סימן קנג

אסימן קנג

השאלה מבואר לקמן סעיף ו' ותוכן השאלה הוא באחד שגירש והעידו אנשי העיר שדר אצלם ג' חדשים ואע"פ שהוא זולל וסובא ועושה מעשה נערות אך לא ראו ממנו שם מעשה ודיבור של שוטה כלל כ"א כשמדברים עמו ענין מדבר ככל בני אדם ואנשי העיר שהוא משם אומרים שבהיותו בעירו דיבר כמה פעמים דיבורים של שגעון וגם עשה פ"א מעשה שגעון ונחשב ומוחזק אצלם לאיש משוגע:

הנה פ"ק דחגיגה (ד"ג סע"ב) ת"ר איזהו שוטה כו'. הנה בתשו' מהרי"ו סי' נ"ב דלקמן נראה דמפרש דהש"ס מיירי אף שאינו מדבר שטותים ואין דבורו מוכיח עליו שהוא שוטה אעפ"כ ע"י מעשים אלו אנו מחזיקים אותו לשוטה וכן משמע ממ"ש גנדריפוס אחדיה משמע שאין לנו ראיה אחרת על שטותו זולתי מעשה זו א"כ משמע שמדיבורו אין ניכר כלל שהוא שוטה. ומשמע ג"כ בשאר מעשיו מתנהג כפקח. אעפ"כ ע"י מעשה אחד שעושה דרך שטות שיוצא יחידי בלילה וכה"ג עי"ז לבד נחשב שוטה. ולא מהני כלל מה שבדבורו ושאר מעשיו נחשב כפקח. וכ"כ הת"ש בי"ד סי' א' ס"ק נ"א בשם הסמ"ע סי' ל"ה ס"ק כ"א שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם רק בדבר אחד מהדברים דעתו מטורפת ומשובשת לגמרי יעו"ש בסמ"ע שחילק בזה בין שוטה ובין הפתאים. וכ"כ בפרישה שם וז"ל דאילו שוטים הנ"ל הוא שנטרפה דעתו תמיד בדבר מן הדברים ומתנהג בו שלא כדרך העולם ואף שבשאר דברים הוא חכם נקרא שוטה ע"ש זה הענין. משא"כ פתאים הללו שאינו שוטה גמור בשום אחד מהדברים. אבל בכל עניניהן אינן מבינים גמורים וגם אינן מכירים דברים הסותרים זא"ז עכ"ל. אך מלשון התוס' דחגיגה שם כ' הת"ש דלא משמע כן אלא דא"א שיהי' שוטה באחת וחכם בשאר דבריו. שז"ל התוס' שם דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר עכ"ל. א"כ צ"ע להתוספות אם בשאר מעשים הוא חכם כשאר בני אדם הפקחים הרי בטלה חזקה זו שכ' התוספות. א"כ אם נחשב שוטה מחמת דבר זה לבד. והת"ש כ' שדעת תשו' מהרי"ו סי' נ"ב כהתוספות. ואינו מובן דהא ז"ל מהרי"ו שם דודאי הא דפליגי ר' יוחנן ורב הונא פ"ק דחגיגה איזהו נקרא שוטה היינו אע"פ שלא ראינו בו שום שטות אלא מקרע כסותו כו' דאטו אי אינו מקרע כסותו ואינו לן בבית הקברות ואינו יוצא יחידי בלילה ובשאר כל דרכיו הוא עושה שטות דלא נקרא שוטה אתמהה אלא ודאי הא דפליגי היינו דוקא שלא ראינו בו שום שטות אלא זה ואפ"ה הוי שוטה אע"פ שמשיב כהוגן עכ"ל נשמע דס"ל להפך והיינו כמ"ש הסמ"ע שאף שבשא"ד הוא חכם כשאר בני אדם נקרא שוטה ע"י אחד מהדברים דחגיגה הנ"ל. וצ"ל כוונת הת"ש דס"ל דאף שעושה כהוגן בשא"ד אמרינן שטמון בזה ג"כ שטות כו'. והנה מקור דברי הסמ"ע הן דברי השו"ע שם סי' ל"ה ס"ח שהן דברי הרמב"ם פ"ט מה' עדות ה"ט. והכריח בתשו' זכרון יוסף דלקמן שהרמב"ם פירש כאן דין שוטה ולא לענין עדות לבד אלא לכל דין שוטה שבהש"ס. ונ' שמה שכ' הרמב"ם שאע"פ שדעתו משובשת רק בדבר אחד אע"פ שבשאר דברים הוא מדבר ושואל כענין נקרא שוטה ס"ל דזהו דעת ר' יוחנן בחגיגה שם דס"ל דאפילו באחת מהן חשיב שוטה ר"ל אע"פ שדעתו משובשת רק באחת מהדברי' ובשאר דברים הוא כמו פקח עכ"ז נחשב שוטה כיון עכ"פ בדבר אחד מן הדברים דעתו משובשת. וכ"כ הב"י אה"ע סי' קכ"א ד"ה סימני שוטה דהיינו טעמו דהרמב"ם וכ"כ במראה הפנים בירושלמי ר"פ מי שאחזו. ורב הונא דס"ל דבעינן בכולהו לכאורה י"ל דס"ל ע"י שדעתו משובשת בדבר אחד אינו נחשב שוטה אם בשאר דברים הוא פקח אא"כ מוחזק שוטה בג' דברים. אך האמר ה"ד אי דעביד דרך שטות אפילו חדא נמי משמע רב הונא ג"כ מודה בזה. ולא צריך ג' רק שאל"כ תלינן שאין זה דרך שטות וע"י ג' הוי חזקה דעביד דרך שטות ע"ש ברש"י ד"ה כמו שנגח. אבל בידוע שהוא שוטה בדבר אחד מודה רב הונא דנחשב שוטה ופי' הרמב"ם אף שבשא"ד מדבר ושואל כענין וכמו פקח. ולק"מ מה שהקשו התוס' ד"ה דרך. וכי תימא כו'. דלהרמב"ם סגי במה שהוא שוטה לדבר אחד. והרי גבי חרש אע"ג דחזינא ליה דחריף נחשב אינו בן דיעה לגמרי כש"כ בשוטה בדבר אחד:

והנה לקמן הבאתי ראיה להתוספות ונגד הרמב"ם מהא דב"ק (דל"ז) דאף לרב זביד כשידוע שאינו מועד לשאינו מינו. ובגמ' בחגיגה כאן מדמה זה להא דב"ק (דל"ז). י"ל דבגמרא לא מדמינן זה רק כדי לידע שעשה זה הדבר אחד דרך שטות ולא נימא דחולי אחר אחזו ועושה זה המעשה לא ע"ד שטות וע"ז מדמה לנגח שור חמור וגמל. וכ"ת אם כן דבעינן רק שיהיה שוטה בדבר אחד א"כ למה צריך שיהי' דוגמת נגח שור חמור וגמל דהיינו כל הנך ג' סימני שוטה די שיהיה נוגח שור ג"פ דהיינו סימן א' מסימני השוטה ג"פ וחשוב עי"ז שוטה בדבר אחד. י"ל כאן לא מהני כיון החשש אימור גנדריפוס אחדיה א"כ אף שעושה מעשה זה כמה וכמה פעמים אינו מוציא מחשש זה. לכן י"ל שאינו שוטה כלל אף בדבר אחד. וכ"כ בטורי אבן בחגיגה שם סד"ה כי הוה הדר ביה וז"ל והא דלא אוקמי לקמייתא דאו או קאמר ובדעבד לכל חד שלשה פעמים משום דבלן בבה"ק ויוצא יחידי באחד מהן שלשה פעמים לא סגי דהא אפשר לומר הני אימור דשייך בהו ואפילו בשניהם ביחד וכל אחד ג' פעמים לא סגי לרשב"ג דדוקא בשלשה דברים חלוקים אמר כמו שנגח שור חמור וגמל עכ"ל. מיהו התוספות שם שכתבו בד"ה דרך שטות אפילו בחד נמי וכי תימא דלא היה מועד לשטות רק לאותו דבר ובעינן תלתא כדי להחזיקו כשוטה לכל מילי כמו נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל. דהכא לא דמי דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר עכ"ל. מבואר מדבריהם דיש סברא שאינו שוטה רק לאותו דבר אלא משום דע"י שהוחזק שוטה לדבר אחד הוא בחזקת שוטה לכל דבר כמו נגח שור חמור וגמל דחשוב מועד לכל מילי. והכא ע"י דבר אחד ג"כ הוי חזקה. וא"כ אם נתברר שהוא פקח בשארי דברים זולת זה הדבר אזדא לה חזקה זו כמ"ש לקמן סעי' ג' וא"כ י"ל שאינו שוטה רק לאותו דבר כקושיית התוספות. וכ"כ הת"ש בי"ד סי' א' ס"ק נ"א על דברי הסמ"ע הנ"ל שזה שלא כדעת התוס' הנ"ל דמשמע התם דאי אפשר שיהי' שוטה באחת וחכם בשאר דבריו עכ"ל וא"כ אם בדקוהו ונמצא חכם בשאר דבריו אע"פ שהוא שוטה באחת י"ל אין דינו כשוטה כלל לכל התורה רק לאותו דבר. ואאזמו"ר ז"ל בתשו' סי' כ"ה כתב ע"ז ויעו"ש בתוספות שמוכרח כן בגמרא שם. ולכאורה אינו מובן ההכרח בגמרא שם לזה דממ"ש בגמרא כיון דעבדינהו לכולהו ה"ל כמו שנגח שור חמור וגמל ונעשה מועד לכל. אין הכרח דבעינן שיהיה שוטה לכל מילי. אלא משום דהכא מספקינן שמא אינו שוטה כלל אף לדבר אחד אם לא דעבדינהו לכולהו וכמש"ל בשם הטורי אבן. ואפ"ל דההכרח בגמ' הוא דהתוס' דייקי לה מהא דפריך בגמ' היכי דמי אי דעביד דרך שטות אפי' בחדא נמי. ומהו הקושיא נימא לעולם דעביד דרך שטות. אלא הכא מיירי שבשאר דברים הוא פקח. להכי ס"ל לרב הונא דלא נחשב שוטה ע"י דבר אחד. אלא בדעבד הנך כולהו. ולר' יוחנן אף ע"י דבר אחד חשוב שוטה אף שהוא פקח בשאר דברים כמ"ש בדעת הרמב"ם. ומדלא תירצו בגמרא כן ש"מ דס"ל דאם הוא פקח בשאר דבר לא נחשב שוטה ע"י דבר אחד אף לר' יוחנן שם. וא"כ לא אפשר להעמיד פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן בכה"ג. דא"כ יהיו דברי ר' יוחנן נגד ההלכה. וע"כ תירצו דמסתמא הוא בחזקת שוטה לכל דבר. והיינו כמ"ש הת"ש וכנ"ל:

קיצור הסמ"ע ס"ל אף שבשא"ד הוא חכם נקרא שוטה ע"ש זה הענין שיוצא יחידי בלילה כו'. וכן משמע מהרמב"ם דלא כת"ש כ"כ אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשובה. ומהתוספות משמע שע"י זה הענין מחזקינן ליה לשוטה בכל דבר. אבל אם מתברר שהוא חכם בשא"ד צ"ע איך הדין להתוספות. ובתשובת מהרי"ו סס"י נ"ב משמע דמ"מ חשוב שוטה. והנה מקור דברי הסמ"ע הן דברי הש"ע שם והרמב"ם וס"ל שזהו דעת ר' יוחנן. וגם רב הונא מודה בידוע שזהו דרך שטות והא דבעינן לרב הונא כולהו דוגמת נגח שור חמור וגמל היינו דאל"כ י"ל שאינו שוטה אפי' בדבר אחד מצד הנך אימור שבגמרא כמ"ש הטורי אבן. אך התוס' ס"ל הפירוש דאם הוא שוטה בדבר אחד מסתמא הוא שוטה גם בשאר דברים. אבל אם נבדק ונתברר שהוא חכם בשא"ד י"ל שאינו שוטה גמור. ואפשר יש ראיה לשטתם מדפריך בגמרא היכי דמי אי דעביד דרך שטות אפילו חדא נמי. ומהו הפשיטות כ"כ אם מיירי שבשאר כל הדברים הוא פקח. אע"כ משמע דזה אי אפשר כו':

בובתשובת זכרון יוסף חאה"ע סי' יו"ד כתב שני סברות בזה. היינו סד"ה טעם א' כתב דס"ל להרמב"ם דאע"ג שהוא מדבר ושואל כענין בשארי דברים ויודע לישא וליתן בענין העדות כפקח גמור כו' מ"מ כיון שמצינו בו אחד מסימני שוטה ומטורף הנזכר בחגיגה ודוגמתם ה"ז פסול לעדות מטעם שאינו בן מצוה וז"ש ובכלל שוטים יחשב פי' לענין כל שארי הדברים והמצות עכ"ל. ובד"ה טעם ג' כ' להפך וז"ל דאפילו לדעת הרמב"ם דבסימן אחד מוחזק לשוטה לכל דבר היינו דוקא בלי בדיקה אי הוה חריף ובר שכל בשארי דברים משא"כ ע"י בדיקה וחקירה היטב שראינו שעושה שארי דברים בדעת שלימה כשארי בעלי דיעה ובינה ודאי לאו שוטה הוא ותלינן מעשים המשובשים בדברים ידועים כמו בחולי או שארי סיבות עכ"ל. אך אח"כ סד"ה טעם ד' כ' וז"ל אמנם מ"ש מר לעיל מזה דנ"ל להתיר בשוטה בענין אחד וחכם בשארי דברים ליתן גט לאשתו משום דהוי בכלל יש לו מעשה אפילו בדאורייתא. ואני אומר דלדעת הרמב"ם ז"ל וכן אפילו לדעת רבינו שמחה משפירא וסיעתו אם יש בו אחד מן ד' סימני שוטה דבמס' חגיגה לא עלה ולא יעלה ע"ד שום חכם להכשיר גט כנ"ל כיון דעכ"פ לאו בר כריתות הוא וכמ"ש אני לעיל בסמוך והוא ברור עכ"ל. וצ"ל דמ"ש בטעם הג' להפך זהו רק בשוטה בדבר אחד שלא מד' דברים הנ"ל. מיהו ק' הא כאן כ' ואני אומר דלדעת הרמב"ם כו' משמע אפי' בשוטה בדבר אחד שלא מד' דברים הנ"ל הדין כן להרמב"ם דלא מהני כלל מה שהוא חכם בשא"ד הפך מ"ש בטעם הג':

קיצור בתשו' ז"י סי' יו"ד בטעם החמישי כ' מי שהוא שוטה בענין אחד וחכם בשארי דברים אין גיטו כלום. לרבינו שמחה כשהדבר אחד הוא אחד מארבעה דברים דסימני שוטה שנזכר בחגיגה. ולהרמב"ם אף אם הוא שוטה בדבר אחד בשאר דברים. ואף שבטעם הג' לא כתב כן להרמב"ם י"ל שם כוונתו רק לענין האשה המתגרשת ולא לגבי האיש המגרש:

גאך יש לצדד דהעיקר כמ"ש בטעם השלישי דהא לרב הונא פ"ק דחגיגה. דאומר עד שיהא כולן בבת אחת אבל באחד מהן אינו נחשב שוטה. א"כ י"ל אף לר' יוחנן דפליג עליה זהו כשלא נבדק שהוא חכם בשא"ד אבל כשנבדק והוא חכם בשא"ד י"ל מודה ר' יוחנן לרב הונא דאינו נחשב שוטה ע"י דבר אחד. דהא בגמרא כאן פי' הטעם לרב הונא דבעי עד שיהא כולן דאז ה"ל כמו שנגח שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל. כדאיתא פ"ד דב"ק (דף ל"ז סע"א) ולר' יוחנן פי' התוס' דלא דמי להתם ומתחזק לשוטה אף ע"י מעשה א'. ואעפ"כ פי' הב"י שיעשה מעשה זו ג' פעמים וכ"כ בטורי אבן להש"א בחגיגה שם שיעשה ג"פ. וא"כ נ' דלהתוס' לר' יוחנן דומה נדון זה כמו גבי מועד לרב זביד דלא בעי שיהיה נוגח שור חמור וגמל אלא אף אם נגח שור לבד ג"פ נעשה מועד לכל. גם לשאינו מינו. דהא דבעינן שור חמור וגמל זהו לרב פפא שם כמש"ש את"ל נמי איתא לדרב פפא (דסתמא לא הוה מועד לשאינו מינו) נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל. אבל לרב זביד גם ע"י ג' שוורים נעשה מועד לכל וכמבואר בגמ' שם. וס"ל להתוס' דה"נ לרבי יוחנן ע"י שטות מעשה אחד מהנך דחגיגה ג"פ חשוב שוטה לגמרי דאע"ג דהתם קיי"ל כרב פפא ולא כרב זביד. וכאן רב הונא ס"ל כרב פפא ור' יוחנן כרב זביד מ"מ ס"ל להתוס' דהכא י"ל דגם רב פפא יהי' ס"ל כרב זביד שם. דהכא כיון שהוא שוטה באחת יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר עכ"ל. משא"כ התם גבי נגיחה מהסתם אין להחזיק ממין על שאינו מינו וא"כ עכ"פ גם כאן אין להחזיק יותר מרב זביד שם. דכיון דלרב הונא גם כאן קיי"ל כרב פפא שם. ע"כ גם לרבי יוחנן י"ל דאין להחזיק יותר עכ"פ מרב זביד שם דאפושי פלוגתא לא מפשינן. והנה גם לרב זביד שם אע"ג דמסתמא ע"י מועד במין אחד מחזקינן אותו למועד לכל. מ"מ אם ראינו שלא נגח לשאינו מינו. אזי דינו כתם לשאינו מינו. דהיינו דין המשנה שם שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו. ופי' רב זביד ואינו מועד תנן. ופרש"י כגון דעברינהו לקמיה ולא נגח. הלכך למי שאינו מועד לו אם נגחו אחר זמן משלם חצי נזק אבל מסתמא אם הועד לזה מועד לזה וכן אם הועד לקטנים מועד לגדולים עכ"ל. הרי אף דמהסתם אף מקטנים מועד לגדולים וממין לשאינו מינו. עכ"ז ע"י דעברינהו לקמיה ולא נגח בטלה חזקה זו. כמ"כ הכא אף דהיכא שהוא שוטה באחת מחזקינן ליה בחזקת שוטה לכל דבר. עכ"ז הכא דבדקנו אותו והרי הוא כפקח בשאר דברים כשאר הפקחים זולת בדבר זה לבד הוא שוטה הרי הוא נדון כפקח לשאר דברים. ומודה ר' יוחנן בזה:

קיצור לכאורה רב הונא דכאן ס"ל כרב פפא פ"ד דב"ק (דל"ז סע"א) דאינו מועד לשאינו מינו מהסתם אא"כ נגח שור חמור וגמל. וא"כ אף ר' יוחנן כאן נראה דאינו מחזיק יותר מרב זביד שם דמהסתם הוה מועד לשאינו מינו ג"כ. אבל היכא שראינו שאינו נוגח לשאינו מינו אינו מועד לשאינו מינו וכש"כ הכא כשבדקנו ונמצא פקח בשא"ד אינו בחזקת שוטה כי אם למעשה זו לבד:

דאך עדיין י"ל דאף שאינו שוטה רק לדבר א' כיון שעכ"פ לדבר אחד הוא שוטה אף שבשא"ד הוא פקח. עדיין הדין ספק שמא עכ"ז חשוב שוטה מחמת אותו הדבר. אך י"ל כיון ברוב מעשיו הוא פקח ע"י הדבר אחד שהוא בו שוטה אין דינו כשוטה. דכמו עתים חלים עתים שוטה אף שהוחזק כן להיות עתים שוטה כמ"ש התוס' ביבמות פרק ד"א (דל"א ע"ב) עכ"ז בעת שהוא חלים דיינינן ליה כפקח. אף שנשאר בו השורש שיהיה שוטה לעתים. וגם עכשיו אינו רק חלים לא שפוי לגמרי כמ"ש בתשו' הרשב"א סי' תשס"ה שהובא בב"י באה"ע סי' קכ"א. כמ"כ זה שהוא פקח בכל דבריו אף שבדבר אחד הוא שוטה אין זה הדבר מונע פקחותו משא"ד שהוא פקח בהן. אך לכאורה משמע ביבמות פרק חרש (דף קי"ג ע"ב) דגם כשיודעת לשמור את גיטה ולשמור את עצמה עכ"ז נקראת שוטה רק שמותר לגרשה משום דלא שייך החשש שינהגו בה מנהג הפקר כיון שיודעת לשמור א"ע הרי אף שהיא פקחת בזה שיודעת לשמור א"ע עכ"ז חשיבא שוטה ע"י א' מסימני שוטה שיש בה. ועיין בג"פ סי' קי"ט סס"ק ל"א בשם רי"ו נכ"ו ח"ד ועיינתי ברי"ו שם דמיירי בקטנה. והנה גבי נתחרש הוא או נשתטה דאינו מוציא עולמית פירשו הטעם במשנה פרק חרש שם משום דהאיש אינו מגרש אלא לרצונו. וא"כ אם בכל דבריו הוא פקח אף שבדבר א' הוא שוטה כיון אותו הדבר אינו שייך לענין הגט והוא נותן הגט מרצונו י"ל יכול לגרש. ועוי"ל דמאחר שבכל דבריו הוא פקח א"כ גם בדבר הזה שהוא בו שוטה מספקינן שמא אין זה שוטה כ"א איזו חולי דוגמת גנדריפוס אחדיה. ועוד דבירוש' במסכת גיטין פמש"א ובמסכת תרומות פ"ק לא קיי"ל כר' יוחנן נגד רב הונא רק במאבד מה שנותנין לו שבדבר זה לחוד סגי משום דאפילו שוטה שבשוטים אינו עושה כן אבל בשאר הג' דברים קיי"ל כרב הונא דבעינן עד שיהיה כולן. א"כ כ"ש בשאר דברים שלא בהנך דחגיגה לא מחזקינן ליה כלל כשוטה ע"י דבר אחד. ואף דלא קיי"ל כן רק כש"ס דילן. מ"מ היכא דהוא פקח בשא"ד שי"ל גם לש"ס דילן חשוב פקח בכה"ג יש לצרף הירושלמי להרוויח ההיתר. ועוד דגם בש"ס דילן איבעיא להו שמא לא חזר רב הונא רק ממקרע כסותו כו' אלא שי"ל דמ"מ לש"ס דילן קיי"ל כר' יוחנן:

קיצור אם נחליט שבדבר א' הוא שוטה ובשא"ד הוא פקח איך דינו. י"ל דמאחר הא דחרש ושוטה אינו יכול לגרש משום שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו ובכה"ג נראה דיש לו רצון. ועוד טעם ע"פ הירושלמי:

העוד יש לצרף לזה מ"ש בשו"ת זכרון יוסף סי' יו"ד וז"ל טעם ב' לשריותא דראוי לפסוק כרבינו שמחה וסיעתו דלאחזוקי בשוטה בעינן דוקא אחד מהנך ד' דברים דבפ"ק דחגיגה. והביא שם הרבה פוסקים דס"ל כן יעו"ש. ואפשר שכן משמע בירושלמי פמש"א דאומר סימני שוטה היוצא יחידי כו'. משמע דהן דוקא סימני שוטה. והב"ש סי' קכ"א סס"ק ט' הביא דברי הב"י שפסק כהרמב"ם והג"פ שם ס"ק י"ב נוטה יותר לדעת רבינו שמחה וסיעתו והת"ג סס"י קכ"א הביא רק דעת הב"ש ולא ראה תשו' זכרון יוסף הנ"ל. (ובמד' תלים סי' ל"ד ע"פ לדוד בשנותו את טעמו. אבל השטות שבראת כו'. מהלך בשוק ומקרע את בגדיו והתינוקות רצין אחריו כו'. הנה מחשב ג"כ אחד מהסימנים דפ"ק דחגיגה ועיין מזה בילקוט בשמואל א' סי' קל"א. (אך בפסוק נזכר ויורד רירו על זקנו בש"א סי' כ"א י"ד. וע' בפרש"י במשלי סי' י"ג י"ג ע"פ בז לדבר יחבל לו הזכיר ויורד רירו כו' אף שזה אינו מסימני שוטה נק' שוטה כמש"ש בשמואל א' (שם) ויתהולל ופרש"י וישתטה כו'). וכיון דהכא בנד"ז הדבר אחד שהוא בו כשוטה אינו מהנך ד' דברים הנ"ל א"כ לדבריהם בלאו הכי אינו שוטה רק לדברי הרמב"ם. לכן בכה"ג מהני הטעמים דלעיל שנבדק שבשא"ד הוא פקח גמור. לומר דלאו שוטה הוא. ותלינן מעשה הדבר אחד בדברים ידועים כגון בחולי או שאר סבות וכמ"ש בזכרון יוסף שם בטעם הג'. ועמש"ל סעי' ב'. אבל מה שצידדו כת"ר ע"פ מ"ש בספר אור ישראל בשם הנו"ב דדוקא ע"י מעשה מיחשב שוטה ולא ע"י דבור שמדבר דברי שטות. כבר השיב ע"ז בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' פ"ט וע"ש מהסוגיא דפרק מש"א נשתתק כו' בודקין אותו אם אמר על לאו לאו כו'. הגם שמשם אין ראיה גמורה מ"מ נראה ראיה ממ"ש התוס' שם (דף ע' ע"ב) סד"ה התם וז"ל ופעמים ששכיב מרע אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה עכ"ל. ובערוך ערך תונבא פי' שהוא ענין טרדא. והרא"ש שם סס"י א' ביאר משום דלא מחוסר מעשה דרגיל שתתיישב דעתו ממילא עכ"ל. משמע הא לאו הכי היה נחשב שוטה אף דהענין שאינו בדעתו הוא ודאי לא ע"י מעשה רק ע"י דבור שמדבר שלא בדיעה. וכ"כ במרדכי ר"פ מי שאחזו. וכן פי' בהדיא בסימני סה"ת סי' ק"ל דין שכיב מרע כו' וצריך ליזהר שיהי' פקח בעת כתיבת הגט שלא יהא מטורף כעין חולה שפעמים אינו יודע מה מדבר כעין רישביי"ר בלע"ז וה"ל כשוטה ואין הגט כלום עכ"ל וכ"כ בפנים שם סי' הנ"ל דפעמים שאינו בדעתו והוי כמו מטורף ואינו יודע מה מדבר ובין למר ובין למר לא דמי לישן וגם לא סמיה בידן עכ"ל. וכ"כ הב"י שם סי' קכ"א וכ"כ הג"פ ס"ק י"ז וכ"כ הפר"ח סי' קכ"א סק"י וז"ל אם החולה מדבר ואינו יודע מה מדבר שנקרא אישבאריא"ר בלע"ז דינו כשוטה ואם כתבו גט ע"פ דבורו הגט בטל מן התורה וכמ"ש הב"י ע"ש עכ"ל. ולכאורה יש ראיה מכאן לדעת הרמב"ם דלאו דוקא הנך דחגיגה לבד הן סימני שוטה. דהא הכא ע"י שאינו יודע מה מדבר נחשב לשוטה. אלא הנך דחגיגה היינו כמש"ל סעיף א' בשם תשו' מהרי"ו סי' נ"ב היינו שלא ראינו בו שום שטות אלא זה כו' מיהו יש לדחות דהכא שאני כיון דמיירי שהוא חולי עד שמחמת תוקף החולי אינו יודע מה מדבר. וגם אין רואין ממנו מעשה פקח לכך נחשב שוטה דמחמת חולי נטרפה דעתו. אבל בעלמא אין ראיה שמחמת דבר אחד יהי' נחשב שוטה. (הג"ה. ובתשו' כתבתי עתה ע"ד גט חרשת שהיה בעלה שכ"מ ולא היה שפוי בשעת הגט דבירושלמי פרק מש"א ורפ"ק דתרומות מבואר בענין קורדייקס דאין בו אחד מהסימנים הנ"ל ופי' הקה"ע דא"כ אינו שוטה אלא שאין בדבריו כלום משום שאין בו דעתא צילותא. והיינו שי"ל שדינו כחרש שחשוב אין בו דעת אע"פ שיש בו דעת יותר מבשוטה כדפרש"י בשבת ר"פ מי שהחשיך. לכן אע"פ שאין בו א' מסימני שוטה גמור אין בדבריו כלום. וא"כ לפ"ז י"ל עד"ז בשכ"מ כשאינו שפוי בדעתו דודאי לא חמור מקורדייקוס המבואר בגמ' בהדיא אך ממ"ש בסה"ת וה"ל כשוטה לא משמע כן עכ"ה) ועיין בבית מאיר סס"י קכ"א שהשיב עוד על דברי הנו"ב המובאים בספר אור הישר (דנ"ט) שיש סברא אצלו דאפי' שוטה שגירש על ידי עע"ג שמלמדו בענין הגט יש לומר דאין הגט בטל והוא השיב עליו דהגט בטל וכפשט המשנה בפרק חרש נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית כיון שאין לו דעת א"כ אין זה חשוב מגרש מרצונו ודעתו. גם הזכרון יוסף שם בטעם החמישי שבתשו' הנ"ל חלק ע"ז רק טעמו טעם אחר ודברי הבית מאיר נראים יותר כפשט ל' המשנה שם שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כו':

קיצור שיש לצרף עוד שרוב הפוסקים ס"ל דלאחזוקי בשוטה בעינן דוקא אחד מהנך דברים דפ"ק דחגיגה. אבל מ"ש משום דהנו"ב כ' ע"י מעשה דוקא מחזקינן ליה בשוטה לא ע"י דבור. דבריו הם נגד דברי התוס' (ד"ע ע"ב) סד"ה התם וסה"ת סי' ק"ל וב"י סי' קכ"א. ומש"ע הנ"ב בענין גט שוטה ע"י עע"ג המלמדו דבריו בטלים כמ"ש הבית מאיר סס"י קכ"א:

וומעתה בנ"ד הנה הרב דק' סאראקא כתב שע"פ גב"ע בעירו שמשם הוא המגרש הועד איך שעשה פעם אחד ודיבר כמה פעמים אשר הוא ממש שגעון ושטות אך המה לא מהדברים שבפ"ק דחגיגה. והב"ד דק' טולטשין ששם הוא אשתו של המגרש. והמגרש היה בבית חותנו כתבו שהמגרש הוא איש מבוהל ועושה מעשה נערות וזולל וסובא אמנם לא ראו בו שום דבר שטות ושגעון ח"ו ובפרט מסימני שטות המבוארים בגמ' לא ראינו בו לא מהם ולא כיוצא בהם וזאת יעידון ויגידון כל אנשי עירנו המכירים אותו שכשמדברים עמו איזה עסק הוא מדבר בהשכל ודעת ככל הפקחים עכ"ד הב"ד דק' טולטשין. והב"ד דק' ייאמפלא ששם פעלו ממנו ע"י פיתוי שיתן הגט לאשתו מעידין שכמה אנשים ישבו עמו מזמן הציווי שלו לכתוב הגט עד אחר גמר הכתיבה לא ראו בו שום סימני שוטה לא הן ולא כיוצא בהן לחשוש ע"פ הדין וגם אחר הכתיבה בעיר עד גמר הנתינה שהיה בכפר מעיד עד אחד שהיה עמו כל משך הנ"ל והי' שפוי בדעתו בכל עניניו ככל אנשים הפקחים בלתי שום חשש שגעון כי רמיא היה על האיש הנ"ל לעסוק עמו מחשש חזרה וביטול עכ"ד הב"ד דק' ייאמפלא. ומאחר שהב"ד דק' טולטשין כותבין שכשמדברים עמו איזה עסק הוא מדבר בהשכל ודעת ככל הפקחים. ולא ראו בו שום שטות כלל. א"כ י"ל שהדברי שטות שדיבר בק' סאראקא עתה חלפו והלכו ממנו. מאחר שלא ראו בו שום שטות. וא"כ אף אם בהיותו בק' סאראקא דיבר דברי שטות נאמר שעתה נחלם ונתרפא. דאין לך בו אלא מקומו ושעתו. הגם שיש לחוש שמא אותו הדבר שדיבר בו דברי שטות לא אינה לידו בהיותו בק' טולטשין וע"כ לא ראו בו שום שטות אבל אילו היה בא לידו דבר זה היה מדבר דברי שטות כמקדם אך זה רחוק דאילו היה שוטה באותו הדבר גם בהיותו בטולטשין איך לא היה מזדמן שיצא מפיו דברי שטות במשך שהיה שם בשנה זו מקודם הפסח עד אמצע הקיץ. וגם מתחלה היה שם שלשה שנים. אלא שנפרד משם על שנה ומחצה לסאראקא ובא בחזרה שנה זו קודם הפסח והי' שם עד אמצע הקיץ ואח"כ ניתן הגט כנ"ל. הרי במשך זמן כזה תחלה וסוף לא ראו בו סימני שטות כלל. א"כ י"ל שמה שהיה באמצע בהיותו בק' סאראקא. נתרפא אח"כ בבואו לטולטשין. וראיה לזה מהתשו' שבמרדכי ר"פ מי שאחזו סי' תכ"א ע"ד הגט הניתן בווירצבורג כי לא הודיעו בכתבם אך זה שנטרפה דעת הבעל ובדקוהו בדיקה משולשת ונתברר כי באותה שעה חלים היה וע"ז השיבותי כי אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בפ"ק דחגיגה הרי הוא כפקח וא"צ בדיקה עכ"ל. משמע דע"י שבדקוהו מחזקינן ליה השתא בחלים. אף שבודאי היה תחלה מטורף. וה"נ משך זמן רבע שנה חשוב כבדיקה כיון שהיה אצלם כשאר בנ"א הפקחים. וכתוב בתשו' זכרון יוסף הנ"ל ד"ה טעם ג' דאע"פ שכ' הב"י סי' קכ"א דשוטה הוי כמי שאחזו קורדייקוס דלא מהני ביה בדיקה וכ"כ מהרש"א בחידושיו לתוס' ד"ה התם דעתא צילותא הוא בגיטין (דף ע' ע"ב). אלא ודאי דוקא בדיקה דנשתתק לא מהני ביה. אבל בדיקה משולשת גמורה האם הוא נבון וחכם במילי דעלמא כשאר פקחים ודאי מהני ביה מן הסברא כו' עכ"ל וע"ש בתשו' הנ"ל דכוונתו אפילו הוא שוטה בדבר אחד מהני ביה הבדיקה אם הוא חכם ונבון בשאר דברים ע"י בדיקה משולשת כהנ"ל וכ"ש וק"ו הכא דהבדיקה היא שלא נראו בו שום סימני שטות כלל ומתברר דאינו שוטה אפילו בדבר אחד ע"י שרואים שמדבר בכל הענינים כבני אדם הפקחים דעי"ז נתברר ודאי שהוא נבון וחכם בשא"ד ועל ידי שבמשך זה לא ראו ממנו שום מעשים ולא דבור שטות מתברר שאינו שוטה בשום דבר. דאין לומר שזה שלא ראינו ממנו שום דבורי שטות ה"ל כהא דתנן במשנה פ"ב דעדיות מ"ב ופרק י"ב דזבחים וחכמים אומרים לא ראינו אינו ראיה. מ"מ הרי כ' הש"ך בי"ד רס"י א' בשם מהרי"ק ש' קע"ב דבמנהג וכה"ג הוי לא ראינו ראיה וכמ"ש בש"ע ח"מ סס"י ל"ז. וע"ש בש"ך בח"מ סס"י הנ"ל שהאריך בזה. וחילק בין ההיא דזבחים דלא שכיח שימצא טריפה אחר ההפשט כו' אבל בדבר דשכיח כו'. ובד"מ בח"מ סס"י למ"ד סק"ז הביא מ"ש בהגמ"ר דסנהדרין סי' תשכ"ה ומסתברא דלא תנן לא ראינו אינו ראיה אלא היכא דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה כו' ע"ש. והנה הש"ג בב"מ ר"פ הפועלים אע"ג דס"ל לא ראינו אינו ראיה אא"כ באופן היכא דאירע מעשה ונמנעו מלעשות. וכמ"ש הש"ך בשמו. עכ"ז סיים וז"ל ומה שמצינו לא ראינו ראיה גבי חזקת הישוב שפסק מהר"מ בתשו' מיימוני דשייכי לה' עדות סי' י"ג כו' ואחרי שהרוב אומרים לא שמענו שיש לפלוני חזקת ישוב לא יוכל להחזיק. התם ה"ט משום דלא שמעו דידהו הוי שמיעה כו' דמייתי ראיה מאיסי בן יהודה ס"פ האומנין דאמר הא איכא רואה יביא ראיה ויפטר עכ"ל. וע"ש בהרי"ף דאי לא מייתי ראיה משלם ובנ"י שם בשם הר"ן דלאו דוקא בשבועת השומרים אמרה איסי אלא אפילו בעלמא כי הכא אי איתרע דשכיחי בה סהדי הוא לא מיפטר בשבועה אלא בעדים עכ"ל. ודין דאיסי הובא בטוש"ע ח"מ סי' קפ"ז סעיף אב"ג ובסי' רצ"ד סעיף ב' ג' ובסי' ש"ה סעיף א'. ולכאורה יש להקשות על הא דאיסי גופא מ"ש מהא דקיי"ל דלא ראינו אינה ראיה. אע"כ צ"ל דכיון דשכיחי כאן רואים חשוב לא ראינו ראיה לחייבו לשלם. ומוציאים ממון עי"ז. ואע"ג דלכאורה בדין המשנה דזבחים הנ"ל ג"כ קרוב יותר שהי' ר"ח סגן הכהנים רואה. וא"כ יהיה לא ראינו שלו ראיה. אפ"ל דהתם שאני כיון דחכמים ס"ל דכל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשיטן העור יוצא לבית השריפה. א"כ ה"ל כאילו יש עדים שהדין כן. ע"ז לא מהני הלא ראינו דר' חנינא. דהא גם שם בהא דאיסי אילו יש שנים אומרים שראו אע"פ שהיו שם אנשים רבים מאד שאומרים לא ראינו אמרינן לא ראינו אינה ראיה. וכך כיון שהם מקובלים בענין הדין דיוצא לבית השריפה ע"ז אמרינן לא ראינו אינה ראיה. משא"כ בהא דאיסי כיון שיש חיוב עליו בממון זה שנמסר לידו והוא לבדו טוען שאירעו האונס. ע"ז אמרינן לא ראינו הוה ראיה לחייבו ולא להאמינו. ועיין בב"ש רס"י מ"ז. וכמ"כ בנד"ז כיון שאין שום אדם אומר שהיה בו שטות בהיותו בטולטשין מקודם הפסח עד אמצע הקיץ. ואנשי העיר אומרים להפך שהיה כפקח ולא ראו בו שום שטות ע"ז הוה לא ראינו ראיה דהא ודאי ג"כ רחוק הדבר שלא יגלה בהתתיה במשך זמן כזה לשום אדם בטולטשין. ואם משום שיש עדות ג"כ בסאראקא שהיה מדבר דברי שטות. הרי י"ל נתרפא. ומה גם דהא על כרחך השלשה שנים שהיה מקודם ג"ט בטולטשין ולא נראה ממנו שום שטות הוי ודאי חזקה גמורה שהיה פקח. וא"כ מה שבסאראקא הוגבה עדות שדיבר כשוטה. עכצ"ל שאח"כ בבואו לסאראקא נתקלקל. א"כ כמ"כ י"ל שבבואו אח"כ לטולטשין נתרפא:

קיצור כיון שיש עדות שהיה בטולטשין כפקח ולא נראה בו שום שטות. א"כ מה שיש עדות שבסאראקא דיבר שטות. אין זה שובר העדות דטולטשין שהרי י"ל עכשיו נתרפא. וע' כה"ג במרדכי ר"פ מש"א. ואם משום דזהו לא ראינו בו שטות. ולא ראינו אינו ראיה. י"ל להש"ך בח"מ סס"י ל"ז וביו"ד רסי' א' כה"ג חשוב לא ראינו ראיה. ואף להש"ג רפ"ז דב"מ יש לדמותו להא דאיסי ס"פ האומנין דהיכא דשכיחי רואין הוי לא ראינו ראיה:

זובמשנה פ"ק דנדה (דף ז' ע"א) א"ר יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה. ובגמ' שם אמר לו ר"א לר"י אתה לא שמעת אני שמעתי כו'. נ' שהכוונה דבכה"ג אין לא שמעתי של ר' יהושע ראיה. מאחר שר"א אומר ששמע. איך נכחיש דבריו בשביל שחבירו לא שמע אף שטענת ר' יהושע נראה שרחוק שלא ישמע. מ"מ כיון שר"א אומר ששמע כו'. משא"כ בנד"ז אין מי שיכחיש העדים דטולטשין כנ"ל א"כ הוי לא ראינו שלהם ראיה. וא"כ כ"ש בצירוף הטעמים דלעיל אות ד' ואות ה' כאשר רק בדבר אחד שאינו מהנך דחגיגה הוא שוטה ובשא"ד הוא פקח גמור שי"ל שאינו נידון כשוטה. א"כ בהצטרף הטעם הזה דעכשיו לא ראו בו שום עניני שטות כלל שאין לחוש. ובלא"ה על המעשה שעשה פ"א דבר שטות הרי הרב"י בח"מ סי' ל"ה ס"ט כ' ונ"ל שאין הכוונה שבפעם אחד שיעשה אחד מאלו (דהנך דפ"ק דחגיגה) דרך שטות מקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ונמצא דעתו משובשת תמיד עכ"ל והביאו הש"ך בי"ד סי' א' ס"ק כ"ג והפר"ח והכו"פ. והת"ש שם ס"ק מ"ו דקדק מהתוס' דחגיגה (ד"ג סע"ב) ד"ה כיון. דבחד זימני נמי נחשב שוטה ונדחק בלשון הברייתא היוצא יחידי והלן דמשמע ודאי דאינו פעם א' לבד. והטורי אבן הכריח מהש"ס דחגיגה שם להפך דבעינן שיוחזק. ולא סגי בפעם אחד יעו"ש דהוכחה יפה הוא. ועכ"פ בנד"ז שהדבר שעשה פ"א דבר שטות אינו מהנך דחגיגה כ"א דבר אחר אשר מקור להחשיב גם זה לשוטה נובע מדברי הרמב"ם. ומדברי הרמב"ם ודאי מוכח כדברי הב"י דבעינן שיעשה כן תמיד והת"ש נדחק בדברי הרמב"ם. וכ"נ מדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל בי"ד סי' א' סעיף ה' שמהרמב"ם משמע כדעת הב"י ומהתוס' הוא שיש לדקדק כהת"ש. א"כ יש לסמוך על הרמב"ם בודאי כשהמעשה שטות אינו מהנך דפ"ק דחגיגה דאין להחשיבו כשוטה ע"י פעם אחד לבד. וא"כ בנד"ז כיון אף לדברי הרב מסאראקא לא עשה מעשה שטות כ"א פעם אחד אינו נחשב שוטה כלל עי"ז. ונשאר מה שדיבר כמה פעמים מה שהוא שגעון ושטות רק לא מהדברים שבפ"ק דחגיגה. ע"ז י"ל דהא אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דהנך ד' דחגיגה לאו דוקא מ"מ כ' מהרי"ק סוף שרש י"ט דדוקא שהגיע לשטות גדול כמו הני (דפ"ק דחגיגה) עכ"ל. ממילא י"ל דאין לדמות דבור למעשה דהני (דפ"ק דחגיגה) מעשה נינהו וגם מוחזק במעשה זו ג"פ. משא"כ מה שדיבר דברי שטות לא הגיע זה להני (דפ"ק דחגיגה) [ע' מפתח]. וגם מהלשון ודיבר כמה פעמים אשר הוא ממש שגעון ושטות עכ"ל הנה כמה פעמים יתפרש ג"כ על ד' או ה' פעמים א"כ משמע רוב דיבוריו אינן דברי שגעון ושטות כ"א כשאר אדם ולכן אינו דומה למ"ש התוספות בגיטין פמש"א (ד' ע') וסה"ת סי' ק"ל כששכ"מ אינו שפוי ומדבר וא"י מה מדבר נחשב כשוטה דהתם שאני שכל דיבוריו באותו עת הוא כן. אבל בנד"ז אשר רוב דיבוריו רובם ככולם הם כפקח אף אם דיבר ד' או ה' פעמים במשך זמן דיבורים כשוטה. אינו נחשב שוטה עי"ז. דהא גם בשוטה בדבר אחד במעשה אם בשא"ד הוא כפקח נתבאר לעיל סעיף ג' טענות להקל. וא"כ כשאינו שוטה במעשה רק שדיבר כמה פעמים ושאר דבריו הם כפקח י"ל לא חשוב שוטה. וגם כיון שבעינן חזקה ג"פ ובדבור י"ל ליכא חזקה אם שהה בינתיים זמן רב. וגם כמ"ש התוס' (גיטין ד"ע) גבי דברי שטות של שכ"מ שי"ל תונבא הוא דנקיט ליה ופי' הערוך דהיינו טרדא שטרוד בחוליו. וה"נ אפשר לתלות שהיה שיכור אז. ואף לפמ"ש הרב דסאראקא תחלה שהוא מוחזק ומפורסם פה בעירו לאיש שוטה ומשוגע גמור כיון שלא מצאו עדים רק שעשה פ"א ודיבר כמה פעמים כו' כנ"ל. א"כ ההכרח לפרש אומרו שמוחזק לאיש שוטה ומשוגע זהו כענין הנזכר בטוש"ע סי' קנ"ד ס"ה איש המשתטה מידי יום כו' והוא מתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ג' מכה הורג וזורק ובועט ונושך כו' וראובן משיב אינו מטורף אך אינו בקי בטיב העולם. ס"ל בפשיטות דיכול ליתן גט. גם סוף כלל פ"ה סי' י"ב אע"פ שאין דעתו מיושבת עליו כל כך כו'. ומאחר שלא מצאו עדים רק שדיבר כמה פעמים כו' י"ל אין זה שוטה. ועכ"פ כיון אנשי ק' טולטשין מעידין שכמה חדשים קודם נתינת הגט לא ראו ממנו שום דיבור שטות כ"א דיבורו ככל בני אדם. נ' שיש להקל דגיטו גט גמור. גם בתנ"ך מצינו לשון שגעון שאינו על משוגע גמור כמו יככה ה' בשגעון פ' תבא (כ"ח כ"ח) ות"א בטפשותא. וטפשות אינו שוטה גמור כי תרגום אשר נואלנו בפ' בהעלותך תרגום דאטפשנא. ורש"י פי' שהוא ענין אויל. ואין זה שוטה ממש אלא כמו גבי השמן לב העם הזה ישעי' ז' י' ת"י טפש לביה דעמא. וכן בתלים סי' (קי"ט ע') טפש כחלב לבם. והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי כי בשגעון ינהג במ"ב סי' (ט' כ'). ופי' במצ"ד בלי סדר וישוב הדעת. וכן שם (ט' י"א) מדוע בא המשוגע הזה אליך שהיו קורין לנביא משוגע כמ"ש במצ"ד ואין ר"ל משוגע ממש. וכן והיית משוגע ממראה עיניך בפ' תבא (כ"ח ל"ד). וכן בהושע סי' ט' פסוק ז' משוגע האיש הרוח ובזכריה סי' י"ב ד' ורוכבו בשגעון כ' המצ"ד ר"ל לא ילחמו כסדר תכסיסי מלחמה. וכן בירמיה סי' (כ"ט כ"ו). ע"כ מ"ש הרב דסאראקא שהוא מוחזק כו' אין לבנות יסוד ע"ז זולתי על מה שהעידו עדים שעשה מעשה פ"א וע"כ נראה לסמוך להקל על עדות אנשי טולטשין והב"ד דק' ייאמפלא: