סימן קנח

אסימן קנח

בדין מי שהוא קצת חרש היינו שאינו שומע וספק אם מדבר היינו שאינו יכול לדבר רק בלחש מאד קורא בפה איזו תיבות בספר תהלים או בחומש. ואמר בלחש מפה לאוזן הסופר והעדים שיכתבו ויחתמו גט לאשתו. וגם נתן הגט לידה והספק הוא מפני שבקטנותו היה שומע קצת יותר כשמדברים עמו בקול רם. אם יוכל לגרש. כי יש ספק אם בשעת קדושין היה כמו שהיה בקטנותו או כמו שהוא עכשיו:

הנה כיון גם עכשיו מבין מתוך כתב אשורית וכשפותחין לו סידור ומראין לו באצבע שפתותיו נעות ושומעין מפה לאוזן ממש שקורא איזו תיבות כהוגן ואיזה תיבות חצאין ואיזה תיבות כלל לא ואביו והרגילין עמו בבית אומרים שמדבר לפעמים בקול איזו תיבות מדברים שצריך לגופו ורגיל בהן עכ"ל. א"כ י"ל שאין לו דין חרש כלל לדעת הרא"ש בתשו' סוף כלל פ"ה מי שהוא חרש כו' ומבין כשמדברים עמו בקול רם אע"פ שדעתו אינו מיושבת כל כך כו' דע כי כל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שאינו מדבר ולא שומע כלל כו' אבל אם שומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כמי שאינו מדבר עכ"ל נמצא משום ששומע בקול רם דן אותו כאילו שומע לגמרי. והביאו הטוש"ע ח"מ סי' רל"ה סעיף י"ט.והנה הטור שם סי' רל"ה סעיף כ' סיים והרי הוא כפקח לכל דבר עכ"ל וע"ז כ' בכנה"ג שם אות נ"ה וז"ל א"א לפרש דמיירי במדבר דא"כ אפילו שאינו שומע כלום דינו כפקח כמ"ש הטור שם ססע"י י"ט ופשטן של דברים דמיירי כשאינו מדבר כו' ובתשו' הרא"ש כ' והרי הוא כמי שאינו מדבר וזה נוסחא נכונה עכ"ל הרי אף שאינו מדבר כלל וגם אינו שומע אא"כ מדברים עמו בקול רם דינו כפקח. והפר"ח באה"ע סי' קכ"א סס"ק י"ו הוסיף וז"ל ומסתברא נמי דאף שאינו שומע כשמדברים עמו בקול רם זולת ע"י מין חצוצרות וכיוצא דלא מקרי חרש עכ"ל וכן ראיתי באחד מספרי הרפואה וז"ל גם יש חצוצרות מיוחדות להקל השמיעה אך לחרש גמור לא יועילו עכ"ל. א"כ כמ"כ נאמר לענין הדבור שאפילו אם מדבר בלחש מאד עד שאינו נשמע רק מפה לאוזן ה"ל כמו מדבר ואף אם אין שומע כלום. דכמו כשאינו מדבר כלום ושומע כשמדברים עמו בקול רם חשוב כפקח כמ"כ כשאינו שומע כלל ומדבר ג"כ רק בלחש חשוב כפקח. ואף שבגמרא פ"ב דברכות (דט"ו ע"א) תניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו. ופרש"י שלא השמיע לאזנו. נמצא הדבור שבלחש אשר אין האוזן שומע נקרא מברך בלבו וא"כ לכאורה אין זה דבור כלל. וה"נ כיון שמדבר בלחש מאד נק' רק בלבו ואין זה מדבר כלל. אך זה אינו דהא הטוש"ע א"ח סי' קפ"ה ס"ב פירשו דהיינו דוקא כשיוציא בשפתיו וכמ"ש בב"י שם בשם תר"י הא דאמרינן בלבו לא במחשבה בלבד קאמר דודאי בהרהור לא יצא דהא קיי"ל הרהור לאו כדבור דמי אלא ר"ל אע"פ שלא השמיע לאזניו כיון שחתך בשפתיו יצא. וכ"כ בחידושי הרשב"א בברכות שם סד"ה ור' יוסי וז"ל ואפשר דרבי יהודה דלית ליה הכין משום דס"ל דאע"ג דא"צ להשמיע לאזנו מ"מ צריך להוציא בשפתים ולא בהרהור לבד ומש"ה אצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע כן נראה לי עכ"ל. הרי זה שמוציא בשפתיו אע"פ שאין האוזן שומע נקרא דבור. ולא הרהור. ואף שהב"י הביא דהרמב"ם כ' וז"ל ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו וכ"כ סמ"ג ומשמע מלשונם דבמחשבת הלב קאמר עכ"ל הב"י. אין מדבריהם הכרח דכה"ג שמוציא בשפתיו ולא השמיע לאזניו הוא אין חשוב דבור ולכן דומה להרהור. וע"כ גם בהרהור יצא. דזה אינו אלא י"ל טעמייהו דס"ל כרבינא פ"ג דברכות (דף כ') דס"ל הרהור כדבור דמי. וכ"מ מדברי ה"ר מנוח שהביא הכ"מ פ"ק מה' ברכות דין ח' והיינו כדעת בעל המאור וריא"ז פ"ב דברכות דפוסקי' הרהור כדבור דמי. והראב"ד בתמים דעים סי' ר"מ שהשיג על בעה"מ מהסוגי' (דדף ט"ו) דבעינן שיוציא בשפתיו רק שלא השמיע לאזניו. ואאזמו"ר הגאון ז"ל בש"ע שלו סי' קפ"ה סוף ס"ג פי' כמו שמצאתי שפירש בשאגת ארי' סי' ו' דפלוגתא דהרמב"ם ושאר רבוותא הוא דהרמב"ם ס"ל דבכל המצות שלא נאמר בהם דבור בהדיא בקרא אחד הרהור ואחד דבור במשמע ושניהן שוין רק בק"ש הרהור לאו כדבור דמי משום שנאמר ודברת בם. וכל הרבוותא זולתו ס"ל דבכל המצות אינו יוצא ידי חובתו בהרהור אפילו היכא דלא כתיב דבור בהדיא כמו ברכת המזון ותפלה וכל הברכות עכת"ד בתשו' הנ"ל ובאו דבריו מפוזרים וע"ש סוף הסימן. נשמע לפ"ז ג"כ דדבור ממש אע"פ שלא השמיע לאזניו חשוב דבור לכל הדעות וכ"מ שם עוד בש"א סי' ז'. ועוד דכאן שומעים מפה לאוזן. וגם איזו תיבות מדבר בקול. י"ל ודאי ה"ל דבור. ואף שכמה דברים לא יבין לדבר. עכ"ז כיון שכמה דברים מדבר י"ל אין זה אינו מדבר. ועוד דעיקר מה שהחרש שאינו שומע ואינו מדבר חשוב חרש ולא מצי מגרש זהו משום דאמרינן דלאו בן דיעה הוא. והאות ע"ז הוא מה שאינו שומע ואינו מדבר. ור' אליעזר פליג ומסתפק שמא אית ליה דעתא צילותא. ושמואל ס"ל כוותיה לחד לישנא ועיין בתוספות בשבת ר"פ מי שהחשיך מזה. א"כ י"ל דדוקא כשאינו שומע כלל ואינו מדבר כלל זהו סימן דלאו בן דיעה הוא. משא"כ כששומע מעט מזעיר כמ"ש הרא"ש. וה"ה כשמדבר אף בלחש ומעט י"ל בכה"ג לא אמרינן דלאו בן דיעה הוא. וכש"כ בנד"ז שהוא שמע כשדברו עמו בקול רם כשהיה קטן. א"כ ה"ל פקח ונתחרש. וגבי פקח ונתחרש פליגי רבנן ורשב"ג כשיכול לדבר מתוך הכתב דלרשב"ג חשוב כפקח וכן ס"ל לרב כהנא אמר רב ואע"ג דקיי"ל כרבי יוחנן דפוסק כרבנן בגיטין פרק מש"א (דע"א). י"ל עד כאן לא פליגי עליה רק במדבר מתוך הכתב. אבל בנדון זה שמדבר בפיו ודאי לא פליגי עליה אף שאינו מדבר ככל אדם רק כנ"ל. ועיין בתשובת מהרי"ט חאה"ע סי' י"ו וע"ד היות היבם הזה נלעג לשון וערל שפתים ולא יבין לדבר מבטא האותיות כתקנם כו' ע"ש דחשוב דבור אף לענין חליצה שנאמר בו ככה. ואף שאינו דומה לנ"ד זכר לדבר מיהו הוי. ואף דהרמב"ם פכ"ט מה' מכירה משוה דין חרש שאינו שומע כלום לחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר ועיין מזה בג"פ סי' ק"כ סק"ט. אך יפה כ' מעל' דזהו נגד דברי הרמב"ם עצמו ספ"ב מה' אישות דין כ"ו והה"מ שם. והיש"ש פרק מש"א סס"י ג' פסק כן דמדבר ואינו שומע הוא כפקח ואף בדיקה א"צ. והג"פ נ' מסיק דגם להרמב"ם לענין גיטין ה"ל כפקח וכ"כ הנתי"מ סי' רל"ה אך בבכ"ש בגיטין משמע דלהרמב"ם גם לענין גיטין אינו כפקח כ"א כחרש גמור וזה דוחק. ולפע"ד ג"כ נגד הש"ס גיטין (דף ט' ע"א) מאי אינו יכול לומר אלימא חרש כו' והרי להרמב"ם חרש שאינו שומע אע"פ שיכול לומר לאו בר אתויי גיטא הוא כו' ועוד איך ס"ד דרשב"ג ורב שחרש גמור שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין גט ע"פ כתבו כיון גם מדבר ואינו שומע חשוב חרש לענין גיטין ועוד מהו זה שאמרו שם (דע"ב א') קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב והרי אפילו מדבר ואינו שומע אין כותבין ע"פ דבורו. א"ו לא ממעט רק ביכול לדבר מתוך הכתב אבל מדבר ממש חשוב פקח אף שאינו שומע כלום ואין שום חולק על זה:

קיצור להרא"ש בתשו' הובאה בשו"ע ח"מ סי' רל"ה סי"ט ולהפר"ח באה"ע סי' קכ"א סס"ק י"ו י"ל בנד"ז ג"כ לא חשוב חרש כ"א מדבר. ודבור אף שלא נשמע לאוזן חשוב דבור כמבואר בש"ע א"ח סי' קפ"ה ס"ב וסי' ס"ב כ"ש שכאן שומעים מפה לאוזן. ועוד דמה שאינו מדבר זהו סימן דלאו בן דיעה נינהו וכשמדבר מעט י"ל מודו חכמים לר"א דאית ליה דיעה. וכ"ז אפילו באם שהוא מתחלתו כך. וכ"ש בפקח ונתחרש י"ל בכה"ג מודו חכמים לרשב"ג בגיטין (דף ע"א). בשגם כי ראיתי בפנ"י פרק מש"א (דף ע"א א') ד"ה קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב שהניח בצ"ע אמאי דחו הפוסקים בפשיטות כ"כ דברי רב כהנא מהלכה ומ"ש מדין אומר אמרו לפ"ד ר"י בעל התוספות כו' ע"ש. ויש לתרץ דהכא שאני דמשמע בגמ' דר' יוחנן לא ס"ל הא דרשב"ג דאמר חלוקין עליו חביריו על רשב"ג וגם אביי ורב פפא משמע ס"ל כן וא"כ אע"ג רב כהנא אמר רב ס"ל כרשב"ג מ"מ רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. והפנ"י כ' דרבי יוחנן גופא ואביי לא קאמרי אלא חלוקין עליו חביריו על רשב"ג אבל לענין פסק הלכה לא איירי ואע"ג דהלכה כסתם משנה היינו היכא דלא איירי אמוראי בהדיא. משא"כ הכא דרב פסק בהדיא כרשב"ג עכ"ל וזהו דוחק כי הפשט משמע דר' יוחנן ואביי ס"ל כהסתם משנה. ודוגמת מ"ש הרי"ף בכתובות ס"פ אלו נערות דהא רב יהודה אמר רב אמר זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים כו' דאלמא לא ס"ל כרבי מאיר. כמ"כ י"ל כאן מדאמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו משמע דס"ל לא כוותיה. ויש לחלק דאומרו זו דברי ר' מאיר אבל כו' משמע יותר דלא ס"ל כוותיה כמ"ש הרא"ש שם. מיהו ביבמות פרק חרש (דף קי"ג ע"ב) מבואר דאביי ס"ל בפשיטות כסתם מתניתין ההיא שביאר כאן דפליגא עליה דר' יוחנן וע' חידושי הרשב"א כאן דדברי אביי דשם אינן סותרים לדברי אביי דכאן א"כ לפ"ז מוכח דאביי ס"ל כחכמים דפליגי על רשב"ג ומסתמא גם ר' יוחנן ס"ל כן. ובחידושי הריטב"א (דע"ב א') כ' בפירוש דבאומר אמרו אע"ג דאמר רב אשי לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו עכ"ז אינו ראיה לפסוק דאומר אמרו הגט בטל. ובענין לאפוקי מדרב כהנא כ' וכיון שכן לא קיי"ל כרב כהנא. ואפ"ל מדלא אמר לאפוקי מדרשב"ג כ"א לאפוקי מדרב כהנא משמע דלענין הלכה קאמר כן. דאל"כ אין זה לאפוקי מדרב כהנא. דנהי דהמשנה ס"ל כן מ"מ הוא פוסק כרשב"ג. אך ראיתי בפי' המשניות להרמב"ם פ"ק דתרומות ה"ב כ' וז"ל ודע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע או נשתתק אחר שהיה מדבר מותר לו לתרום עכ"ל. ונראה שזהו כדעת רשב"ג הובא בירושלמי שם וכ"כ המפרש שם דר' יוחנן ס"ל כרשב"ג לענין תרומה לחלק בין חרש מעיקרו ובין פקח שנתחרש. ולא ס"ל כוותיה לענין גיטין. אבל שאר מפרשים לא הזכירו כן וכן הרמב"ם בחיבורו לא הזכיר דין זה וע' בהרמב"ם פ"ב מה' אישות הכ"ו. רק מ"מ י"ל כיון רשב"ג ס"ל דבפקח ונתחרש מהני מה שיכול לכתוב להחשיבו בן דעת כפקח. א"כ נהי דחכמים ס"ל דכתב לא מהני להחשיבו פקח. אבל מה שיוכל לדבר אפילו בלחש מהני להחשיבו בן דעת לכן אף שלמעשה אין לזוז מדברי הפוסקים אבל בנד"ז די"ל דחכמים ס"ל ג"כ דכותבין גט ע"פ דיבורו שבלחש יש לסמוך ע"ז:

בואין להביא ראיה מהמשנה רפ"ק דערכין חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת. וע"כ צריך לומר דמיירי שיוכל לומר דמי עלי או ערכי עלי ואעפ"כ חשוב חרש. משמע אף שיוכל לדבר איזו תיבות מעט. כיון שאינו יכול לדבר כל הדיבורי' נק' אינו מדבר. אך זה אינו דהא מדתנן חרש משום שאינו בן דעת מבואר הא אלם ששומע אף שאינו מדבר כלל דהרי הוא נחשב כפקח הוא נודר ומעריך אף שלא יוכל לדבר. אע"כ דכיון דחרש רומז ונרמז רמיזה שלו חשוב כדבור לענין ערכין ונדרי בדק הבית. ואף מה שחרש רומז ונרמז זהו רק קנין מדרבנן וכדאיתא בגיטין פרק הנזקין (דנ"ט ע"א) וטעמא מאי משום כדי חייו. ופרש"י שם ד"ה קמ"ל דמשום כדי חייו תקון רבנן. והכא משמע דה"ל מדאורייתא לולי משום דלאו בן דיעה נינהו י"ל משום דאמרינן בשבועות פ"ג (דכ"ו ע"ב) מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב. והיינו גבי תרומה וקדשים ולפרש"י תרומה היינו תרומת מלאכת המשכן. וא"כ ודאי ה"ה בנדרי דדמי עלי ובערכין. ועיין בב"י ביו"ד סי' רנ"ח בד"ה כתב הרא"ש בתשו' כלל י"ג. ותמצא כן דבהקדש בדק הבית לכ"ע גמר בלבו הרי נדר. ועיין בסנהדרין פרק ב"ס (דע"א א') במשנה היה אחד מהן גדם או חגר או אלם או סומא או חרש וע"ש בפרש"י. ולעיל פרק ו' (דמ"ה ע"ב) בפרש"י משמע לפ"ז דחרש היינו שאינו שומע כלל אף שמצווחין לו בקול רם. דאל"כ איך ימעט חרש הלא אפשר להם לומר איננו שומע בקולנו שהשיב להם בקול רם איני מקבל. א"ו דחרש היינו שאינו שומע כלל. גם משם מוכח דאלם היינו שאינו מדבר כלל דאם מדבר אף בלחש כנד"ז איך ממעט זה מואמרו ולא אלמין הרי יוכלו לומר בלחש מפה לאוזן. וכן לגבי חליצה דממעט להו מואמר ואמרה. הרי אם יוכלו לומר בלחש מפה לאוזן לא חפצתי לקחתה אמאי ימעט להו ועכ"פ הוא ראוי לבילה ואין בילה דהיינו האמירה מעכבת כלל. וא"כ לפ"ז אף אם נאמין לאביו ואמו שאז בעת הנשואין היה רגיל לדבר יותר מכמו עכשיו גם שהיה שומע קצת כשמדברים עמו בקול רם ושהיה מבין יותר מעכשיו כי בהמשך הזמן זה שבעה שנים נשתנה לגריעותא. מ"מ מה איכפת לן כיון גם עכשיו אינו נדון כחרש כ"א כדין מדבר ואינו שומע. לא איכפת לן אף אם בשעת הנשואין היה מדבר ושומע. דדוקא פקח ונתחרש אינו מוציא עולמית. משא"כ הכא לפי דברינו שאינו נידן כחרש גם עכשיו לא איכפת לן במה שנתקלקל מעט. ואם משום שעכשיו אינו מבין כ"כ מ"מ אם מבחין הוא בעניני העולם כגון לעשות מלאכה השייך בכפרים ולעשות מה שירמוז לו אביו או אמו על הן הן ועל לאו לאו אין זה שוטה כלל וכמ"ש בתשו' מהרי"ט הנ"ל גבי ומ"ש הרמב"ם פ"ט מה' עדות הפתיים ביותר שאין מכירים דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו עניני הדברים כדרך שמבינין שאר ע"ה כו' הרי אלו בכלל השוטים כו' דלא אמר כן אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר כו' אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקדושין ומסברי ליה וסבר ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו. והביא ראיה מהש"ס פ"ט דב"ב (דף קנ"ה ע"ב) כיון דמסברי ליה וסבר מידע ידע והאי דעביד הכי חוצפא יתירה הוא דהוה ביה וכו' יעו"ש. וכן בשו"ת זכרון יוסף חאה"ע סי' יו"ד ד"ה טעם הא' נטה לדברי מהרי"ט. וכ"כ אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשו' סי' כ"ה. ואף להת"ש בי"ד סי' א' ס"ק נו"ן דס"ל שאין לחלק בין עדות ובין שחיטה עכ"ז יש טעם להקל עפמ"ש עוד מהרי"ט וז"ל הנה זה אע"פ שאפשר שלא יבין עניני הדברים כדרך שמבינין שאר העם מ"מ מכיר הוא הדברים שסותרים זה את זה על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ כפתן חרש יאטם אזנו והוא מכלל הטפשים עקשי לב לא מפני זה יהיה בכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וא"כ י"ל בנד"ז נמי הוא ע"ד זה. וא"כ גם להת"ש אינו כשוטה:

קיצור מהמשנה רפ"ק דערכין יש לכאורה קצת ראיה דאף שיוכל לדבר איזו תיבות נקרא חרש. ואין זה מוכרח. ומסנהדרין פרק ב"ס משמע דאם מדבר אף בלחש מפה לאוזן אינו חשוב אלם. וא"כ זה האיש י"ל חשוב מדבר. וגם בכלל פתאים אינו:

גמיהו י"ל כל הנ"ל אם בלחש עכ"פ היה יכול לדבר רוב התיבות אבל בנד"ז שאף גם בלחש מדבר רק איזו תיבות כהוגן ואיזו חצאין ואיזו כלל לא י"ל זה אינו חשוב דבור. ולא דמי להא דתשובת הרא"ש סוף כלל פ"ה ההובא לעיל דהתם לענין השמיעה בקול רם ישמע עכ"פ כל מה שידברו לו. ע"כ הרי יכול לשמוע הכל ע"י קול רם ע"כ נחשב שומע. ואף שאינו מדבר חשוב שומע ואינו מדבר. כיון עכ"פ יכול לשמוע הכל ע"י קול רם. אבל בנד"ז הרי אינו יכול לדבר הכל אפילו בלחש כ"א רק איזו תיבות. א"כ י"ל אין זה נחשב מדבר. אך לפמ"ש הפר"ח דאף שאינו שומע כשמדברים עמו בקול רם זולת ע"י מין חצוצרות וכיוצא בו לא מקרי חרש. והיינו אף שאינו מדבר כלל כמש"ל בשם כנה"ג ופשוט הוא. והרי ע"י מין חצוצרות קשה להודיע לו כל הדברים וגם להשיג חצוצרות זהו מילתא דלא שכיחא. וא"כ הרי לפי סתם ניהוג בני אדם נחשב אינו שומע כלל ואינו מדבר כלל. ואעפ"כ כיון שאפשר לו לשמוע ע"י תחבולה לא חשוב חרש. ור"ל דלא אמרינן דאינו בן דעת כיון שאפשר לו שישמע ע"י תחבולה. א"כ לפ"ז י"ל גם במדבר בלחש קצת תיבות בסידור ותלים. לא אמרינן דאינו בן דעת. ועוד דהא אנו רואים דלאו בחריפותו ופקחותו של החרש תליא דאפילו אם הוא פקח גדול ומבין בטוב (ואפילו יודע ג"כ לכתוב בטוב לפ"ד החכמים החולקים על רשב"ג) כל שאינו מדבר כלום ואינו שומע כלום נחשב חרש גמור כמ"ש בשו"ת צ"צ סי' ע"ז. א"כ הדין תולה רק בהשמיעה והדבור. לכן כמ"כ נאמר להיפך שאם מדבר אפילו מעט דיבורים ואפילו בלחש אינו חשוב חרש כלל. דחרש היינו שאינו מדבר כלל. משא"כ בזה שמדבר וגם דיבורו הוא ע"פ מחשבה בתחלה. כמו שמדבר בענינים הצריכים לו לצורך גופו. וכמ"כ בענין כתיבת ונתינת הגט. הרי דבר ציווי לסופר לכתוב ולעדים לחתום ע"פ מחשבה בתחלה שהבינו לו הענין שיגרש את אשתו. א"כ הדבור הנמשך מקדימת המחשבה להדבור חשוב דבור. משא"כ צפור המדברת שדיבורה בלי מחשבה. אבל בזה הדברים שמדבר הוא כדבור שאר בני אדם כו'. ומה שאיזו דבורים לא יכול לדבר זהו כענין מי שהוא זאיקא [כבד פה] וכמ"ש בפרש"י בתחלת עמוס שהיה עמוס בלשונו כו'. ועוי"ל דנהי בחרש גמור מתולדתו לא סמכינן על דבור כה"ג להחשיבו פקח. כגון אם קידש אשה ובא אח"כ פקח גמור וקדשה. לא היו סומכין לומר דא"צ גט מהשני. מ"מ הכא שאני. דכל החשש שמא בשעת הקדושין הי' פקח ועכשיו נתחרש ר"ל שמא בשעת הקדושין היה שומע כשמדברים עמו בקול רם והי' דינו כפקח ע"פ תשובת הרא"ש דלעיל. וא"כ גבי חששא דשמא הוא פקח ונתחרש יש לסמוך על דבור זה להחשיבו כפקח. כיון דרב כהנא אמר רב ס"ל דאפילו מה שמדבר מתוך הכתב היינו מה שיודע לכתוב חשוב דבור לענין זה להחשיבו פקח ולהירושלמי גם ר' יוחנן ס"ל כן בענין תרומה ולא בענין גט. א"כ גם לחכמים דפליגי עליה דרשב"ג יש לסמוך על דבור ממש אף שהדבור גרוע כנ"ל:

קיצור מיהו י"ל כיון גם בלחש אינו מדבר רק מקצת דיבורים ע"כ לא דמי לתשו' הרא"ש דשם ע"י קול רם שומע כל הדיבורים אך לפמ"ש הפר"ח דאף אם שומע ע"י חצוצרות לא חשוב חרש י"ל כמ"כ ע"י דבור מקצת דיבורים. ועוד דהא לאו בחכמתו תליא כ"א בהשמיעה ודבור. וכל שמדבר אינו חרש כיון דבורו הוא ע"י הבנה ומחשבה ולא כצפור המדברת וא"כ י"ל דוגמת בארבעים סאה הוא טובל. בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול במשנה במנחות פרק י"ב. כמ"כ כשאינו מדבר חשוב חרש. וכשמדבר אף אם הדבור גרוע אינו חרש. ועוד כיון הכא החשש משום שמא היה פקח ונתחרש. ובפקח ונתחרש יש לסמוך על דבור זה כיון ר"כ אמר רב מיקל אפילו לסמוך ע"י דבורו שמתוך הכתב ר"ל אף שבפיו אינו יכול לדבר כלל:

דואם נאמר שאין לסמוך ע"ז להחזיקו עתה כפקח כיון שאינו שומע כלל וגם דבורו אינו דרך דבור כל אדם כלל. א"כ י"ל גם בשעת נשואין אף שהיה מדבר בטוב מעט יותר עכ"ז בשביל זה אין כדאי להפריש כיון גם אז לא היה מדבר ככל אדם א"כ הרי הדבור הכל ערך אחד ואם הדבור דעתה אינו נחשב דבור כמ"כ הדבור דאז. וא"כ אם אז לא שמע כלל כמו עכשיו הרי גם אז נחשב חרש לפי זה אם עתה דינו כחרש. וכש"כ לדעת הב"י בח"מ סי' רל"ה ססע"י י"ט במ"ש ועוי"ל דס"ל להרמב"ם כו' אבל אם אינו שומע כלל הרי הוא כחרש עכ"ל. רק יש להסתפק שמא הוא כדברי אביו שאז היה שומע קצת כשמדברים עמו בקול רם. וא"כ י"ל שאז לא היה חרש כדעת תשו' הרא"ש הנ"ל. הגם שבתשו' הרא"ש כ' ומבין כשמדברים עמו בקול רם. וכאן כותב שומע קצת כשמדברים עמו בקול רם. משמע אף כשהיו מדברים עמו בקול רם לא הי' שומע היטב כל הענין כ"א קצת מ"מ אפשר אין לחלק מה גם לפמש"ל בשם הפר"ח באה"ע סי' קכ"א. אך להב"י אינו כן דהא כשאינו שומע כלל אפילו הוא מדבר דינו כחרש. א"כ הא דחרש היינו דוקא שאינו שומע ולא מדבר משמע אפילו שומע כשמדברים עמו בקול רם כיון ג"כ אינו מדבר חשוב חרש מיהו ד' הב"י בלא"ה דחוקים. ועוד כיון ג"כ מדבר קצת מעט מזעיר י"ל גם להב"י לא חשוב חרש. א"כ אם בשעת נשואין שמע קצת והרי גם דיבר קצת י"ל אז היה חשוב פקח לכ"ע. ועכשיו י"ל שמא חשוב חרש כיון דאינו שומע כלום. ויש לצדד עפמ"ש הב"י בסי' קכ"א בד"ה אבל חרש שאינו שומע כו' לאפוקי מדרב כהנא כו' וטעמא משום דכל שאינו שומע ואינו מדבר דעתא שגישתא אית ליה וכשוטה חשיב עכ"ל וא"כ בזה האיש שההפרש מועט בין שעת הקדושין ובין עכשיו לא שייך כ"כ לומר דאז היה כפקח ועכשיו כשוטה חשיב דהא עינינו רואות שבענין הדעת לא נשתנה כ"כ ובפרט בענין הדבור. ומ"מ אין לסמוך ע"ז כלל:

קיצור שי"ל עוד דגם בשעת הנשואין היה מהדין כמו שהוא עתה וא"כ ממנ"פ כו'. אך יש לחלק:

ואם היינו אומרים שזהו ספק עכ"פ שהרי י"ל שגם אז לא שמע כלל כמו עכשיו כיון גם מתולדתו ונערותו נשתנה משאר אנשים היינו שתחלת חרשותו כשהיה ילד קטן רק שאז היה שומע כשמדברים עמו בקול רם והיה מדבר בקול משונה ועכשיו אינו שומע כלום. א"כ הזמן דשעת נשואין מסופק הוא אם גם אז היה שומע כשמדברים עמו בקול רם כמו בילדותו. או שלא היה שומע כלום כמו עכשיו. ואביו ואמו אין נאמנים על עדות זו מה גם שיש להם פנייה שלא תוכל האשה להפרד ממנו ובע"כ תהי' עמו כל ימי חייו. ואין לומר ליזיל בתר חזקה דמעיקרא. דהא י"ל כיון דאשתני אשתני כדאיתא ספ"ו דבכורות (דמ"ב ע"ב). ואולי בכה"ג יש להעמידו אחזקה דהשתא כמו מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת פב"ת דקדושין (דע"ט א') אף דהיינו משום דשם ליכא חזקה דמעיקרא ביומא דמשלים שית. ה"נ י"ל דליכא חזקה דמעיקרא כי חזקה דמעיקרא י"ל עשויה להשתנו' בכה"ג דכיון דאשתני אשתני ואפשר ראיה לדבר דהי' הולך ומשתנה לגריעותא ממה שלא נתנוהו לבית הספר כ"א עד אחד עשר שנה. ואם לא הי' משתנה לגריעותא מסתמא היו נותנים אותו לבית הספר גם אחר כך. וכן אומר אביו של החרש שבנו החרש הנ"ל כשהיה בן י"א שנה ולמד אצל גיסו היה קובל לפניו על שגיסו מכה אותו בחנם כי אינו שומע ושלכן חדל מאז לתתו לבית הספר ונסע עמו לרופאים ולא הועילו. ועוד אולי יש לדמותו למ"ש הב"י בח"מ סי' של"ה בד"ה השוכר מלמד ללמוד את בנו כו' ובד"מ שם סק"ו והיה עד א' מעיד שלא היה יודע ללמוד כו' דהדין עם המלמד דהואיל ויודע עכשיו ללמוד מוקמינן ליה אחזקתיה דידע ג"כ כבר ונשבע כנגד העד ונוטל שכרו. וכ"פ בש"ע שם סעי' א' בהג"ה. והוא מתשו' מהר"ם במרדכי פ"ט דב"ב סי' תרכ"א והביא ראיה מדרבי נתן דאומר שם בגמ' (דף קנ"ג ע"ב) אם בריא הוא עליו להביא ראיה ששכ"מ היה דכי היכי דהוה עכשיו בריא אמרינן מעיקרא ה"נ הוה כו' דהלכתא כר' נתן דהוה דיינא ונחית לעומקא דדינא כו'. אך קשה דבש"ע סס"י רנ"א בהג"ה על המקבל להביא ראיה כו' אף שהנותן בריא עכשיו וזה כרבי יעקב ולא כרבי נתן. וא"כ איך פסק בסי' של"ה כתשו' מהר"ם דפוסק כר' נתן. וצ"ל דסומך אמ"ש שם מהר"מ בתשובה ואפילו למאי דדחי תלמודא דהתם כ"ע בחזקת בריאים קיימי כו' ה"נ כו' אך ז"א דהא סס"י רנ"א אע"ג דכ"ע בחזקת בריאים קיימי פסק לא כרבי נתן:

קיצור אם למעשה עדיין א"א לסמוך על הנ"ל להחשיבו פקח ע"י דבורו הגרוע. י"ל הא גם שעת הנשואין הוא ספק שהרי בהיותו ערך י"א שנה פסק אביו ליתנו לבית הספר משום שאינו שומע א"כ בשעת הנשואין שהיה בן י"ז שנה י"ל שהיה כמו שהוא עתה. ואין לילך בתר חזקה דמעיקרא כשהיה ילד קטן דהא היה משתנה והולך לגריעותא. אגב מבואר הערה על פסקי הש"ע ח"מ מסימן של"ה לסימן רנ"א ונתבאר ג"כ במ"א על סוגיא דקדושין פב"ת (דע"ט):

ה והנה רב בקדושין (ע"ט ב') מסיק דס"ל אף כר' יעקב והתם שאני דאיכא חזקה דממונא כנגד בתר השתא אבל אי ליכא חזקה כנגד אזלינן בתר השתא ומסיק הריטב"א דלכן הוצרך הש"ס לפסוק כוותיה דרב אף דבלא"ה קיי"ל רב ושמואל הלכה כרב אלא משום דלכאורה דמשמע דרב ס"ל כר' נתן ושמואל כר' יעקב ומתניתין דפ"ט דב"ב משמע דר"מ ס"ל כר' נתן וחכמים כר' יעקב ולכן פסק הרי"ף כר' יעקב והוה אמינא דלית הלכתא כוותי' דרב קמ"ל דאעפ"כ הלכה כרב והחילוק משום דהתם איכא חזקה דממונא כנגד משא"כ הכא א"כ לפ"ז אם נאמר דהכא ג"כ ליכא חזקה כנגד דלא אמרינן אוקמיה אחזקתיה הראשונה ששמע כשמדברים עמו קול רם משום דכיון דאשתני י"ל דישתנה וילך. א"כ הי' מקום לומר דהכא יש להעמידו אחזקה דהשתא. גם כי מעת שפסק ללמוד בבית הספר עד הנשואין שהה ודאי זמן כמו מהשתא עד הנשואין. ולהפוסקים לגמרי כר' נתן משמע לכאורה אע"ג דאיכא חזקה לנגד אזיל בתר השתא וע' בט"ז בי"ד סי' א'. וכ"מ ממ"ש בגמ' (דב"ב פ"ט קנ"ג ע"ב) מבקעה ופרשב"ם דלר' יעקב אמרינן אוקי אדם על חזקת טהרה משמע לר"נ אעפ"כ אזיל בתר השתא. וצ"ע הטעם. ואפשר גבי טומאה אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן וגבי אם בריא היה משום דכ"ע בחזקת בריאים קיימי:

אך אף אם נאמר דבכאן אין לומר ליזיל בתר השתא נגד החזקה דמעיקרא. ולא אמרי' ע"ז כיון דאשתני אשתני וגם אם לא נחליט הדין דהוא נחשב עתה פקח עכ"ז י"ל אתי ספק ומוציא מידי ספק כמ"ש פ"ק דפסחים (ד"ט ע"ב) ופ"ב נדה (טו"ב) ופ"ג דעכומ"ז. וה"נ עכ"פ א"א לומר יותר מספק קדושין דאורייתא שמא שמע אז כשמדברים בקול רם וא"כ אתי ספק שמא גם עכשיו שאינו שומע כלום עכ"ז חשוב פקח דלפחות ספיקא מיהו הוי ומוציא מידי ספק. וראיתי בשו"ת ושב הכהן סי' למ"ד התיר מטעם שני ספיקות בקדושין וכן בתשו' שאגת ארי' שבתשובת בית אפרים חאה"ע סי' מ"ב. ואף דהכא השני ספיקות אינן באים כא' י"ל דעדיף כספק הרגיל דאמרינן בו אתי ספק ומוציא מידי ספק דמעיקר הדין י"ל יותר דחשוב פקח א"כ לפחות ה"ל כמו ספק הרגיל הגם ביבמות פרק חרש (דקי"ג ע"ב) משמע בהדיא דלא מהני אתי ספק ומוציא מידי ספק שהרי חרש לר' אליעזר לא מהני גרושין שלו אם הוא עתים חלים עתים שוטה דחיישינן שקידש כשהוא חלים וגירש כשהוא שוטה. ולכאורה יש להקשות ע"ז מ"ש מהא דפ"ב דכתובות (דף כ' ע"א) אבל לית ליה חזקה דאבהתיה כו' ע"ש. וצ"ל באיסור שאני ובעינן ספק הרגיל דוקא ושם הספיקות שקולים לא מהני אבל הכא ה"ל ספק רגיל ומהני. וגם בעניני קדושין י"א דלא סמכינן כלל על ס"ס וכמ"ש הש"א שם למאן דחייש למיעוט אפילו בסבלונות וכן עיקר וכ"ד רוב הפוסקים. אך הכא עיקר הסמיכה דכיון שעכשיו ג"כ יש לו דבור בלחש אינו נחשב חרש. אלא להיות סניף מצרפין דעכ"פ יש כאן שני ספיקות. וכ"ז להלכה אבל למעשה אין להקל אא"כ יסכימו גדולי המורים ובמקום עיגון ממש כזה:

ולענין הבדיקה. הנה מפרש"י גיטין (ע"א) דפי' כדרך שבודקין אותו לגיטין אנשתתק קאי י"ל א"צ בדיקה רק בנשתתק ולא באלם מברייתו וכ"כ הב"י סי' קכ"א אלא שהב"י פי' הטעם משום כמו שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ולפעד"נ טעם אחר והוא דנשתתק יש בו ריעותא וחיישינן לדעתא שגישתא שלכן י"א דוקא בנשתתק מתוך בוריו ולא בנשתתק בחוליו וכ"ש באלם מברייתו וכן ראיתי אח"כ סברא זו בחידושי הרשב"א כאן ד"ה הא דפריך ר' זירא. אלא שאח"כ נייד מזה. אכן בפרישה ח"מ סי' רל"ה סי"ט מצאתי שכתב סברא זו בביאור דמדבר ואינו שומע מתולדתו וכן שומע ואינו מדבר הם כפקחים וא"צ בדיקה כלל ונשתתק שאני וכ"מ מפרש"י. אך בספר המקח לרב האי גאון שער ג' ס"ל כהרמב"ם דצריכים בדיקה. ולכן נ' להחמיר אף שהעיקר נלע"ד כפרש"י. אבל זאת נ' דבדיקה דירושלמי סגי לאשתך הן לאמך לאו לאשתך הן לאחותך לא כו' ולא חיישינן לשיחיא דסרוגין נקטיה רק בנשתתק ממש. אבל בכגון זה ודאי אין לחוש שהרי זהו כן מזמן רב כמה וכמה שנים וידוע דלא נקטי' לא שיחיא דלאו לאו כו' וכ"ש שיחיא דסרוגין כו' רק עיקר הבדיקה שידעו שכוונתו לגרש כו'. ואעפ"כ יש להחמיר לעשות ג"כ הבדיקה דהירושלמי. וביש"ש פרק מש"א סס"י ג' כ' ג"כ דהבדיקה רק שמא נתהוה אצלו חולי של שגעון. אלא דמ"מ מצריך זה גם באלם רק במדבר ואינו שומע אינו מצריך משום שדבורו מוכיח עליו. [קיצור] ומיהו יותר י"ל דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא אך עכ"פ ספיקא מיהו הוי וא"כ יש כאן ב' ספיקות להתירה הא' שמא היה בשעת קדושין כמו עכשיו וא"כ מוציא כמו שכונס. הב' אע"ג דשמא היה אז טוב יותר מ"מ שמא גם עכשיו דינו כפקח ובספק הרגיל אמרינן אתי ספק ומוציא מידי ספק. והגם דבענין קדושין לפ"ד רוב הפוסקים רובא דמינכר לא סמכינן להקל בשני ספיקות מ"מ אפשר לומר שאינו מדאורייתא. ובדרבנן יש לסמוך לומר דדינו עכשיו כפקח:

ומיהו לפי מכתבו עתה נתחדש שגם המתגרשת אומרת שבעת החתונה היה שומע לקול רם והיא נאמנת על עצמה וא"כ בטל צירוף השני ספיקות הנ"ל. אפ"ל כיון דאינה נאמנת מדין עדות רק מדין שוי' אנפשי' חד"א ואין זה איסור חמור כעדות כלל ולכן מהני בי' אמתלא. ועי' בתוה"א בית הנשים סוף שער הפרישה (דקס"ח א') דענין שוי' אנפשיה חד"א ע"פ דבור לא דמי (גם) לעשתה מעשה כמו לבשה בגדי נדות. ועי' בירושלמי פ"ג דקדושין (ה"ז) מחלק אפי' בין הוחזקה אשת איש בפני הכל ובין לא הוחזקה א"א אלא בפני שנים. ועוד מבואר בגמ' דידן קדושין (דס"ג ע"ב) דאף לרב אסי דאמר דהאב נאמן בבתו אף לסקילה משום דהתורה הימני' מ"מ היא עצמה אינה נאמנת ופירש"י ולענין איסורא טעמא אחרינא הוא דשויתה לנפשה חד"א. אלמא דאיסור דשויתה נפשה חד"א אינו דומה כלל לאיסור שע"פ נאמנות האב וכש"כ לרב שם דס"ל שאף האב אין לו נאמנות גמורה כשני עדים. לכן כיון דכתב מעל' וז"ל שעדות ברורה נידון שמיעתו בשעת הקידושין אין עכ"ל. וא"כ מצד האיסור שע"פ עדים יש להקל כנ"ל בצירוף השני ספיקות עם הטעם דדינו גם עכשיו כפקח ורק מצד חד"א בטל צירוף השני ספיקות ע"ז י"ל דלגבי איסור חד"א יש להקל ע"י טעם זה לבד לומר דגם אם באנו לחוש שמא נחשב פקח ונתחרש יש לסמוך על דבורו עכשיו להחשיבו פקח וכנ"ל סעי' אב"ג: