סימן רנו

אסימן רנו

נידון איך לכתוב עיר קריווע פלאסע והשם ניתן לה מא"י. וכעת שינו הא"י שמה לשם אחר וכן קורים היהודים. רק מקצת יהודים קורין קריווע פלאסע:

בהש"ס פ' ע"פ (דף קי"ז ע"א) מרחב יה לרב חסדא מאי אע"ג דרב ורבה מחלקים התיבות לשנים טפי מרב חסדא היינו בהללויה וידידיה לרב. ולרבה גם בכסיה. ועכ"ז ס"ל דמרחביה תיבה א'. א"כ רב חסדא דס"ל דהללוי' וכסיה וידידי' א' הן היה הסברא דס"ל דכ"ש במרחביה תיבה א' הן ואפ"ה מסיק דתיקו מכלל דס"ל דאין ראיה מתיבה לתיבה עד שי"ל דיחלקו מהפך להפך:

בופליגי דידיה אדידיה כו' שם ושבח בב"א. קשה כיון דר"ל דפליגא דידי' אדידי' היינו דכאן סבר דנחלק לשנים וכיון שכן מהו בבת אחת. דבב"א משמע שהוא תיבה א' ממש א"כ לא פליג דידיה אדידיה. וי"ל דבאמת אין ר"ל הש"ס דפליג אדידיה דהוה ב' תיבות רק דפליג בהפי' דקאמר לעיל מאי הללויה הללוהו בהילולים הרבה וכאן ר"ל הללו להשם ומ"מ תיבה אחת היא. וזהו בב"א ר"ל שתיבה זו נתחברה משני תיבות שיהיו ב' התיבות תיבה אחת. וא"ש מ"ש בעשרה לשונות כו' בתהלה בהללויה והרי שניהם לשון הילול ולמה ימנו בשנים אלא משום דהללויה כולל שם ושבח בב"א היינו בתיבה א' ע"כ הוא מובדל בזה מלשון תהלה. אבל את"ל דהללויה הן ב' תיבות א"כ ה"ל כמו תהלה. וכ"מ ממש"ל לפיכך ידיד חול. ופי' הט"ג לפיכך ר"ל הואיל ונחלק לשני תיבות ע"כ י"ה קדש. אבל אם אינו נחלק לשנים היה חול אע"ג דהפי' שהוא ידיד ה' מ"מ כיון שאין השם תיבה בפ"ע רק נתחבר לתיבת ידיד להיותן משניהם תיבה א' אינה קדש. ועד"ז הוא ענין שם ושבח בב"א דהללויה שנתחבר להיות תיבה א' עם הללו:

גוכן מוכח בפי' מהרא"י בפסקיו סי' קפ"ח דכ' וכריב"ל ק"ל כנגד רב (לומר דידידיה תיבה א' הוא). וקשה הא איכא מימרא אחרינא דריב"ל ס"ל דהללויה ב' תיבות הן וא"כ הל"ל דרב יכריע להורות כמימרא זו. א"ו הפי' כנ"ל ד לא פליג כלל דידיה אדידיה דב' תיבות הן רק דפליג אדידיה דהפירוש כנ"ל וכיון דריב"ל לשני המימרות שלו ס"ל דהללויה תיבה אחת הוא לכן קאמר דקיי"ל כוותיה נגד רב. אבל קשה תרתי עדיין חדא למה הוצרך להוכיח מריב"ל תיפוק ליה הא ר' יוחנן פליג על רב בהדיא בידידיה. ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. עוד קשה אמ"ש ומצינו למימר דה"ה פליג ריב"ל אידידיה דמהו הראיה מזה לזה ומרחביה לרב חסדא יוכיח כנ"ל. ולקושיא ראשונה י"ל כיון רב אמר בשם ר' חייא ע"כ אין לזה דין מחלוקת רב ור' יוחנן כ"א דין מחלוקת ר"י ור' חייא. ולישוב קושיא ב' י"ל דמ"ש בש"ס מרחביה לרב חסדא מאי היינו מקמיה דידעינן דהללויה וידידיה נחלקים טפי לרב ממרחביה כו'. מיהו זה אינו דגם מקודם דידעינן יש לומר דכסיה יוכיח דלרבה נחלק לשנים ועכ"ז מרחביה תיבה א' א"כ כש"כ לרב חסדא. אלא צ"ל דאין ראיה מן תיבה זו לזו:

דואמ"ש מהרא"י אבל ה"ה כו' השיגוהו ג"כ הגר"א. ורש"ל ביש"ש חילק עוד דהשמות שקורין אנו ר"ל עכשיו כשנקרא מי ידידיה ודאי אדעתא שיכתבו בתיבה א'. ואינו מוכרח דאולי ה"ל כמו שקורין למי בשני שמות כגון מרדכי פנחס או אברהם לוי דהכוונה שיקראו בשני השמות יחד. אבל לא שיהיה תיבה א'. ויש לחלק דהתם ידוע ששני שמות אלו כל א' שם בפ"ע ע"כ גם כשמחברים אותם באדם א' ר"ל שיהיו ב' תיבות. משא"כ שם ידידיה נותנין אדעתא שיהיו תיבה א' כיון שאין כל אדם ר"ל שזה הוא ידיד השם ממש. וי"ל דה"ל כמו מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא. ועכ"ז הוא תיבה אחת מרדכי. וי"ל דשאני התם דלא נאמר כלשונו ממש מירא דכיא רק מרדכי. ועכ"פ מה"ט דרש"ל יש לקיים מ"ש מהרא"י דהכותב תיבה א' לא הפסיד (ואי כתב בתרי תיבות בחד שיטה נמי כשר. אבל אי כתב בתרי שיטין י"ל דפסול משום דל"ד לידיד יה שבפסוק מטעם שכתב רש"ל). והנה ראיה לרש"ל מהללויה למימרא דריב"ל דכולל שם ושבח בב"א. ור"ל דמ"מ הוי תיבה אחת:

הוהנה ענין מחלקותן אם תיבה אחת היא ידידיה או ב' תיבות אע"ג דודאי חד שמא הוא שניתן שם לאדם א' והשם סובל שני ענינים דהיינו שני תיבות שהשם אהבו. צ"ל דהפי' דקמיפלגי איך הונח זה השם אם שיהיה תיבה א' ואז אין השם י"ה קדש דומיא להללויה לריב"ל שם ושבח בב"א. או שיהיה ב' תיבות. ולכן פסק רש"ל דמחלוקת זו לא שייך רק בידידיה הראשון דהיינו שלמה. משא"כ מי שקורא עכשיו ידידיה אף את"ל דהיינו ע"ש ידידיה שבפסוק. מ"מ הוא אין כוונתו שיהי' ב' תיבות רק תיבה אחת מורכבת מב'. לפ"ז נקח מזה לפסק שנשאלתי אם הא"י קראו שם לעיר קריווע פלאסע ר"ל שהנהר הולך בעיקום. י"ל דלפ"ז הוו ב' תיבות. כי השמות ארוכים כל א' וראוי שיהיו ב' תיבות. משא"כ מה שאנו בנ"י קורין העיר כן אין הכוונה רק שיהיה תיבה אחת להבדיל המשל ממי שקורא עכשיו ידידיה כו' דהא אין דיבורינו על לעז דא"י שנפרש ג"כ הפירוש כנ"ל רק אזלינן בתר שמא. ולכן ה"ל חד תיבה. ולכן בשני שיטין ודאי אין לכותבו. אבל בשיטה א' יש ב' פנים אם לעשות חד תיבה או ב' תיבות כיון מ"מ סובל כן לעשותו ב' תיבות וגם תיבה א' יהיה ארוכה יותר. ולכאורה שניהם כשרים:

ווביש"ש פ' השולח סי' ל"א בשם ידידיה כתב ע"ש מהררי"ב ליתן שני גיטין וכתב ע"ז אני תמה כו' הלא יכול לצאת כל הדיעות כשיכתוב ידיד יה יעשה ריוח מעט כעין אות קטנה שזה אינו מזיק אפילו היא תיבה אחת עכ"ל. וצ"ל דהא בתיבה א' בין אות לאות א"צ להיות הפסק רק כמלא חוט השערה רק בין תיבה לתיבה צ"ל הפסק כמלא אות קטנה כדאיתא במנחות (דף ל'). וצ"ל דכוונתו דאע"ג שהוא תיבה אחת אין מזיק בו הפסק כמו בין תיבה לתיבה כיון שזה השם מורכב מב' תיבות באמת וה"ל דומיא כדרלעומר בפא"ט דאי כתבינן בתרי תיבות בחד שיטה שפיר דמי. ובס"ש דף ל"ז ע"ג תירץ דמהררי"ב ס"ל דלר' יוחנן דאמר ידידיה אחת היא אין לחלקה לשנים אפילו בשיטה אחת (ולא ברירא כ"כ ללמוד מכדרלעומר כמ"ש הר"ן אפשר כו') וכ"כ במכמ"א שע"ד סי' כ"ד דראוי לכתוב בזה שני גיטין מה"ט. גם בט"ז סס"י קכ"ט באות עמינדב כתב דלר' יוחנן פסול אפילו בב' תיבות בשיטה אחת רק דבגט מכשיר מטעם אחר דה"ל כחניכתו ע"ש דמכשיר בין בב' תיבות בין בתיבה אחת מה"ט. וממ"ש מהריב"ל ח"ג סס"י ט' גבי שם טוב דדומה לידידיה והוא משום שידידיה מורה ענין והוא שהוא ידיד ה' וכן שם טוב מורה ענין ומש"ה היה נראה דפסקינן להו בתרי תיבי כו' מבואר ג"כ דס"ל כרש"ל:

זוהנה הס"ש פסק וז"ל ולענין הלכה נלע"ד דנכון לכתוב כעין דנוהגין בתיבת דיתיהוייין דמניחין ריוח קצת כל דהוא ואינם נראים ממש כתיבה אחת גם לא כשני תיבות ממש אלא נראית כעין תיבה אחת וכעין שתי תיבות ה"נ יעשה בשם ידידיה אך יזהר הסופר שלא יניח ריוח הרבה אלא מעט כל דהוא כדי דיותר תהא נראית כתיבה אחת משני תיבות עכ"ל. והג"פ סעי' ל"ג ס"ק קל"ד כ' לדעתו יראה הלכה למעשה דשם ידידיה יכתוב אותו ב' תיבות כעין תיבה אחת ויותר יהיו נראים ב' תיבות מתיבה אחת כו'. והס"ש שכ' להפך לא דק עכ"ל. וטעמו של הג"פ משום דבגמרא פשוט יותר דידידיה נחלק לב' תיבות משאינו נחלק. מהיו לפמש"ל בשם רש"ל לחלק בין ידידיה הראשון לידידיה עכשיו יש לקיים דברי הס"ש. לכן בקריווע פלאסע דלהריב"ל דומה זה לידידיה יש לנהוג או כהס"ש או כהג"פ. ולפמש"ל דמה שהיהודים קורים קריוועפלאסע יש לדמות לידידיה דעכשיו ולא לידידיה הראשון. א"כ כיון שהא"י קורין עכשיו בשם אחר רק כותבין דמתקרי קריווע פלאסע ע"ש קריאת מקצת היהודים י"ל לנהוג כהס"ש דיותר תהא נראית תיבה אחת משני תיבות: