים במאיס עלי לכופו על הגט דכיון שהבעל מעוכב בעצמו כו' מעגן את עצמו וע"כ באים לידי פשרה כו' וכ"כ עו"ש ד"ס ע"א דכיון שהאיש מעוכב בדורות הללו כו' ע"כ לא הוזקקו ב"ד על כך כו' ע"ש. וא"כ האונס ממון אף אם הוא מסייע בהכרח נתינת הגט כיון דעיקר ההכרח מצד אונסא וצערא דגופא ה"ל האונס ממון רק כמסייע ומסייע אין בו ממש כדאיתא בשבת פרק המצניע (דצ"ג ע"א) גבי זה יכול וזה אינו יכול כו' ואף שמסר מודעא שמחמת אונס ממון מגרשה ה"ל כמוסר מודעא שהוא אנוס ואנו יודעים שמשקר דאין בהמודעא כלום מאחר שמצוה אח"כ ליתן גט וביטל מודעא כו'. ועי' בב"ק (דנ"ג ע"א) גבי שור שדחף את חבירו לבור יש שני סברות. הא' דהאי כולא הזיקא עביד והאי כולא הזיקא עביד. הב' דהאי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד. ולכאורה הכא שהוכרח לגרש מחמת שני אונסין הנ"ל יש לומר ג"כ ב' סברות אלו. הא' דמחמת כל אונס בפ"ע לבד הוכרח לגרש. הב' דכל אונס עושה פלגא ההכרח וא"כ לסברא הא' לכאורה הגט מעושה שלא כדין. אך ז"א כיון דמצד האונס שכדין ג"כ מחמתו לבד מוכרח לגרש א"כ הרי האונס דשלא כדין לא פעל מאומה לבטל הגט כיון דגם מחמת האונס אשר כדין מוכרח לגרש. ועוד דהכא א"א לומר דמחמת האונס ממון לבד מוכרח לגרש דהא אם לא שמעוגן מלישא אחרת מפני תקנת ר"ג אין האונס ממון כלום. והנה לסברא הב' ג"כ מאחר שהאונס ממון עושה רק חצי ההכרח א"כ ה"ל כמו זה וזה גורם שרי וכמו שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו דשרי. פ"ב דערלה. וה"נ כיון שאין בהאונס דשלא כדין בלבדו כדי להכריח הגט אלא בצירוף האונס שכדין י"ל אין זה כלל גט המעושה שלא כדין ועוד שהרי האונס שלא כדין אינו אונס כלל אלא ע"י צירוף האונס שכדין. א"כ רוב האונס הוא כדין. ועי' במכמ"א ש"ז סי' ך' במי שחייב א"ע בקנס לגרש דהגט תחלתו ברצון וסופו שלא ברצון כ"א מאונסא דנפשיה שיש בזה דיעות. והרי שנינו גט המעושה שלא כדין פסול. וכאן אין הגט מעושה מחמת שלא כדין לבד. ואת"ל דמ"מ גם מעושה כדין א"א לומר עליו. עכ"ז כיון בלא"ה האונס דשלא כדין הוא אונס ממון שהאשה אונסתו וגם הוחלש האונס כדלקמן סעיף ו'.י"ל עכ"פ דעיקר בזה הוא האונס שכדין:

קיצור עוי"ל דהכא האונס ממון אינו אונס מפני שבידו להשיג היתר ולשהותה אגיטא. ועוד דלכל הפחות הכא מגרש מחמת שני אונסים אשר אחד מהם הוא כדין. והשני דשלא כדין עיקרו נמשך ג"כ מהראשון א"כ ה"ל גט המעושה כדין. ואף את"ל דמ"מ מגרש ג"כ מחמת האונס דשלא כדין. הרי אונס זה טפל לאונס הראשון שכדין וה"ל כמו מסייע ומסייע אין בו ממש. ואף את"ל דשניהם שקולים כיון לא מחמת האונס דשלא כדין לבד נתן הגט כ"א גם ע"י האונס שכדין. אינו נקרא גט המעושה שלא כדין. ואף את"ל דגם מעושה כדין א"א לומר עליו עכ"ז ה"ל כמו זוז"ג:

וואף דלכאורה לא שייך כאן היתר דזוז"ג. דהא עכ"פ אין הגט ברצון. מיהו יש למצוא היתר בכה"ג. ונקדים מ"ש הרשב"ם פרק חזקת (דף מ' ע"ב) סד"ה גלויא מילתא. א"ו אנוס הוא ומש"ה תקינו בגיטין כו' הרי אף שהאמינו לו שהוא אנוס עכ"ז כשביטל מודעות מהני אף דלא ידעינן שנסתלק האונס. והנה בתוספות לקמן (דף מ"ח ע"ב) סד"ה אמר רבא. אבל במתנה כו' ומיהו אי לא ידעינן באונסיה ומבטל מודעא נראה שביטולו ביטול כו'. וכ"כ הרא"ש שם סנ"א ומיהו במתנה כו' אבל אם כו' כיון שלא כו'. וכ"פ רמ"א בש"ע ח"מ סי' ר"ה סי"א בהג"ה. והקצה"ח שם סק"ח הקשה ע"ז כיון דלפרשב"ם אמרינן שע"י המודעא מוכח דודאי אנוס הוא בגט זה. א"כ מאי מהני ביטול המודעא דהא מסתמא י"ל שגם מחמת האונס ההוא הוכרח לבטל המודעא כמו שמוכרח היה על נתינת הגט. וא"כ ה"ל תלוהו ויהיב ולא הוה גיטא. והעלה דלפרשב"ם לא מהני בגט ביטול מודעא אלא בהנך שכופין להוציא. או כשידוע שנסתלק האונס. וכ"מ דעת הבית מאיר סי' קל"ד ס"ג. אכן בתשו' חמדת שלמה סי' פ"א סד"ה ע"ד הגט הביא ד' הקצה"ח והב"מ וכ' ע"ז ודבריהם תמוהים דהא התוספות כתבו להדיא דבמתנה הטעם דודאי הוא אנוס (והוא בתוספות דף מ' סע"א) ואפ"ה כתבו בסוגיא דתלוהו וזבין דהיכא דלא ידעינן אונסיה מהני ביטול מודעא. וכבר הארכתי בזה בעזה"י ליישב דברי תוס' על נכון עכ"ד. וכן מוכרח דעת רב האי גאון כדלקמן. ופסק בתשו' דברי ריבות סי' קצ"א היכא שיש לספוקי אם חשוב אונס או לא ה"ל כמו לא ידעינן באונסיה. וז"ל ועל ענין האונסים שטען שהיה שם אונס ממון ואונס הגוף כו' איכא לספוקי מיהא אם חשוב אונס אי לא כיון שגילה דעתו שחפצו לגרשה וכיון דלא ידעינן ודאי שיש כאן אונס ומצינו שביטל כל המודעות ודאי דמהני כו' וכמ"ש התוספות פ' חזקת (דף מ"ח) ומיהו אי לא ידעינן באונסיה כו' עכת"ד. וכ"כ עוד בסי' ע"ר בד"ה וא"ת נהי ובד"ה ואף אם. אלא שלפע"ד בנדון ההוא ה"ל קולא יתירה דשם י"ל חשוב ידעינן באונסיה כיון שהיו עדים שקודם שהלך לכתוב הגט היה אנוס לא דמי כלל להא דהר"ן דלא היו עדים כלל. אף שאנו מאמינים באונסו וכמשי"ת לקמן בסעיף שאחר זה. אבל מ"מ במה שכתב כשיש ספק שקול לומר שלא מחמת האונס גירש חשוב לא ידעינן באונסיה בזה אפשר לקיים דבריו אם הספק שקול ממש עד שיש טעם וסברא לומר שבלאו הכי רוצה לגרש וכמו בנדון שלנו. וא"כ לדבריו ה"ה הכא כיון שיש בזה ג"כ אונס שכדין שמעוגן מחמתה שלשה שנים ואנן סהדי שהעיגון קשה לו מאד וגדול צערו א"כ שמא מחמת זה גירש לכן האונס דשלא כדין חשוב כמו לא ידעינן באונסיה דאף שנאמן כו' מ"מ מהני ביטול המודעא. וכ"ש שהמעות תי"ו רו"כ היו ביד שליש בטוח ונוסף ע"ז שהמסדר אמר להמגרש שימתין ג' שעות ויביאו המעות להמסדר קודם סידור הגט א"כ נחלש הרבה אונס המעות דהא יוכל ליתן עיקול ב"ד שלא יחזירו המעות לידה אף שלא יתן גט ואף שלא יתנו גם לידו מ"מ לא יחוש לאיבוד עכ"פ וא"כ נחלש כח האונס הממון ונתברר שעיקר המכריחו נתינת גט הוא מצד אונסא דגופא שקשה עליו לישב בלא אשה זמן רב:

קיצור הרשב"ם ס"ל גבי גט ומתנה כשמוסר מודעא ואומר שהוא אנוס הוא נאמן ע"ז וכ"כ הר"ן פ' השולח דנאמן משום מה לו לשקר ועכ"ז מהני ביטול מודעא. והקצה"ח סס"י ר"ה והבית מאיר ר"ל דלהרשב"ם לא מהני ביטול מודעא ודחה דבריהם החמדת שלמה סי' פ"א מהתוס' (ד"מ סע"א ודף מ"ח ע"ב). ופסק בשו"ת דברי ריבות סי' קצ"א היכא שיש לספוקי אם חשוב אונס או לא ה"ל כלא ידעינן באונסיה ומהני ביטול מודעא. א"כ כמ"כ י"ל בנד"ז שיש כאן ב' אונסי' והאחד כדין וא"כ שמא מחמת אונס זה גירש:

זויש עוד לסייע סברא זו ממ"ש רב האי גאון בספר מקח וממכר שער ל"א וז"ל אבל בטול (מודעא כצ"ל) הגט והמתנה אם אתה מוצא את בטולו בתוך השטר ממש בטולו בטול לפי שאין אנו צריכים לידע בפרסום אונס הגט והמתנה כמו שאנו צריכים לידע אונס הזביני דהא אמרינן אי דגיטי ודמתנה גילוייא מילתא בעלמא היא שאם אמר בדבורו אנוס אני מקבלין את אונסו ואין אנו צריכין לעמוד ולחקור על עיקר האונס כמו שאנו צריכין לעמוד על אונס זביני. נמצא כמו שקבלנו את האונס בדבורו לבד כך אם ביטלו מתוך האונס די לנו בבטולו לבדו ואע"פ שלא נסתלק האונס כמו שאפרש בחבור גיטין. אבל בטול מודעות זביני כשם שאין אנו מעידין על האונס עד שנעמוד על עיקר האונס ועד שימסור את המודעא כך כשביטל המודעא נמי צריך שיסתלק מעליו האונס בתחלה ואח"כ יבטל עכ"ל. וצע"ג איך הקיל בגט אע"פ שלא נסתלק האונס דהא אפי' לא מסר מודעא לא הוו גירושין כשהאונס שלא כדין וכ"ש כשמסר מודעא אף שביטלה. ואין לומר דמיירי בגט המעושה כדין. דא"כ אף שידוע אונסו בעדים בשעת המודעא ואח"כ ג"כ מהני ביטול מודעא כדאיתא ספ"ה דערכין. ועוד דהא כ' אבל ביטול הגט והמתנה. וא"כ גט דומיא דמתנה שאינו מחוייב ליתן מתנה כך בגט מיירי לא באותן שכופין להוציא. ע"כ צ"ל דמ"ש אע"פ שלא נסתלק האונס אין ר"ל שידוע בעדים ממש שהיה אנוס דא"כ ודאי הגט בטל כדין גט המעושה שלא כדין דמיירי ודאי אף שביטל מודעא דאם לא ביטל מודעא אף בגט המעושה כדין הגט פסול ואינו כשר במעושה כדין אא"כ לא מסר מודעא או שמסר מודעא וביטלה ואם כן במעושה שלא כדין אף בכה"ג פסול מדאורייתא. א"ו מיירי דליכא עדים ממש שהיה אנוס כ"א שהמגרש אומר כן וקמ"ל דאף שהוא נאמן ע"ז כמ"ש הר"ן פרק השולח משום מה לו לשקר. אפ"ה כיון שאנו לא ידענו באונסו ע"פ עדים כ"א על פי עצמו וכיון שאח"כ ביטל המודעא ויש לומר שמא אז נסתלק האונס הגט כשר. והטעם צ"ל משום דכיון דלא ידוע אונסו בעדים אע"ג דנאמן משום מה לי לשקר עכ"ז י"ל שמא אח"כ בשעת ביטול המודעא נסתלק האונס לכן אף אם לא נסתלק ה"ל כמו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים לבטל אמרי פיו. ועיין בתשו' מהרש"ל סי' כ"ה מ"ש בשם תשו' מהר"ן מעיל צדק מתוכו יש ללמוד הטעם דמהני ביטול מודעא בגט אף לפרשב"ם משום דאזלינן בתר פיו כיון דבעלמא דברים שבלב אינן דברים ואפילו גלוייא דעתא בגיטא לאו מילתא היא כו' עכ"ל ור"ל דא"כ אתי דבור בתרא דביטול מודעא ומבטל המודעא. ובשלמא באונס ידוע שהכרנו באונסו אזי עי"ז הדברים שבלב חשוב דברים ולא מהני הביטול מודעא לבטל המודעא כיון ע"י אונס הידוע אנן סהדי דבלבו אין רוצה לגרשה כמו שמסר המודעא וע"י האונס חשיבי הדברים שבלב עם דבור המודעא נגד דבורא בתרא אבל בשלא הכרנו באונסו אף שהוא נאמן שיש לו אונס כיון שאינו ניכר וידוע לנו לא חשוב לבטל הדברי פיו של ביטל המודעא כמו דברים שבלב שאינן דברים דהא כיון שי"ל שמא נסתלק אונסו א"כ ה"ל רק דברים שבלב. וא"כ בנד"ז שיש ב' אונסי' א' כדין ב' שלא כדין י"ל חשוב לא ידעינן באונסיה דהא י"ל יותר שמחמת האונס שכדין גירש. א"כ מהני ביטול מודעא. מה גם שהאונס דשלא כדין שהוא אונס המעות הוחלש קודם סידור הגט שהרי המעות היו ביד שליש והיה יכול לעשות עיקול ב"ד שלא יתן גם לידה עכ"פ עד יקוב הדין:

קיצור עוד ראיה לזה מדברי רב האי גאון ותשו' מעיל צדק דכה"ג דלא ידעינן בבירור אונסיה ה"ל כמו דברים שבלב:

חוהנה הגם שסך קט"ו רוכ"ס הוכרח לעזוב בידה אין להחשיב מחמת זה הגט מעושה שלא כדין, דהא פי' מעושה שלא כדין באונס ממון היינו שאם לא יתן הגט יפסיד ממונו וע"י שיתן הגט לא יפסיד הממון נמצא מוכרח ליתן הגט מחמת הממון שאינו רוצה להפסיד. וזה שייך בנד"ז על התי"ו רוכ"ס אשר עיכבו אותם עד שיתן הגט וכנ"ל לכן י"ל דהם ה"ל אונס ממון שלא כדין כנ"ל. אבל הסך קט"ו רוכ"ס שגם כשגירש לא קיבלה כלל להחזירם לו א"כ אין מחמתם שום אונס על הגט אף אם הם גזלה ממש אין הגט מעושה מחמתם כיון שסוף סוף לא החזירתם לו כלל ובין יגרש בין לא יגרש גזלה אותם ממנו. אינם שייכים לעישוי הגט כלל. אלא זהו מפני שרצה לגרש ולהפטר ממנה כדי לישא אחרת הוכרח לעזוב סך הנ"ל בידה וזה אינו אונס שיפסול בגט. וכמו אם אשה רעה ובעלה רוצה לגרשה והיא אין רצונה לקבל הגט עד שיתן לה בעלה מאה מנה ובעלה מוכרח ליתן לה כדי להפטר ממנה ולישא אחרת שא"א לגרשה בלי רצונה מתקנת רגמ"ה. הנאמר שזהו גט מעושה שלא כדין. הרי אדרבה אין כאן שום הכרח על הגט כ"א אדרבה מרחיקים שלא יתן הגט והוא מרוב חפצו לגרש נותן המעות כדי שתקבל הגט. וכך הוא ענין קט"ו רוכ"ס דנד"ז. רק מחמת התי"ו רוכ"ס שהחזירתם לו אחר הגרושין י"ל דחשוב אונס וכנ"ל וע"ז נתבאר שיש להקל משום דחשוב לא ידעינן באונסי' כיון שיש עוד אונסא דגופא והוא אינו שלא כדין כנ"ל. ועוד כתבתי לעיל אשר גם התי"ו רוכ"ס כיון שהיא בידו אין זה אונס ממון גמור וה"ל כמו אונס ממון מעט דכתבתי לעיל סעיף א' שאינו אונס ועכשיו מצאתי עוד ראיה לזה ממה שהקשה בספר המקנה רס"י מ"ב על הא דאונס ממון חשוב אונס גבי קדושין וגט מסוגיא דפ"ק דקדושין (דף י"ג ע"א) אתא ההוא גברא חטף וורשכא מינה דהא ה"ל אונס ממון כו' וא"כ נימא אפקעינהו כמו תלוה וקדיש ותירוצו אינו נכון דבגמרא משמע דרק היכא דאשתיקה הוא דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. אבל אם אמרה הן אפילו קודם הנתינה לידה א"ו כה"ג לא חשוב אונס ממון כלל כיון שאינו ממון מרובה אין שייך זה לקרותו אונס שתוכרח להתקדש מחמתו ולכן אם השיבה הן דיינינן זה לרצון גמור ולא דמי כלל לתלוה וקדיש כו' דהתם אנוסה ומוכרחת כו' והכא לא חשוב אונס. א"כ כמ"כ בנד"ז אף שמעכבת תי"ו רוכ"ס שלו פשיטא ליה שאף אם לא יגרשנה לא יפסיד הכל כ"א מעט הפסד כמו עיכוב המעות בלי ריוח וכה"ג וה"ל אונס ממון מועט ואין זה אונס שיוכרח מחמתו לגרש. א"ו בלא"ה רצונו לגרש מחמת העיגון שא"א לו לישב בלא אשה:

קיצור הסך קט"ו רוכ"ס שסירבה על פסק הבוררים והשליש אין זה אונס על הגט כיון שגם אחר הגט לא קיבלה להחזירם לו כלל. א"כ זהו גזילה בפ"ע ואינה שייכה לעישוי הגט כלל:

והנה גבי סיקריקון פ' הנזקין (דף נ"ה ע"ב) מקחו בטל פרש"י משום שיכול לומר השני נוח לי והראשון קשה הימנו. כמ"כ יוכל לטעון כאן שכדי שיוציא סך קט"ו רו"כ נותן הגט כי כיון שתחזיר לו תי"ו ע"י נתינת הגט ואז יתגלה הערעור והמודעא אזי תוכרח להחזיר סך קט"ו ג"כ ובלעדי זה אין לו דרך להוציא ממנה סך קט"ו מ"מ אף שי"ל כן הרי עכ"ז י"ל שעיקר הכרח נתינת הגט הוא מחמת אונסא דגופא שזהו עיקר המכריחו לגרש א"כ סוף סוף מחמת זה גירש ולא בשביל להוציא סך קט"ו ולפחות ה"ל לא ידעינן באונסיה כנ"ל גם עדיין י"ל דה"ל כזביני דמפסיד סך קט"ו בשביל שיוכל ליקח אשה כנ"ל:

טטעם ב' להתיר. דהנה גט המעושה בישראל שלא כדין אף דלפרש"י ס"פ המגרש הוא גט בטל מדאורייתא וכ"ד הר"ן שם. והתוס' פרק חזקת (דף מ"ח תחלת ע"א) סד"ה אילימא פירשו דגם לרב משרשיא שם הדין כן. אך הרמב"ם ספ"ב מה"ג ס"ל דכשלא כדין בישראל הגט פסול מדרבנן אבל מדאורייתא כשר. וכן במעושה כדין בעובד כוכבים ומזלות. וכ"כ בכנה"ג סי' קל"ד בהגהב"י ס"ק כ"א וז"ל אנסוהו ישראל שלא כדין פסול מדרבנן ואם נשאת לא תצא והולד כשר. אנסוהו עכומ"ז שלא כדין הגט בטל ואף אם נשאת תצא והולד ממזר רשד"ם חאה"ע סי' ס"ג ורי"ד עכ"ל. והלח"מ הקשה ותירץ משום שי"ל דקסבר מצוה קעביד שהוא שומע דברי חכמים. וכן פי' המכמ"א שער זיין סי' י"ג דמיירי בגט המעושה שלא כדין בב"ד של ישראל. ויש לתרץ בענין אחר משום דלפרשב"ם פ' חזקת (דף מ"ח ע"א) לרב משרשיא גט דומה לזביני יעו"ש הטעם דבלא"ה אשתו שונאתו ולא מפסיד מידי. וכיון דלרב הונא תלוה וזבין זביניה זביני א"כ גם גבי גט אף עישוי שלא כדין מדאורייתא י"ל הגט כשר. והב"ש סי' קל"ד ס"ק יו"ד כ' משמע לכאורה דפסול מדרבנן וליתא אלא אפילו מדאורייתא פסול כמ"ש ברש"י והר"ן ובטור עכ"ל. היינו למאי דמסקינן דרב משרשיא בדותא היא. אבל לרב משרשיא לפרשב"ם י"ל גט המעושה בישראל שלא כדין ה"ל כגט המעושה בעובד כוכבים ומזלות כדין ובשניהם כשר מדאורייתא. וכן ראיתי לנכדו של התשב"ץ בתשו' שבספר חוט המשולש הטור השלישי בתשובה האחרונה ד"ק ע"ג וז"ל לפי סוגיא זו דגט המעושה כדין ע"י עובד כוכבים ומזלות כשר הוא אלא מדרבנן הוא שפסלוהו לגרש בו מהטעם הנזכר וידוע דשלא כדין דישראל דינו כמו דין דעובד כוכבים ומזלות וע"פ סוגיא זו הוא פסק הרמב"ם בחיבורו עכ"ל. והרמב"ן פרק חזקת שם הקשה דהא קיי"ל כרב הונא וקיי"ל דרב משרשיא בדותא היא ותירוצו דהסוגיא פרק חזקת הוה קס"ד דהא דרב הונא מיירי בלא מעות הוא דוחק גדול. ורשב"ם פי' להפך ממש. אמנם ראיתי בקונטריס המודעא למהרח"ש דכ"ב ע"ג שדחה סברא זו וז"ל אמנם יראה דהא ליתא (ר"ל הסברא דאנסוהו שלא כדין ע"י ב"ד של ישראל יהיה הגט כשר מדאורייתא מטעם שכ' הרשב"ם דכיון שאשתו שונאתו ובלא גט לא תעמוד אצלו לא מפסיד מידי) דדברים אלו שכ' רשב"ם יראה דהיינו דוקא בכפוהו כדין דאז שייך לומר דלא מפסיד מידי משום דבלא"ה לא תעמוד אצלו שהרי הוא מאותן שכופין להוציא ויתן כתובה אבל בכופין אותו שלא כדין לא שייך לומר כן דאדרבה תעמוד אצלו בע"כ ואם לאו היא מורדת ותפסיד מזונותיה כו' דאל"כ תקשי בכפוהו א"י שלא כדין אמאי אפילו ריח הגט [אין בו] נימא כיון דאשתו שונאתו ולא תעמוד אצלו כו' לא מפסיד מידי כו'. א"ו ע"כ לא אמרן דדמיא לזיביני אלא דוקא בכפוהו כדין עכ"ל. ודבריו נכונים. מיהו י"ל מ"ש דאדרבה תעמוד אצלו בעל כרחה. זהו שייך כשלא היה חרגמ"ה שהבעל היה יכול לישא אחרת וא"כ תתיירא שמא ישא אחרת והיא תתעגן כל ימיה ע"כ תעמוד אצלו בעל כרחה לא כן עכשיו שהבעל א"א לו לישא אחרת משום חרגמ"ה ואף למ"ד דרגמ"ה לא תיקן במורדת מ"מ א"א מצד דד"מ ומצד דלא נשמע כן בעולם. א"כ כמו שהיא מעוגנת כך הוא מעוגן א"כ לא תוכרח כלל לעמוד אצלו ומזונות נ' דלא איכפת לה בנד"ז בפרט שתפסה כל הממון. לכן אם הוא בענין שאשתו שונאתו וברור שלא תעמוד אצלו וכגון בנד"ז שנפרדה ממנו שלש שנים שלימים והיא מואסת בו שפיר י"ל דטעמא דרשב"ם מהני דחשוב כזביני ואין הגט בטל מדאורייתא. והקושיא מאנסוהו עוכומ"ז שלא כדין יש לתרץ דהתם י"ל דלא גמר ומגרש כיון דאיכא תרתי שלא כדין וע"י עוכומ"ז. גם י"ל זהו דאפילו ריח הגט אין בו היינו ג"כ קודם תקנת רגמ"ה ועכ"פ יצא לנו מזה דאחר תקנת רגמ"ה כשהוא בענין שמוחלט הדבר לעיני כל שודאי לא תשוב אצלו יש פנים לומר דכשעשוהו שלא כדין ע"י ב"ד של ישראל שטעו בדין ה"ל כמו זביני והגט כשר מדאורייתא ומדרבנן פסול. ובהצטרף לזה הטעם שעי"ז מרויח שיוכל לישא אשה אחרת שתחפוץ בו ואנו רואים שהוא קשה לו לישב בלא אשה ויושב מעוגן זה זמן רב אזי י"ל ודאי דחשוב כמו תלוה וזבין דזביניה זביני. ויש עוד לחזק סברא זו מהא דקיי"ל בגמרא פרק חזקת שם דגבי קדושין ג"כ חשוב כמו זביני ותלוה וקדיש הוי קידושיו קדושין מדינא. מזה יש לכאורה ראיה לפרשב"ם דגבי גט ג"כ י"ל כן. ולרוב הפוסקים דלא ס"ל כהרמב"ם צריך לומר החילוק משום התם הקדושין הוה כמו זביני שהיא נהנה ג"כ דטב למיתב טן דו. אבל גבי גט אין הבעל נהנה וה"ל כמו מתנה. אף שבלא"ה אשתו שונאתו מ"מ היינו רק שאינו מפסיד אבל אינו נהנה ולא דמי לזביני. ועוד די"ל שמפסיד כי תוכרח להיות אצלו דאל"כ ישא אחרת והיא תתעגן. וא"כ עכשיו שיש חר"ג שלא לישא שתי נשים א"כ הרי הוא מעוכב לינשא מחמתה י"ל הרי מגיע לו הנאה מהגט שעי"ז יוכל לישא אשה וא"כ ה"ל כמו זביני וכמו קדושין ועיין בהרמב"ם רפ"ד מהלכות קדושין ס"ל האיש שאנסוהו עד שקידש הוי קדושין ס"ל ג"כ אגב אונסיה וההנאה שמגיע לו מהאשה אע"פ שמתחייב לה בכסף קדושין ושאר וכסות הוי קנין ועיין מזה בש"ע רס"י מ"ב ובחמ"ח ובב"ש שם סק"א שיש חולקים ע"ז וס"ל אע"ג דמוכר באונס קנה דהיינו האשה שהיא מקנה א"ע לבעלה כשדה זו. קונה באונס לא קנה. ועיין מזה בעצי ארזים שם סי' מ"ב סק"ג וא"כ לדעת הרמב"ם וסיעתו מה התם קנה באונס אע"פ שי"ל שזהו הפסד שאין האשה הגונה לו ואע"פ שיכול לגרשה מ"מ זהו טורח וכיון שלא רצה עד שאנסוהו מסתמא אינה הגונה בעיניו ועכ"ז כיון שיש הנאה קנה. כ"ש הכא שאינו מפסיד כלל דבלאו הכי לא תדור עמו ומרוויח ונהנה שיוכל ליקח לו אשה י"ל דהוה כזביני והגט גט ואף להחולקים שם היינו דס"ל דתלוהו ומכר הוא דהוה זביני ולא תלוהו וקנה והכא הרי ה"ל תלוהו ומכר. ואע"ג דהריב"ש ס"ל דגבי גט באונס אע"פ שנתנו לו מעות וה"ל כמו זביני עכ"ז אין הגט כלום ולא אמרינן דאגב אונסיה וזוזי גמר ומגרש כמו שאנו אומרים בתלוה וזבין דאגב אונסיה וזוזי גמר כו'. וכ' ע"ז שני טעמים האחד משום דליכא למימר בשום פנים שיהיה מן הדין לכוף האיש לקבל מעות ושיגרש את אשתו וכיון שאינו מן הדין אם עשה כן הוא גט מעושה שלא כדין. והרח"ש בקונטריס המודעא פקפק על דבריו אלו דאע"ג דאין הדין נותן שיכופו אותו לכתחלה לגרש מ"מ אחר שקיבל מעות איכא למימר דגמר ומגרש. והביא ראיה לזה מתשו' הרשב"א. ולכאורה יש ראיה לזה מדין הקדושין דאין מן הדין בשום פנים לכוף אשה שתתקדש. וכן לכוף לאיש לקדש. ואפ"ה הוי קדושין לולי הטעם משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. ועוד דגבי גט המעושה כדין דכשר פי' הרמב"ן בחדושיו פרק חזקת (בדף מ"ח) משום דה"ל כזביני ועדיף מיניה. וכ"כ בתוספות שם (דמ"ח ע"א) וז"ל ותירץ ר"י דכל דבר שהוא מחוייב לעשות הוה ליה כמכר עכ"ל. אלמא דגם גט המעושה כדין מדין זביני נגעו בה. והא דגט המעושה בעממין אינו גט. צ"ל כיון הדין אינו שיכפוהו עממין א"כ ה"ל שלא כדין ולא דמי כלל למכר דכל דבר שמחוייב לעשות ה"ל כמכר. וחיוב זה אינו אלא ע"י ב"ד. אך עוד כתב הריב"ש טעם שני וז"ל ועוד דגבי זביני הסכימו המפרשים ז"ל דלא אמרינן תלוהו וזבין זביניה זביני אלא כשנתנו לו כל שיווי הקרקע אבל בפחות משוויו לא כו' וא"כ לכוף את האיש לגרש אשתו בקבלת מעות לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ואפילו בכל ממון שבעולם דאין דמים לאשה עכ"ל וזה טענה גדולה. אבל בנדון זה שההנאה שמקבל הוא ג"כ כזה היינו שיוכל ליקח אשה הרי זהו דמים כשיווי האשה כיון שעי"ז הגט וע"י שתחזיר לו הגזילת ממון ע"י הנך ב' דברים יוכל ליקח אשה א"כ יש לומר זהו כשיווי האשה שמגרש שהרי האשה שמגרש בלאו הכי לא תהיה עוד עמו. ואע"ג שאינה נותנת לו מעות שלה והריווח מגיע מאליו. י"ל דלא גרע הנאה זו מענין דניחא ליה דתהוי ליה כפרה. ומה גם שמחזרת לו מעותיו דאע"ג דמשום זה לבד אין שייך שיהיה נקרא זביני מ"מ הא והגט גורמים שיוכל ליקח אשה י"ל שניהם יחד ה"ל כזביני:

קיצור גט המעושה שלא כדין אף דלפרש"י אינו גט מדאורייתא הרמב"ם ס"ל דמדאורייתא הוי גט. ויש שתירצו דבריו לפי הסוגיא פרק חזקת (דמ"ח ע"א) דלפרשב"ם דומה לתלוה וזבין משום דבלא"ה אשתו שונאתו ולא מפסיד מידי. ומהרח"ש דחה סברא זו משום דזה אינו שייך רק בגט המעושה כדין. מיהו עכשיו שיש חר"ג שלא לישא שתי נשים י"ל כן דלא מפסיד מידי שהרי בידה לעגנו עד שיוכרח ליתן לה גט. ולכן גם מרוויח ונהנה ע"י הגט שיוכל לישא אחרת ועם החזרת ממון שגזלה ממנו י"ל חשוב כמו זביני. ואף שהריב"ש ס"ל דגבי גט אף שמקבל מעות הגט אינו גט. הכא שאני דהתמורה היא ג"כ הנאת לקיחת אשה:

יאך מהרח"ש בקונטריס המודעא דל"ה כ' דמ"מ אם מסר מודעא וביטלה איכא למיחש לרב האי והעיטור דלדידהו לא מהני ביטול (גבי תלוהו וזבין) דכיון דאיכא אונס אמרינן דמחמת אונס ביטל (כמבואר בטח"מ סס"י ר"ה) ועוד דאם מסר מודעא בלשון כולל שמסר מודעא על כל הביטולים שבעולם לא מהני ביטול גם להרמב"ם והר"ן כי היכי דלא מהני לדידהו גם במוכר באונס כמבואר בש"ע שם סי' ר"ה סעיף י"א עכ"ל. וע"ז יש להשיב דהא להתוספות (דמ"ח ע"ב) והר"ר יונה בנמוק"י והרא"ש שם סי' נ"א מהני ביטול מודעא. וכמ"ש רמ"א שם סי"א בהג"ה מיהו אם חזר וביטל כל הביטולין כו'. ובנד"ז יש טעם לסמוך על דבריהם דהא לרבא לא כתבינן מודעא כלל אזביני. ובהגמי"י פ"י מה' מכירה ס"ל לכמה פוסקים דבשדה סתם לא פליג רב הונא על רבא וגם כמה פוסקים ס"ל דהלכה כרבא א"כ אונס שהיא מכריחתו על הגט ע"י ממון י"ל דלא דמי לשדה זו כיון בלא"ה הם מופרדים ומ"ש בגמרא דהא אשה כשדה זו דמיא זהו בכפייה על קדושין דכופה להכניסה לרשותו משא"כ הכא היא כופה אותו שתשאר קנויה לעצמה ובלא"ה היא לעצמה. וי"ל דה"ל כמו מוכר שדהו מפני רעתה דאף בשדה זו י"ל כשדה סתם דמיא. דהא אנן סהדי שאם הי' כופהו על שדה סתם היה הוא בורר את זו. וגם י"ל לא חשיבא שדהו כלל כיון שאין לו שום תועלת ממנה וגם ה"ל כמו ארצי זוזי דגם בשדה זו לא כתבינן מודעא לרבא שהרי בשעת סידור הגט אמר בפה מלא שרצונו ליתן הגט וא"כ לכמה דיעות לא מהני מודעא כלל גבי זביני כה"ג. ע"כ לפחות יש לסמוך ע"ד התוס' והרר"י והרא"ש דכשמסר מודעא וביטלה אח"כ דמהני הביטול. והנה במכמ"א ש"ז סי' י"א בדין גט המעושה שלא כדין ומסר מודעא ואנסוהו לבטל המודעא העלה דהגט פסול ולא בטל משום דביטול המודעא אף שהי' באונס ה"ל כלא מסר מודעא ונשאר רק משום האונס מצד עצמו וה"ל גט פסול. וכ"פ בש"ע סי' קל"ד ס"ז. וצ"ע שזה נגד סברת רב האי ונגד דעת הרמב"ם והר"ן כנ"ל. דלדידהו הביטול מודעא אינו כלום ונשאר המודעא קיימת ועם האונס שלא כדין ראוי שאין הגט כלום. ולכאורה גם להתוס' והרר"י והרא"ש לא מהני כאן ביטול המודעא. דהם לא אמרו רק גבי תלוהו וזבין וצ"ע. והנה במכמ"א שם משמע דס"ל דהגט אינו אלא פסול מדרבנן והוא כשטת הרמב"ם גבי גט מעושה שלא כדין. אבל לשטת רש"י ותוספות י"ל הגט פסול מדאורייתא. וכ"פ הב"ש שם ס"ק י"ג מ"מ ע"ז י"ל לא פליגי דהמודעא בטלה אלא דמחמת האונס לבד הגט פסול מדאוריי' כמשנתינו דגט המעושה כו' דאינו כשר מדאורייתא אלא כשמעושה כדין אך זה צע"ג דכאן י"ל המודעא קיימת אף להתוספות והרר"י והרא"ש וכנ"ל. אך לפ"ז עכ"פ בנד"ז דכיון די"ל דה"ל כזביני א"כ יותר י"ל דהמודעא בטלה כפי' התוס' והרר"י והרא"ש. ועוד דבאונס ממון בגט שאשתו אונסתו דבלא"ה יש מקילים א"כ כאן יש לצדד מה גם בצירוף הטעם דלעיל דחשוב לא ידעינן באונסיה. לכן אף שלא נסמוך לומר דחשוב ממש לא ידעינן באונסיה. לכן באנו לצדד משום דה"ל כזביניה באונס ע"כ יש לסמוך על ביטול המודעא:

קיצור מהרח"ש בקה"מ כתב דמ"מ גם את"ל דה"ל כדין תלוהו וזבין אכתי אם מסר מודעא לא מהני. הא' מצד דעת רב האי. הב' מצד דעת הרמב"ם שבש"ע סי' ר"ה סי"א. י"ל בנ"ד יש לומר דה"ל כשדה סתם וגרע מינה דה"ל כמוכר שדהו מפני רעתה יש לסמוך ע"ד הרמ"א שם שפסק כהתוס' והרא"ש. וכ"ד הש"ע באה"ע סי' קל"ד ס"ז. וכ"כ במכמ"א ש"ז סי' י"א מה גם בצירוף דהאונס ממון שהאשה מאנסתו י"ל אינו אונס ובצירוף שי"ל דחשוב לא ידעינן באונסיה:

יאועוד יש למצוא היתר דיעבד ע"פ דעת הפוסקים דס"ל בטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש וס"ל שזהו תקנתא דהגאונים הראשונים וסמכו על אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ח' דלא כהרדב"ז ח"א סי' קפ"ז ופסקי מהרא"י סי' קל"ח דנמשכו אחר דעת הרמב"ם בגט המעושה שלא כדין בב"ד של ישראל דהגט כשר מדאורייתא מדינא דגמרא. והרי רוב הפוסקים פליגי ע"ז. וכמש"ל וכמ"ש ג"כ ע"ז במ"א. ופי' מאיס עלי היינו שאומרת שרוצה להתגרש דוקא משא"כ באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה וכמ"ש הרי"ף פרק אע"פ כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי גיטא יהיב לה גיטא לאלתר עכ"ל. אך הרמב"ם פט"ו ה"ח כתב אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין לו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה כו' עכ"ל. משמע דאין כופין אלא כשמאוס עליה ממש ואינה יכולה להבעל לו מדעתה כו' לא כשרצונה להתגרש מאיזה טעם אחר אף שרצונה להתגרש באמת ולא ע"ד בעינא ליה ומצערנא ליה. וכ"כ בהגמי"י שם סק"ה בשם התוספות ובשם תשו' מהר"מ שאין בטענתה ממש אא"כ נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאוס עליה. וכ"נ ראיה ממ"ש במד"ר סוף איכה ע"פ אם מאוס מאסתנו אם מאיסה היא לית סבר כו'. וכ"מ בתשו' הרשב"א סי' תקע"ג במ"ש שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב כו' וכ"כ בריא"ז בש"ג פרק אע"פ הואיל ואין דעתה סובלת הרי היא אנוסה בדבר כו' וכ"כ במרדכי ס"פ אע"פ כיון דמאיס לה ולא יכולה לסבול כו' וכ"כ התוספות פרק אע"פ (דס"ג ע"ב) ד"ה אבל אמרה. וז"ל ומיהו יש לדחות דלא מצי למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה כו' עכ"ל ועיין מזה בש"ע סס"י ע"ז בהשגת החמ"ח סס"ק ד'. ומיהו נ' התוספות לא כ"כ רק למאי דקס"ד דמדינא דגמרא כן הוא שכופין אותו כשטוענת מאיס עלי. וכדי לתרץ ממה שהקשו ע"ז מפרק הניזקין הוצרכו לתרץ ומיהו י"ל כו'. אבל לפמ"ש בתשו' רב שרירא שהיא תקנת מר בר רב הונא גאון שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה. וכ"כ בהג"א פ' אע"פ בסי' ל"ה. א"כ לפ"ז י"ל דכל שחפיצה דוקא להתגרש הדין כן דהא בכה"ג שייך הטעם שלא תצאנה כו'. וכ"ה בתשו' רב שרירא שהביא בעל העיטור הובא בסד"א בתשו' סי' י"ג דנ"ח ע"ד משמע דכל שתובעת להתגרש הדין כן. ובבעל המאור משמע ג"כ שהבין כן מדברי הרי"ף וע"ז כתב ותימא הוא. והתימא יש ליישב שהוא תקנה כדי שלא תצאנה כו'. ואפ"ל טעמא דהגאונים שתקנו כן הוא משום דבגמרא ריש כתובות אמרינן דרבא מטעמי' דנפשיה אמר דאין אונס בגיטין דאף שמדאורייתא אינו גט כדפרש"י שם דאונס הוי דאורייתא מולנערה לא תעשה דבר אפ"ה משום תקנת בנות ישראל הכשירו גט זה וסמכו על הפקעת הקדושין בכה"ג לכן ראו הם הגאונים הראשונים שההכרח לתקן כן ג"כ בטוענת מאיס עלי לכופו על הגט כו'. וכ"מ ממ"ש בתשו' הרשב"א ח"ב סי' רע"ו הובא בכנה"ג סי' ע"ז בהגב"י ס"ק כ"ה וז"ל כי גם הגאונים ז"ל ידעת שאמרו שכופין לגרש כל שהיא מורדת ובמקום שנהגו על פיהם אין בנו כח לחלוק עליהם ולבטל דבריהם עכ"ל. וכ"מ בתשו' מהרלנ"ח סי' ל"ו שהביא בכנה"ג סי' ע"ז בהגהת הטור ס"ק כ"ח שלא להוציא מכלל התקנה רק באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה כו' כיון שהיא אינה תובעת גרושין משמע כל שתובעת גרושין זהו בכלל מאיס עלי וכ"כ שם דבכל הפוסקים כשהזכירו תקנת הגאון כתבו לשון מורדת כו' ומ"מ כוונתם באומרת מאיס עלי דומיא דכלתיה דרב זביד אימרדא כו' יעו"ש. וכל כוונתו לאפוקי מאומרת בעינא ליה ומצערא ליה. ע"ש (דף נ"ט ע"א). וכן פרש"י שם גבי כלתיה דרב זביד אימרדא שאמרה מאיס עלי. והקשה הריטב"א הובא בשט"מ וא"ת היכי קרינן לה דאימרדא דהא לא מיקרי מורדת אלא באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה כדאיתא לעיל הא ליתא דכל שמסרבת על בעלה מורדת היא ואין לך מסרבת יותר מן האומרת מאיס עלי כו' עכ"ל. וכיון שנק' מורדת י"ל דהיינו אע"פ שאין אמתלא גלויה על טענת מאיס עלי וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תקע"ג אע"פ שהוא איש יפ"ת תקיף וחזק בחור כארזים כו'. ותדע עוד שהרי הרא"ש בתשו' כלל מ"ג סי' ח' שהשיג על הרמב"ם כ' בשביל שהיא הולכת אחר שרירות לבה נשלים תאותה כו' עכ"ל. משמע דס"ל מאיס עלי זהו אפילו בענין שנמשך מחמת שרירות לבה ותאותה כו' וכ"מ בהדיא בתשו' הרשב"א סי' אלף קצ"ב שאלת המורדת כו' אם כופין כו' אלא שהרב אלפסי ז"ל כתב בהלכות שהגאונים ז"ל תקנו לכוף את הבעל ליתן גט כל שהיא מורדת וכן הרמב"ם ז"ל כתב כן באומרת מאיס עלי כו' עכ"ל מדכתב שהרמב"ם כתב כן באומרת מאיס עלי מכלל דהרי"ף כ' כן בכל מורדת ור"ל כל שתובעת להתגרש לאפוקי באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. וכ"מ יותר ממ"ש הרי"ף פב"ת דכתובות אמתניתן הפוסק מעות לחתנו. והשתא דתקינו רבנן במורדת כו' ושם אינה אומרת כלל מאיס עלי. והנה הרמב"ם פכ"ג מה"א הלכה י"ו חלק על הרי"ף בזה והיינו משום ששם אינה מורדת כלל מכלל דבמורדת ס"ל להרמב"ם ג"כ דכופין אותו מתקנת הגאונים יעו"ש וע' בהר"ן שם ובתשו' הרשב"א ח"א סי' רל"ה וע' בתשו' מהר"א ששון סי' קפ"ו. וז"ל מהרי"ק שורש ק"ב דהא פשיטא דלדידהו לאו דוקא מאיס עלי אלא היכא דבעינא גיטא יהבינן לה לאלתר וכן לדברי האומר דרבנן סבוראי תקנו כך. וע' בתשו' הסד"א סי' י"ג דף סמך סע"ג מה שהשיג עליו. מ"מ בתקנת רבנן סבוראי ודאי הוא כן כדברי מהרי"ק:

קיצור י"א בטוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש. וכמה פוסקים ס"ל דלאו דוקא שאומרת מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי הדין כן כי אם כל מורדת שתובעת להתגרש הדין כן לאפוקי במורדת בעינא ליה ומצערנא ליה:

יבוא"כ בנד"ז שהיא טוענת שחפיצה להתגרש דוקא ויושבת כן נפרדת ממנו כמה שנים לא מיבעיא אם טוענת מאיס עלי ואיני יכולה להבעל לו דהרמב"ם ס"ל מדינא דגמרא כופין אותו לגרש. ועיין פנ"י בסוגיא דמורדת פ' אע"פ ובק"א שם סעיף קנ"א הביא סמוכות להרמב"ם מפרש"י. ובכנה"ג סי' ע"ז בהגהת הב"י ס"ק י"ד כ' וז"ל גם שיש מן המפרשים שהבינו מדברי רש"י כן כבר הכו על קדקד סברא זו וביטלוה בראיות ברורות כו' והסד"א בתשו' סי' י"ג דנ"ח ע"א כ' שכ"ד רש"י לפ"ד הסמ"ג וכן הוא דעת הסמ"ג לאוין פ"א. והנה בב"י סי' ע"ז בד"ה כ' הר"ש בן הרשב"ץ כו' דאפילו לאומרי' שאין כופין בטענת מאיס עלי יודו בזה שמה שאמרו שלא לכוף דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כו'. ויש תימה ע"ז דהא האומרים שאין כופין הוא מצד שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכמ"ש בתשו' הרשב"א סי' אלף קצ"ב וסי' אלף רל"ה. וא"כ אף שלא נתנה עיניה באחר אין כופין. וראיתי בתשובה שבסוף סדר אליה רבא סי' י"ג דף נ"ח ע"ב שעמד ע"ז. וראיתי בתשו' אחרונה שבחלק ד' של התשב"ץ הנק' חוט המשולש סוף הטור הג' הביא שבעה דעות בענין כפייה על הגט במורדת והדעה הג' שהביא שם זהו כמ"ש בשם הרשב"א שלעולם אין כופין את הבעל עכ"ז הדעת הששי והדעת השביעי זהו כמ"ש הרשב"ץ וכפי הנראה מקורם ממ"ש התוספות פרק אע"פ (דס"ג ע"ב) ומיהו יש לדחות דלא מצי למימר מאיס עלי אלא כשיש רגלים לדבר כו'. ותמיהני שבשו"ת מהרי"ט חאה"ע סי' מ"ם הביא ד' הרשב"ץ הנ"ל ומדוע לא חלק עליו. אך אפילו באינה אומרת מאיס עלי ואינה יכולה להבעל לו רק טוענת מאיס עלי ורוצה להתגרש נהי דמדינא דגמרא י"ל לכ"ע אין כופין מ"מ מתקנת רבנן סבוראי כופין את הבעל לגרשה. וכ' הסד"א בתשו' הנ"ל דנ"ח ע"א וז"ל ודעת הרי"ף דתקנה זו הותקנה לכל העולם ונהגא לעולם מדהביאה בהלכות להלכה (וכ"נ ודאי מדברי הרי"ף פב"ת דכתובות אמתניתן דהפוסק מעות לחתנו וכמש"ל) וכ"ה דעת בעל העיטור וכן הוא דעת ריא"ז בש"ג פרק אע"פ בד"ה אע"פ שכך הוא דין המורדת כו' כבר תקנו גאוני הישיבות כו' ואין לנו לזוז מתקנתן כמבואר בקונטריס הראיות עכ"ל. וכ"כ עוד ריא"ז בש"ג ס"פ המגרש בד"ה עשוהו גוים לתת גט וז"ל המורדת על בעלה שכופין את הבעל לגרש כתקנת הגאונים ה"ז גט מעושה כדין שתקנת הגאונים דין הוא כמו שביאר מז"ה עכ"ל אבל הרבה גדולי הראשונים דחו תקנה זו מן הדורות הבאים בכמה טענות מהם שאמרו דתקנה זו לא היתה אלא לשעתא ומהם שאמרו שלא נתפשטה כלל בכל המקומות. ומהם שאמרו דהשתא נתבטלה אותה תקנה מפני פריצות הדורות עכ"ד התשו' סד"א הנ"ל. ועיין במלחמות להרמב"ן פרק אע"פ סיים אבל הם באמת לדורות תקנו כו'. אבל מי שרוצה להחמיר שלא לכוף בגט כדין הגמרא לא הפסיד ותע"ב עכ"ל משמע שגם עכשיו שאין זה רק חומרא שלא לכוף על הגט. וא"כ קאי בשיטת הרי"ף והעיטור וזה נגד מ"ש הר"ן בשמו שעכשיו כבר בטלה מפני פריצות הדורות יעו"ש בסוגיא דמורדת. והנה אף שלענין דינא אנן ודאי קיי"ל כדעת רוב גדולי הראשונים ר"ת והרשב"א והרא"ש והר"ן והה"מ והרב"י בש"ע וכל האחרונים שחלילה לכוף את הבעל לגרש וכל המעשה על הגט מרבה כו'. עכ"ז אנו רואים שלפעמים צירפו דעת תקנת הגאונים לאיזו צירוף (ועיין תשב"ץ ח"ב סי' ס"ט מ"ש ואף לדעת ר"ת והרמב"ן כו') כמו שמצינו שר"ת עצמו שהוא הרחיק הכפייה הזאת בכל עוז עכ"ז התיר לעשות להבעל הרחקה עצומה עד שיגרש כמבואר בתשו' מהרי"ק שורש ק"ב הובא ב"י סי' קל"ד בד"ה כתב מהרי"ק. וכ"פ הלבוש שם סס"י קל"ד ססע"י יו"ד אף שטעמו שאין זה קרוי כפייה שאם ירצה ימצא לו מקום כו'. הנה להיות גולה ומטולטל ממשפחתו ומעירו דבר גדול הוא. וה"ז חשוב נסיון באברהם אבינו כשנאמר לו לך לך מארצך כו' ולכן מהריב"ל ח"ב סי' ע"ט וח"ג סס"י ק"א כ' שלא ראה לרבני הדור שעשו מעשה כן לפי שההרחקה קשה עכשיו מן הנדוי ואם הנדוי הוי כפייה כ"ש ההרחקה. וע"כ צ"ל בטעמו דר"ת הוא לפי שצירף לזה תקנת הגאונים שתקנו לכוף ממש בכפייה גמורה. לכן אף שחלק ע"ז סמך לעשות ההרחקה כיון שאין זה כפייה ממש. ועמש"ל מזה ססע"י ג' וגדולי האחרונים החמירו עוד יותר מפני שההרחקה הוא כעין כפייה ממש. גם הרא"ש כלל ל"ה סי' א' נראה שצירף תקנת הגאונים לצד גדול להקל שהרי כ' נהי דקדושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנד"ז ע"ד קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה יעו"ש. וע' תשו' רבינו בצלאל אשכנזי סס"י ך' ג"כ כענין זה. וכבר תמה ע"ז הסד"א בתשו' הנ"ל דנ"ט ע"ג איך סמך הרא"ש ע"ז להתיר לכוף אשר כמעט זולת זה הצד אין שום היתר ותירץ ע"פ תשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ח' יעו"ש. וכ"ז אף לכתחלה. ולענין דיעבד כ' הב"י סי' ע"ז סד"ה כ' הר"ש בן הרשב"ץ שהדין שוה בכל המקומות שלא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל והרמ"א בד"מ סק"ט כ' ובמ"מ פי"ז משמע דאף אם נשאת תצא עכ"ל והיינו אפילו בכפייה גמורה ובתשו' מהרש"ל סי' מ"א משמע נמי דאפילו נשאת תצא. וזה לכאורה נגד תשו' הרא"ש כלל ל"ה סי' א' הנ"ל. ועוד נ' להחמיר דעכשיו כבר בטלה תקנה זו יותר כיון שאין עושים מעשה כן ועיין בש"ג ס"פ הספינה בד"ה מההיא דאגרדמים. שכתב דהמקדש תלה דעתו בקיום הקדושין ובטולן כדעת רבנן דאתריה. ולפ"ז יש לנו ללכת תמיד אחר מקום הקדושין כו' עכ"ל. וא"כ עכשיו שבכל המדינות מכמה מאות שנים אין נוהגים לכוף. א"כ לכאו' בטלה הטענה משום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. שזהו טעם דתקנת הגאונים לכוף כמ"ש בתשו' הרא"ש. ומיהו י"ל שמה שנוהגים שלא לכוף זהו מטעם שאינו נצרך כמ"ש הסד"א בתשו' סי' י"ג הנ"ל. וגם שהמנהג שלא לכוף כפייה גמורה בשוטים אבל על כפייה בענין הרחקה דר"ת י"ל אין מנהג וכמ"ש הסד"א הנ"ל שהסכים כן למעשה בנדון שלו וכן פסק הלבוש סס"י קל"ד. והכפייה במעות דנד"ז י"ל דלא הוי כפייה יותר מהרחקה דר"ת כדלקמן ואף שבהרחקה דר"ת ג"כ לא נעשה מעשה לכתחלה מ"מ בדיעבד אם גירשה מחמת הרחקה זו ודאי היו מורים שלא תצא. ונד"ז הוא דיעבד. וגם י"ל כעין מ"ש בגמרא פרק א"ט אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים בתמיה. ר"ל הרי יש מי שמתיר לכתחלה לכוף ממש אנן נסמוך בדיעבד שכבר נשאת בענין שאינו כפייה גמורה רק כערך הרחקה דר"ת:

קיצור וא"כ בנד"ז שיושבת כמה שנים י"ל כופין לפי התקנה אך רוב גדולי הפוסקים דחו תקנה זו מכמה טעמים. ומ"מ היינו שאין כופין. אבל לעשות ההרחקה דר"ת י"ל שרי כמ"ש הלבוש סס"י קל"ד. ובתשו' סד"א סי' י"ג. ועכ"פ לענין שאם נשאת שלא תצא ואונס ממון שאשתו אונסתו כיון שהיא בידו כנ"ל י"ל לא חמור מהרחקה דר"ת לכן בדיעבד שכבר נשאת י"ל דלא תצא:

יגוחכם א' הקשה לי על סברא זו דאף לו יהא לפ"ז דה"ל כמו המעושה כדין. מ"מ לא עדיף מהנך שכופין להוציא דדוקא כשהגט מעושה בב"ד. וע"כ לפי סוגיא דב"ב (דמ"ח ע"א) דכשהעישוי כדין ה"ל כזביני וד"ת אפילו בעכומ"ז כשר. שפיר י"ל דכשאינו בעכומ"ז כ"א האשה עצמה כשר לגמרי. אבל לסוגיא דגיטין פירשו התוס' בב"ב שם ד"ה דבר תורה כיון שע"י כפיית כותים נותנים ה"ל שלא כדין כו' א"כ ה"ה ע"י האשה דב"ד בעינן. וע"ז יש להשיב כיון דקיי"ל בב"ק פ' המניח (דכ"ז) דעביד אינש דינא לנפשי' א"כ האשה עצמה שליחותא דב"ד עבדה לעשות דינא לנפשה. ובפרט שעושה כן בשוא"ת לעקל ולעכב המעות עד שיפטרנה כדין תקנת רבנן סבוראי לא דמי כלל לגט המעושה בעכומ"ז וחשיב כדין כיון דעביד אינש דינא לנפשיה. ועיין ביש"ש פרק המניח סס"י ה' חילק ג"כ היכא שמעכב בשב ואל תעשה עדיף. עוד יש לעיין דעכשיו יש חרגמ"ה שגם האיש לא יכול לגרש בע"כ י"ל ממילא בטלה תקנה זו משני טעמים. א' שאין צורך בזה שתקנה זו דהגאונים לא הוצרך רק כשהאיש יכול לישא אחרת עליה וכשהיא מואסת בו תשב עגונה לעולם ולכן יש לחוש שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה על כן נצרך תקנה זו שגם היא תוכל לכופו ליתן גט כדי שלא תתעגן לעולם ותצאנה לת"ר משא"כ עכשיו שגם הוא מעוגן מחמתה א"צ תקנה זו וכה"ג פי' בתשו' סד"א סי' י"ג דכיון שהאיש מעוגן ג"כ כמו האשה ע"כ מהם ומאליהם יתפשרו לכן הניחו חכמי הדורות מלהזדקק בזה לכופו כו' יעו"ש דף ס' ע"א. הב' י"ל דאין לייפות כח האשה מכח האיש. מיהו בתשו' סד"א הנ"ל בסוף התשובה משמע דס"ל גם במקום שיש חר"ג לא בטלה תקנה זו לפ"ד הסוברים דתקנוהו לעולם רק שלא הוצרכו להזדקק לזה כו'. ולפע"ד צ"ע דכיון שעכשיו בטל הטעם שבשבילו תקנו תקנה זו י"ל אין לסמוך להקל באיסור א"א על סמך התקנה וראיה ממ"ש בשט"מ פ"ק דביצה (דף ה') סד"ה מכדי כתיב. וז"ל וי"ל דשאני הכא שבטל הטעם ושורת הדין שיתבטל מאיליו אלא שהצריך הכתוב היתר ב"ד ולפיכך בכל ב"ד חשוב סגי כו' עכ"ל וכ"ד הראב"ד פ"ב מה' ממרים. נמצא כשעשו תקנה להקל נגד הד"ת היינו לכוף הבעל לגרש משום שסמכו על כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ובטל הטעם ממילא בטילה התקנה והיינו דלאחר שתיקן רגמ"ה שגם הבעל לא יוכל לישא אחרת א"כ א"צ לתקנה הנ"ל לכוף הבעל. וצ"ע בהג"א פ' אע"פ בהרא"ש סי' ל"ה דרגמ"ה עצמו ס"ל תקנת הגאונים לכוף הבעל. ולכן צ"ל כי רגמ"ה לא תיקן במורדת שלא יהיה הבעל יכול לישא אחרת וכדעת הראב"ן שהביא בש"ע סי' ע"ז ס"ב בהג"ה (וכן הסברא נותן כי מאחר שהתקינו שיכופו האיש כשהאשה טוענת מאיס עלי מכש"כ שלא יכופו את האיש נגד הדין כשאשה פושעת בו). וכיון שיכול לישא ממילא צריכים לתקנה לכוף הבעל דאל"כ תתעגן לעולם. ומ"מ כיון עכשיו אין נהיגין כלל שישא הבעל אחרת י"ל בטלה תקנת הגאונים מדינא ואין לכוף הבעל כלל. אך מה שיש כפיי' עליו מצערא דגופא שכיון שלא יכול לישא אחרת מוכרח לגרש זאת. וק' אמאי לא חשוב גט מעושה וצ"ל כיון תקנת הגאונים היה אף לכוף הבעל לגרש ולא בטלה תקנה זו רק משום שהבעל לא יוכל לישא אחרת א"כ סוף סוף כפי' זו שרי. הרי למדנו מה שהאשה מכריחתו לגרש ע"י שלא יוכל לישב בלי אשה זהו שרי מחמת תקנת הגאונים הנ"ל. או י"ל שאפילו בלא תקנת הגאונים זהו שרי כי עצם האונס שאינו יכול לישא אחרת זהו מחמת תקנת ר"ג ולא היא אונסתו בזה. רק היא אינה רוצה להיות יושבת תחתיו ומשמשתו וזה אינו חשוב אונס רק שב ואל תעשה ועמש"ל סעיף ה'.ועכ"פ למ"ד דרגמ"ה לא תיקן במורדת י"ל שגם תקנת רבנן סבוראי לא נתבטלה לגמרי. רק לפ"ז י"ל נתבטל טעם היתר הא' והב' שסמכנו שעיקר האונס הוא מצד שלא יוכל לישא אחרת וזה מאנסו על הגט והוא אונס שכדין ומאחר שרגמ"ה לא תיקן במורדת הרי בטל אונס זה כיון שיוכל לישא אחרת. וי"ל שאע"פ שרגמ"ה לא תיקן במורדת ולכן י"ל דלא בטלה תקנת רבנן סבוראי עכ"ז מאחר דלא נהיגי כלל לישא אחרת ולא נשמע זה כלל. וגם מצד דד"מ אסור זה. א"כ זהו ודאי מכריחו על הגט והוא עיקר הגורם שנתרצה לגרש ועכבת הממון היה טפל לו. ועכ"ז לגבי תקנת רבנן סבוראי יש לצרף ההיתר בכה"ג שהאשה מעכבת ממונו שזה יש לצדד אף לאחר תקנת רגמ"ה כו' דהא יכול לילך למרחקים ולישא אשה כו' ע"כ י"ל שתוכל לעכב ממונו והיינו רק לענין שבדיעבד שנשאת לא תצא. מיהו למ"ד דרגמ"ה תיקן גם במורדת י"ל בטל היתר זה דתקנת רבנן סבוראי דהא אינו נצרך עכשיו תקנה זו כלל. ונגד זה לפ"ז חזק הטעם דעיקר הכרח הגט הוא משום מה שמעוגן:

קיצור תשו' על קושיית חכם א' דגם להרמב"ם דוקא בב"ד כסוגיא דגיטין שי"ל דהא עביד אינש דינא לנפשיה. ענין תקנה שבטל הטעם שבגללו תקנו התקנה י"ל דבטלה ממילא מדינא. וי"ל שלא בטל הטעם לגמרי:

ידאך עוד יש טעם לדחות סברא זו משום שסירבה על פשר הדיינים ולא נתנה קט"ו לגמרי. ובכה"ג שהיא גוזלת גם ממונו חנם בכה"ג י"ל דלא תיקנו הגאונים כלל. וכדמשמע בתשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' ע"ז סד"ה ומ"ש רבינו אבל רב אלפס. וז"ל על מורדת התובעת גט לפי מנהג מקומם ואמר לה הבא כתובתיך כו' הדין עם הבעל עכ"ל מבואר דאפי' במקום שנהגו לכוף את הבעל ליתן גט עכ"ז כשהיא מעברת עליו הדרך בעסק ממון אין כופין אותו ואפילו גבי איש דמדאורייתא מגרש בע"כ עכ"ז אינו יכול לגרשה עד שיתן כתובתה רק אם אין לו לפרוע כתובתה בזה נחלקו הפוסקים וע' מזה בש"ע סי' קי"ט ס"ו בהג"ה ובב"י שם ובחמ"ח סק"ה. וע' ברב אלפס בפרק בתרא דכתובות אמתניתן הפוסק מעות לחתנו דבפסקה איהי ס"ל ג"כ דכופין אותו אף שאינה מקיימת התנאי ממון. י"ל התם שאני דאין לה וגם לא תפסה משלו כלום. ובפרק אע"פ כ' ג"כ יהיב לה גיטא לאלתר ואי תפסה מידי כו' הזכיר נתינת הגט תחלה ואח"כ יוציאו ממנה הממון. וזהו כעין סברא של הריב"ש גבי איש שהביא החמ"ח שם וסי' קוף ס"ה ס"ק כ"ז. מיהו הכא שמסרבת בפירוש שלא ליתן שאני: