סימן רכא

אסימן רכא

נידון אשה ששמה טובא דבב"ש כתב טויבא. ומעל' לא רצה לכתוב כן כי אינה נקראת כן במדינתינו וצוה לכתוב טובא. ועתה מצא ג"כ כן בט"ג רק נסתפק ממ"ש בט"ג לכתוב טאבא. וע"ז מסיק דכיון דבמדינתינו קורין בשורוק פשיטא יש לכתוב טובא:

יפה כתב בהגט. דהנה בענין האל"ף אין שום מקום לספק כיון שהברה שלנו מסכים ג"כ למ"ש בסדרי גיטין טויבא בוי"ו א"כ מהכ"ת נכתוב באלף וודאי אם יכתוב טאבא באלף ה"ל שינה שמה. אמנם בענין מה שדילג היו"ד. הגם שיש לספק בזה לכאורה. מ"מ לפי האמת נ"ל הדין עמו וכמו שאבאר בס"ד. מקום הספק הוא. דהנה שם טובא נלע"ד פשוט דהוא לעז של עוף יונה דבלשון אשכנז קורין ליונה טוב. וכיון דכנס"י נמשלה ליונה לכך י"ל שקראו להן הנשים שמות על שם זה. וכן יש שמות בב"ש טויבעלין טייבלין ע"ש הכל מענין זה. ומש"ה נכתב ביוד טויבא. דהכי נכתב בכל הטייטש שבעו"א בישעי' ובתהלים הלעז של יונה טויב. דאין לומר דנמשך משם טוב או טוביה דאם כן אינו ענין כלל ליוד אחר הוי"ו. ומ"ש אלף אחר הבית. ולעז דיונה ליכא א' ע"ז כבר מבואר בפסקי מהרא"י סי' קמ"ב שכך רגילין לכתוב בשמות הקצרות של עיירות אולמא ווינא ע"ש. א"כ י"ל כך נהגו להוסיף א' לשינון. ואף אם לא נחליט זה לומר דטויבא נמשך מלעז דיונה. מ"מ הדבר פשוט שהברה אחת להן לפי שהן לשון אשכנז טויב טויבא:

וכיון דברור לי שלפי עיקר הנחת הלשון צ"ל טויבא ביוד. א"כ מה שאנו קורין בלא יוד. נמשך לנו זה ממה שאין אנו מדברים הלשון אשכנז בצחות. דהכי אנו לועזין על יונים טובען בלא יוד. אע"פ דבזה ודאי ברור שלעיקר הלשון אשכנז צ"ל ביו"ד כמ"ש בטייטש דעו"א כנ"ל. וכך הוא בענין שם טויבא הנ"ל שעיקר הלשון ביו"ד. אלא שאנו לפי שאין מדברים הלשון אשכנז כדבעי אנו קורין בלא יו"ד. וא"כ הרי פסק מהרא"י בפסקיו סי' קמ"ב לכתוב רוטענבורק בקוף לסוף אע"ג שקורין העולם גימל בסוף. לפי שבמדינה שמדברים לשון אשכנז צח ושנון מדברים בקוף ואחר שנון לשון אשכנז אנו כותבים בגיטין כדבעינן למימר קמן עכ"ל מהרא"י. הרי אף שבמדינתינו מדברים בגימל מ"מ פסק לכתוב בקוף כמ"ש במדינה אחרת משום דאזלינן בתר שינון הלשון כו'. וכ"כ שם עוד בענין כתיבת הנהר טובר. ולכאורה צ"ל מה בכך שבמדינה אחרת שמדברים הלשון שנון מדברים בקוף. מ"מ אנו צריכים לילך אחר לשון מדינה זו. וצ"ל דשאני הכא ששניהם מתכוונים לדבר אחד רק אלו אומרים הלשון בצחות כדבעי. ואלו הם לעגי שפה משבשים הלשון. בכה"ג הולכים בתר עיקר הלשון. וגם משום דמ"מ השינוי מועט ויובן שפיר גם ללעגי שפה השם ההוא כשיכתבו אותו לפי צחות הלשון. ע"כ בכה"ג כיון דלא יהיה לעז מוטב לנו לתפוס צחות הלשון ולא לילך בתר לשון גס ובלתי צח ושנון אף שמורגל בפי מדינה שכותבין בה הגט. וכיון שכן בנד"ז ג"כ כיון דמה שאנו קורין טובא בלא יוד הוא מפני שאין מדברים במדינתינו הלשון אשכנז בצחות. וראי' ע"ז שגם יונים אנו קורים טובען בלא יוד. ולפי אמיתת לשון אשכנז צ"ל דוקא ביוד. א"כ יש לומר שיש לילך בתר צחות הלשון ולכתוב טויבא ביו"ד. וכמו שנכתב בכל הסדרי גיטין:

באך לכאורה יש לחלק דעד כאן לא שמיעא לן ממהרא"י לילך בתר שינון הלשון אף נגד הברת המדינה אלא בשינוי קל כמו מגימל לקוף בסוף תיבה דקרובין מאד זה לזה. ע' צ"צ סס"י פ"ד בענין זעליג זעליק. ולכך אפילו כשיכתבו בהגט בקוף ג"כ יובן במדינה שמדברים בגימל דחד שמא הוא כנ"ל לכן אין להקפיד להניח מלכתוב שינון הלשון כיון דליכא לעז. משא"כ בנ"ד מטובא לטויבא יש שינוי גמור בהברה ויש לחוש יותר ללעז ושינוי השם. ע"כ שמא בכה"ג מוטב להניח שינון הלשון מלכנס בחשש שינוי השם. אמנם לכאורה גבי טובר טוברא הוה שינוי כמו ערך טובא טויבא ועל כל זה ס"ל לילך בתר שינון הלשון ותלינן דמ"מ יובן דחד שמא הוא:

גאמנם ראיתי בט"ג בש"נ אות ריש ססק"ד כתב וז"ל שאין אנו מקפידין אחר שינון הלשון אלא כותבין כפי הקריאה ואין משנין הלשון שנקראת בו עכ"ל. מלשונו זה מבואר דפשיטא ליה דלא קיי"ל הך פיסקא דמהרא"י לילך בתר שינון הלשון. ולפ"ז אין שום ספק דיש לכתוב טובא בלא יוד. וכמו שפסק באמת בט"ג בזה. אך לא ידענא מנ"ל לרב לדחות דברי מהרא"י בגילא דחיטתא אשר הוא גדול האחרונים. והב"י והרמ"א מחבבין דבריו תמיד ורוב דברי הרמ"א עליו בנויין. ולכאורה נ"ל שיצא לו זה ממ"ש הרמ"א בד"מ בסוף השמות אות תי"ו ובהג"ה ש"ע סס"י קכ"ט כל כינוי שמשתנה אחר לשון המדינות כגון ליב ליבא כו' הולכין אחר לשון בנ"א במדינה שנותנים בה הגט עכ"ל. ולפע"ד אי מהא לא אירי' דמהרא"י לא קאמר אלא כשהשינוי מחמת שאין מדברים צחות הלשון וזה לא שייך כלל בכינויין הנ"ל כמו השינוי מן ליב לליבא אין תלוי בצחות כו'. ובנ"ד ג"כ ה"ל כנודע שהשינוי מחמת שא"י לדבר בצחות דהראי' מלעז דיונים כנ"ל. והנה בתשובת מהר"מ פאדווה סי' י"א הביא ראי' מפסקי מהרא"י הנ"ל. גם בס' מכתב מאליהו שער ג' הובאו דבריו אלמא דלא נדחו מהלכה. אכן נראה דהט"ג יצא לו זה מהא דכת' הב"ש בש"נ סוף אות ט' לחלוק על הנ"ש וז"ל ואין נ"ל לשנות השם אשר היא נקראת בו. וכ"כ עוד הב"ש בש"נ סוף אות למ"ד וז"ל למוטא גם כאן כתב הנ"ש דמוסיפין א' לסוף אפי' נקראת לימוט ואין נ"ל עכ"ל. וכ"כ עוד באות שין גבי שפרינץ. ולפע"ד גם מכל הני אין ראי' לדחות דברי מהרא"י. דשאני הכא דאין נקראת כלל באלף אפי' כשמדברים בשינון. ול"ד למ"ש מהרא"י גבי טוברא דלא כ' כן רק בשמות קצרים. ועוד די"ל בדין טוברא באמת לא קיי"ל כמהרא"י דהתם אינו מבואר רק שהמדברים בשינון קורין טובר הבית בחטף. וכיון דהוא בחטף יתכן לכתוב אלף בסוף כו'. יתכן דוקא. אבל לא שהם ממש קורין כן. וכיון שאין קורא באלף לסוף אין לכתוב כן. אבל כשהמשנני' קורין ממש באלף י"ל דמודה הב"ש שיש לכתוב כן. דהא לא כתב אלא שאין לשנות השם אשר נקראת בו וכשלפי שינון הלשון נקראת כן אין זה לשנות כו'. וע' בשמות עיירות העתיק הב"ש עיר ברונא באלף לסוף. וע' ט"ג שם שהוא כדעת מהרא"י. ועפ"י כל הנ"ל י"ל כיון דנת' דלפי שינון לשון אשכנזי שם טויבא הוא ביו"ד. וכיון שג"כ הוא בכל הסדרי גיטין י"ל דיש לכתוב כן ומה שאנו קורין טובא בלא יו"ד הוא מחמת שאין מדברים הלשון בצחות אבל בגיטין יש לכתוב לפי שינון הלשון:

דאך מה שי"ל בזה הוא דמהרא"י לא אמר לילך בתר שינון הלשון. אלא במדינת אשכנז עצמו. דעכ"פ כולם מדברים לשון אשכנז ברור אלא שאנו מדברים בצחות יותר מאלו לכך יש לילך בתר צחות הלשון. אבל לשונינו לעז זה שבליטא בייעלא רוסיא וכה"ג אע"פ שמקורו לשון אשכנזי הוא נתרחק הרבה מעצם הלשון. והוא כמו ערך ל' ערבי שכ' הראשונים שהוא לשון ארמי שנשתבש והרי הוא לשון אחר ממש. או כערך כתב רש"י או גימאשעכטש ששרשו מכתב אשורי. והרי נתרחק הרבה עד דה"ל כתב אחר ממש עב"י רס"י קכ"ו. כך יש מקום לומר על לשון מדברת הנהוג בינינו לגבי לשון אשכנז. וא"כ קלקלתו זהו תקנתו. דלא שייך לשנות המלות לכתוב כפי שינון לשון אשכנז. די"ל דיהיה חשוב שינוי השם לפי לשון מדברת הנהוג בינינו. דלא יובן כלל שמתקנים המלה מחמת שכך צ"ל כפי שינון הלשון. דאין לנו יד והבנה בשינון לשון אשכנזי כלל. משא"כ במדינות אשכנז עצמו אף גם אותן שאינן מדברים בצחות כ"כ כיון שעכ"פ מדברים לשון אשכנזי ממש. יבינו שפיר שמתקנים המלה לשינון הלשון כו'. הנה כתבתי סברא מלבי. אע"פ שלא מצאתי לה שרש כ"כ. רק משום כיון שאפי' בלא זו הסברא אם כתב טובא ודאי אין מיחוש בדיעבד אפי' לדעת מהרא"י כיון דנקראת כן בפ"כ ולילך בתר שינון הלשון אינו רק חשש דלכתחלה. והכא א"א לחוש אפי' לכתחלה כיון דיש חששא דשינוי השם לפמ"ש הט"ג שאין אנו מקפידין אחר שינון הלשון כו'. וגם באמת יש סברא לחלק אפי' לפ"ד מהרא"י מטעם הנ"ל דלשון מדברת הנהוג בינינו אין שייך כלל להעמידו על שינון לשון אשכנז דאין לו קורבה ואחדות כ"כ עמו ורחוק מיניה טובא ע"כ נראה שיש להורות כן למעשה לכתוב טובא בלא יו"ד אחר הוי"ו. אך אם חותמת א"ע ביו"ד צ"ע די"ל דבכה"ג אפשר יש לכתוב ביו"ד. ומ"מ כיון שנק' בפ"כ בלא יו"ד יש לכתוב ב' גיטין א' ביו"ד וא' בלא יו"ד [ע' מפתח]. אבל אם אינה חותמת א"ע כלל וכש"כ כשחותמת א"ע טובא די בגט א' טובא: