סימן רכד

אסימן רכד

על אודות הגט שנכתב שם האשה ליבקע בבי"ת. וכמ"ש הב"ש בש"נ אות ל' בשם רש"ל לכתוב בבי"ת. וכן נכתב עלי' בפס"ד שמעירה ק' טאטארסק. ויש מערערי' ע"ז מפני שבתנאי' נכתב ליפקע בפ"א. ועפ"י רוב קוראי' בפ"א. וחקרתם ע"ש וא"י לעמוד על בורי' יש קורא כך ויש כך והיא נקרא' ע"ש זקנתה והיא ג"כ אין לדרוש את שמה בבירור בבי"ת או בפ"א רק שעכ"פ עפ"י רוב קוראי' בפ"א. ע"כ תוכן השאלה:

הנה הב"ש מסיק בשמות נשים אות ל' דכשאינו ידוע שמה כשר אפי' נשתנה המשמעות כמו לובקא או לופקא (ר"ל דלובקא ל' אהובה ולופקא ל' גזלן) ואפי' באותיות שאין מתחלפים אבל בידוע שמה פסול כמו שרה באל"ף עכ"ל. ולפי"ז נ"ד לכאו' נק' אין ידוע שמה כמשי"ת. וא"כ ודאי דכשר אם כ' ליבקע שהרי הוא אותיות המתחלפים וגם אפשר שאין בזה שינוי המשמעות כי לובקא דוקא מורה על אהובה וכן לופקא על גזל ולא ליפקא בחיריק. וכיון דאפילו בנשתנה המשמעות ובאותיות שאין מתחלפי' מכשיר הב"ש בא"י שמה כ"ש בכה"ג. רק שצ"ל פי' א"י שמה שבב"ש מהו. הנה לפמ"ש מעל' שהרוב בלבד קוראים בפ"א וא"כ יש מיעוט עכ"פ שקוראים בבי"ת וכמ"ש יש קורא כך ויש קורא כך כו'. זהו עדיף מא"י שמה שהרי מה שהמיעוט קוראי' נחשב לשם הטפל עכ"פ ומהני אם כתבו שם הטפל לבד בדיעבד אפי' בשמות שוני' זה מזה ממש כמו מרים ושרה שבגמ' (דף ל"ד ב') לפ"ד רמ"א סי' קכ"ט ס"ג בהג"ה וכ"כ הק"נ פרק השולח ס"ק כ"א לדעת הרא"ש עכ"פ דלא כמ"ש הט"ז רס"י קכ"ט בדעת הרא"ש והטור. אלא כמ"ש הב"ח והב"ש בדעת הרא"ש. ונהי דהב"ש שם חולק על הרמ"א בעיקר הדין לפ"ד הרמב"ם ומסיק לדינא כהט"ז דבכתב שם הטפל פסול. היינו בשמות שונים ממש כמרים ושרה. אבל בנ"ד בליבקע וליפקע שהם קרובים זל"ז וכשר איזה שם שכתבו בא"י שמה. כ"ש דכשר בידוע שהרוב קוראים ליפקע והמיעוט ליבקע וכתבו ליבקע. דהא שם הטפל עדיף מא"י שמה. הגע עצמך הרי שנסתפקנו בשם אדם א' אם נק' ראובן או שמעון וכתבו שם א' ודאי דהגט פסול לכ"ע (ע' פסקי מהרא"י סי' י"ד) דה"ל ס' דאורייתא ולהכי בעינן הוחזק ל' יום כו' ובשם הטפל מכשיר הרמ"א ש"מ דשם טפל עדיף עכ"פ וא"כ בליבקע וליפקע דמהני אם כתבו א' מהם בא"י שמה מצד שהבי"ת ופ"א ממוצא א' ומתחלפי' לפעמים כמו הפקר הבקר כמ"ש הש"ס וא"כ כ"ש דמהני שם הטפל:

באמנם כ"ז לפי מכתבך שהרוב בלבד קורין ליפקע והמיעוט ליבקע. אבל אפשר אין שייך בזה רוב ומיעוט רק תלוי בלשון המדינה כמ"ש הט"ז גבי וריידא והרי נוסח וסגנון אחד לכל בני המדינה בשפת לשונם. והאיך יתכן לחלקם לרוב ומיעוט. וכיון שכן אם לשון המדינה בהברת פ"א כמ"ש מעל' שהרוב קורים עכ"פ פ"א א"כ אפשר שאין מציאות מיעוט כלל שקורין בבי"ת. וזהו אפשר הטעם של המו"צ שלא אמרו בה לא איסור ולא היתר. ודאי אם היה שמה מעריסה ליבע ועפ"י סלסול התחילו לקרותה ליבקע כמו שקורי' הירץ הירצקא וכה"ג אז היה ראוי לכתוב ליבקע בבי"ת אף שההברה נשמע ליפקע בפ"א כדמוכח מלשון הט"ז גבי ליבקע שכתב וז"ל דיש לן למיזל בתר לשון המורגל בפי האנשים כמו שזכרנו בשם וואלף לגבי פריידא וכן בכל שם שאין ידוע לנו מקור שלו צריך לכותבו כמו שהוא עכ"ל. משמע הא ידוע מקורו יש לכותבו עפ"י לשון המקור ולפי"ז אם המקור ליבע יש לכתוב ליבקע בבי"ת. אבל בנ"ד נראה ששמה מעריסה ליפקע ויש לומר שאינו נלקח מליבע אלא מליפא ליפמן שהוא שם איש ויש שמות נשים שנלקחו משמות אנשים. וא"כ אם נניח שהברת ל' המדינה בפ"א הוי שינוי לכאורה. אך מ"מ הוא שינוי קל כמו הבקר הפקר כנ"ל. ומדקדוק ל' הב"ש דכשאינו ידוע שמה כשר כו' משמע ודאי דמיירי ג"כ בשהברת ל' המדינה היא בשינוי ממה שכתבו בגט ואפ"ה אם אינו ידוע שמה של זה בפרט שהוא ג"כ בשינוי יש להקל הואיל וקרובים זל"ז. דאין לומר שמ"ש א"י שמה היינו שאין ידוע הברת ל' המדינה בבירור אבל אם ידוע הברת ל' המדינה בשם זה בכלל נקרא ידוע שמה. דא"כ מיירי מהרש"ל ולבוש שם בשא"י הברת ל' המדינה לפמ"ש הב"ש דאינהו מיירי בא"י שמה וזה דוחק עצום שהרש"ל והלבוש לא ידעו הברת ל' מדינתם היטב (ודוחק לומר דהאי א"י היינו שאין הל' מוכרע ע"ד שית' לקמן בת' צ"צ דא"כ הל"ל לא ניכר במבטא כו' ולא ל' א"י דמשמע שאינה חסר רק הידיעה). ועוד דל' אינו ידוע שמה משמע שם של אשה זו בפרט ולא הברת ל' המדינה בשם זה כלל דהל"ל אינו ידוע הברת השם כו' אבל שמה משמע שמה של זו בלבד. א"ו האמת יורה דרכו דמ"ש הב"ש א"י שמה היינו שם של זו בפרט. ור"ל שאין ידוע חתימתה נקרא אין ידוע שמה אף שידוע שהברת ל' המדינה הוא בשינוי ממה שנכתב בגט אפ"ה כשר. וכן משמע ממה שסיים אבל בידוע שמה פסול כמו שרה באל"ף. והתם אין הידיעה כ"א ע"י החתימה דהא אין שינוי במבטא כלל בין אל"ף לה"א. ודכוותה בנ"ד מיירי נמי בכה"ג. או ע"י קבלה מאבותיה. או ע"י הכתובה שבכתובה מדקדקי' והולכים אחר השם שנכתב בכתובה וכמ"ש הב"ש בש"נ אות פ' בשם ש"א. והלכך בנ"ד נמי אם נכתב בכתובה בפ"א יש לכתוב גט אחר בפ"א לפ"ד הב"ש. אבל אם אין הכתובה נמצאת א"צ לכתוב גט אחר. ויש להביא ראיה עוד שכ"ה דעת הב"ש ממ"ש הוא ז"ל בשמות אנשים אות מ' גבי מתתי' שכתבו באל"ף. דמסיק וז"ל לפ"ז מ"ש בס"ש בכמה מקומות באותיות המתחלפים כשר בעת הדחק אינו כשר אלא אם א"י חתימתו אע"ג ע"פ הדין צריך לכתוב בה"א או באל"ף וכיוצא והחליף וכ' אות אחר אשר נתחלף כשר בעת הדחק אפילו אם איכא שינוי במבטא עכ"ל. וא"כ בנ"ד נמי מה שהברת ל' דמדינה הוא בשינוי ממה שנכתב בגט היינו כעין מש"ש אע"ג ע"פ הדין צריך לכתוב כך והחליף וכ' אות אחר דכשר אע"פ שיש שינוי במבטא ג"כ כיון שהם אותיות המתחלפי' כבנ"ד שהבי"ת ופ"א הם ממוצא א'. מיהו שם הזכיר עת הדחק וגבי ליבקע וליפקע לא התנה כן וי"ל משום דהתם מסיק אח"כ דבעת הדחק יש להקל אפי' באותיות שאין מתחלפים מש"ה דעתו כאן להקל באותיות המתחלפי' יותר. או דסמך כאן אמ"ש שם. תדע דהא כ' כאן ואפי' באותיות שאין מתחלפים כו' ובזה ודאי בעי' שיהיה ג"כ עת הדחק. ומ"מ גם נ"ד י"ל דמקרי שעת הדחק דשעת הדחק לאו היינו מקום עיגון דוקא אלא גם כשיש הפסד מרובה כמו בנ"ד שהבעל חוזר בו מהגמר ומבקש מוהר ומתן וכמ"ש אאמור"ז ז"ל נ"ע בתשו' א' בסוף הש"ע המתחלת ענוותם תרבני להיות נמנה לדבר מצוה כו' וז"ל ולע"ד אף גם רמ"א בהג"ה לא מיירי אלא כשיש שעת הדחק לכתוב גט אחר אם לא בהוצאה מרובה כו'. אבל כשא"א כלל לכתוב גט אחר היינו מקום עיגון עכ"ל. אלמא דשעת הדחק לחוד ומקום עיגון לחוד ואע"פ שלפ"ד הב"ש סי' קכ"ו סק"ח צ"ל דבכלל שעת הדחק הוי מקום עיגון ג"כ מ"מ הרי השיגו אאמור"ז נ"ע שם בזה ודבריו עיקר. ועוד דגם להב"ש אע"פ שבכלל שעת הדחק יש מקום עיגון ג"כ מ"מ גם ה"מ וכה"ג י"ל דמקרי נמי שעת הדחק ויש להקל בכה"ג באותיות המתחלפים:

גוכל זה לדעת הב"ש. אבל יש פוסקים דס"ל דלכתחלה נמי צריך לכתוב ליבקע בבית היינו בתשובת צ"צ סי' פ"ד כ' וז"ל אדכרתן מילתא שפעם אחת בא לקראקא כו' והייתי משמש למ"ו הרב הגדול בעל בית חדש בסדור גט ההוא כו'. והביא מהר"ר יעקל כמה אגרות מחמיו מהר"ר זעליד לעיין מתוכם האיך הוא היה כותב כו' וראינו כי חתם שמו בסוף זעליג בגימ"ל. ומ"ו הרב הגדול הנ"ל צוה לכתוב זעליק בקוף כו' ואמר שהוא לא חתם שפיר כו' והראה כך מתוך מסדרי גיטין שיש לכתוב זעליק בקוף כו'. והייתי כמתמיה על דבריו קצת אמנם נתיישבו לי דבריו ע"פ מה שכתבת דמי ששומע מחבירו קורא לחבירו זעליג אינו מרגיש בטוב אם מדבר בגימ"ל או בקוף כיון דהם ממוצא א' דוק ותשכח עכ"ל. ולעיל מיני' כ' שם כה"ג לענין מערקול שיש לכתוב בעיי"ן וכ' לחתנו בעל עה"ג וז"ל ומ"ש מכ"ת שבמדינה זו אין מדברים מערקיל בסגול אלא מרקיל בפתח. הא לאו מילתא היא כו'. אלא הכל הוא לפי כוונת ומחשבת השומע אם הוא נקט במחשבתו שחבירו מדבר מרקיל בפתח נראה לו שמדבר בפתח ואם נוקט במחשבתו שמדבר בסגול נראה לו שמדבר בסגול דוק ותשכח מדנפשך או משנים שהיו שומעים כאחד לזה ידמה לפי מחשבתו מרקיל בפתח ולזה ידמה לפי מחשבתו מרקיל בסגול וזה ברור לכך נראה כיון שנמצא בסדר גיטין מערקיל בעיין אין לשנות עכ"ל. וכן פסק הב"ש אות מ' גבי מערקיל. ונ"ד נמי יש לדמותו למרקיל מערקיל או לזעליג זעליק עכ"פ שי"ל דלזה ידמה כך לפי מחשבתו וכו'. וא"כ לדברי הב"ח והצ"צ אף בידוע שחתמה שמה ליפקע הי' צריך לכתוב ליבקע כיון שכן כ' בסדר גיטין (ולפ"ז י"ל דהרש"ל והלבוש דכתבו ליבקע ס"ל כמ"ש הצ"צ ולכן לא חילקו בין ידוע שמה לא"י שמה והב"ש אזיל לשיטתי' דפוסל בידוע שמה לכן כתב דמיירי בא"י שמה וגם לפ"ז לק"מ מה שהשיג הט"ז על הלבוש גבי ליבקע וז"ל ולע"ד דלא דרשי' לשון הדיוט כו' די"ל שהלבוש ס"ל כמ"ש הצ"צ בשם הב"ח דבאותיות שהם ממוצא א' אין הפרש באמצע' כשהיא נע כמו ליבקע ליפקע אבל וריידא פריידא שהוא נח יש הפרש יותר) אלא שבזה חולק הב"ש כי הנה בשמות אנשים אות ז' הביא מ"ש הצ"צ בתשובה זו בשם הב"ח וכ' שם שהס"מ חולק על הב"ח וס"ל דלכתחלה יש לכתוב זעליג בגימ"ל לפי שבמחוזות אשר על נהר וויסלא שהיו שם הב"ח והס"מ לפי מבטא שלהם יש לכתוב בגימל דוקא. וצ"ל דמחלק בין זה למערקיל שבזעליג נרגש ג' ביותר למבטא שלהם. ובמערקיל ס"ל כמ"ש הצ"צ לזה ידמה כו' ולזה ידמה כו'. (גם בצ"צ משמע שבזעליג נרגש יותר שהרי כ' על עובדא דזעליג וגדולה מזו כו' ויש לדחות דוגדולה מזו היינו לפי שבזעליג היה ידוע שחתימתו בהיפוך משא"כ במערקיל דאדרבה החתימה היה ג"כ מערקיל [חסר איזה תיבות] ביניהם ובכל ענין כ' דאינו מרגיש כו' רק להב"ש עכצ"ל כן דיש חילוק). ומ"מ אדרבה גם משם יש להוכיח דס"ל דדיעבד כשר עכ"פ אם א"י חתימתה שהרי כתב שם דס"מ וס"ש ל"פ ונראה דהא דמכשיר הס"ש הגט שכתבו בגימ"ל או בקוף איירי דוקא היכא דא"י חתימתו איך היה חותם אבל בידוע חתימתו אין לשנות אפי' דיעבד פסול דהא יש כאן שינוי במבטא לכן אפי' במדינה שכותבי' בגימ"ל והוא חתום בקוף או להיפוך אין לשנות חתימתו עכ"ל ומדמכשיר הס"ש בתרווייהו הן אם כתבו בקוף או בגימ"ל במדינה א' וע"כ ההברה והמבטא היא באחד מהן גימ"ל או קוף וכמ"ש הב"ש עצמו דבפולין המבטא בגימל כו' ואעפ"כ כשר בכתבו בשינוי בא"י חתימתו. דדוחק לומר דמיירי במדינה שאין נרגש כ"כ אם גימ"ל דוקא או קוף דוקא ע"ד שכתבתי לשטתו במערקיל כו' דא"כ ה"ל לפרש ועוד מדכתב אפי' במדינה שכותבי' בגימ"ל והיינו ע"כ מפני שהמבטא שם בגימ"ל דוקא וכמ"ש בשם הס"מ על המחוזות אשר על נהר וויסלא ואפ"ה דוקא בידוע חתימתו פסול כו' הא א"י חתימתו וכתבו בקוף משמע דכשר:

דועוד דכ"ז לפי ההנחה שבמדינתינו הברת ל' המדינה ליפקע בפ"א ע"ד שבל' פלאני' זעליג בגימ"ל לפמ"ש הס"מ וב"ש. אבל באמת י"ל דל"ד ויש לומר בזה דדמי למערקיל דס"ל להב"ש נמי שאין ההברה מוכרעת כ"כ אלא לזה ידמה כו' ולזה ידמה וכנ"ל. והמופת לזה הוא משם דאבע שהוא בודאי בב'. וכשמסלסלי' ומוסיפי' לקרותה דאבקע נראה קצת כמו דאפקע בפ"א. אע"פ שזו ודאי מכוונים לקרותה בבי"ת כיון ששמה כך (ועמש"ל בשם הט"ז שבידוע שם המקור ודאי דכותבין כן) ואעפ"כ נראה ג"כ כאילו אומרים בפ"א. ולפ"ד אין שינוי בין דאבקע לליבקע. ובשניהם י"ל שנרגש פ"א וי"ל בי"ת והיינו כמש"ל בשם הצ"צ גבי מערקיל כו'. ואם כן הוא אפילו לכתחלה יש לכתוב ליבקע בבי"ת גם לפ"ד הב"ש כל שא"י חתימתה כמו שפסק גבי מערקיל הגם שבתשו' עה"ג סי' מ"ב בשאלתו להצ"צ אינו מסכים עם הצ"צ וס"ל דיש לכתוב מרקיל בלא עיי"ן והסכים עמו הכנסי"ח בת' סי' ס"ג מ"מ הרי מבואר בעה"ג שם דבעיקר הדבר והטעם של הצ"צ דלא ניכר במבטא חילוק גמור כו' מסכים עמו אלא דאדרבה משם דוקא מוכיח דיש לכתוב בלא עיי"ן כי בלא עיי"ן נקרא יפה בחטף סגול וגם נקרא בחטף פתח והוא כמו שמדברים במדינה כזו משא"כ כשכותבי' בעי"ן אין לקרוא בחטף כ"א בסגול גמור עכ"ל וזה לא שייך כלל בליבקע וליפקע דכך יש לקרות בליבקע ליפקע כמו שי"ל בליפקע ליבקע ודו"ק. וע' תשובת רז"ל גבי אמטשיסלאוו וז"ל שקריאת הצ' בפי כל היא נכתבת בט' ש' כי הן קרובות מאד במבטא עאכ"ל ש"מ בקרובות במבטא אין קפידא. אמנם אם נניח שההברה היא ליפקע בפ"א דוקא אז באנו למחלוקת הב"ח וצ"צ עם הס"מ וב"ש שלפ"ד הב"ח וצ"צ יש לכתוב לכתחלה ליבקע וגם בידוע חתימתה ולהס"מ וב"ש יש לכתוב לכתחלה בפ"א וגם בא"י חתימתה. ודיעבד אם כתבו בבי"ת כשר מיהא בשעת הדחק כמו בנ"ד (משום שהגימ"ל והקוף מתחלפים כמו ויציקו ארון כמו ויציגו כ"כ ס"ש לא מצאתי במקרא ויציקו ארון כו') [ע' מפתח] ובידוע חתימתה או ע"י הכתובה י"ל דגם דיעבד פסול לפ"ד הב"ש אמנם בזה הפרט האחרון ר"ל בידוע חתימת' לענין דיעבד נ"ל דיש ללמוד מתשו' עה"ג סי' מ"ב הנ"ל דחולק על הב"ש בזה. שכתב וז"ל כי אין לנו להשגיח בחתימתו כ"א במקום שיש להסתפק בשמן אבל במקום ששמו ידוע רק ההתחלפות הוא לפי לשון המדינה אין אנו משגיחים בחתימתו עכ"ל והאריך שם בראיות. והנה בתשובת הגאון מוה' דוד אופנהיים שבסוף ספר תשובת חוות יאיר דף רמ"ט נראה דס"ל כהצ"צ והוא היה אחר הב"ש. גם הב"ח שבצ"צ מבואר דשחק על החתימה כו' והיינו משום דס"ל ג"כ בזה כעה"ג. וא"כ לדבריהם יש להקל גם בידוע חתימתו לענין דיעבד מיהת גם לפ"ד הס"מ והס"ש בענין זעליג שכתבו זעליק אף במחוזות אשר על נהר וויסלא. וה"ה בנ"ד גם אם נניח שהברת לשון המדינה בפ"א דוקא וידוע חתימת' ג"כ בפ"א יש להקל דיעבד מיהת גם לפ"ד הס"מ והס"ש אם כתבו ליבקע ולפ"ד הב"ח וצ"צ אפי' לכתחלה נמי כנ"ל. אך מ"מ למעשה כיון שהב"ש פוסל בזה בדיעבד אין בידי להקל הגם כי הב"ש לא ראה ספר עה"ג כי בק"ע סי"ז לא העתיקו גם בעובדא דמערקיל לא הביאו גם בסי' קכ"ט סק"כ הביא ת' צ"צ ולא כ' דלא כעה"ג סי' נ"ה. וגם הכנסי"ח ס"ל בזה כעה"ג שהרי חתם מערקיל וס"ל לכתוב מרקיל. מ"מ עכ"פ פלוגתא הוא. והיינו דוקא בידוע חתימת' או על ידי הכתובה אבל כשאין הכתובה נמצאת ואין לידע מתוך הכתובה רק מכח התנאים כנ"ל יש להקל גם לפ"ד הב"ש כנ"ל בשעת הדחק מיהא כבנ"ד שהבעל מבקש מוהר ומתן. וא"צ להכתיב גט אחר. ואם לא נניח שהברת הלשון בפ"א דוקא יש לומר דגם להב"ש צריכי' לכתוב גם לכתחלה דוקא בבי"ת כשא"י חתימתה כנ"ל באריכות. אבל בידוע חתימתה ליפקע פסול בכל ענין להב"ש כשכתבו ליבקע. וכבר כתבתי שמהתנאים לא נקרא ידוע חתימתה ואפילו על הכתובה יש לדון בדבר כי בשער אפרים (שממנו מקור ד' ב"ש) סי' קי"ח י"ל משום ששם ביין ונדה היה מורגל לכתוב כן בהרבה שטרי כתובות כו' ועוד שבתשובת שבו"י ח"א סי' קכ"ב כ' על הכתובה דאין מעלין משטרות ליוחסין והוא נגד ד' שע"א הנ"ל. ועכ"פ הגם שבכתובה אין לזוז מד' הב"ש [חסר איזה תיבות]. מה גם שבפס"ד נכתב ליבקע והלכך לפי מכתבו יש להקל. אמנם כ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה ואיני סומך על דברי עד שיסכים בזה מורה מובהק. וא"ל יהיה דברי בטילין: