סימן קנא

אסימן קנא

נוסח גט חרש אם הוא כנוסח גט פקח על אודות הגט שהחרש מגרש את אשתו האיך לכתוב אם כמ"ש בתשובת צ"צ סי' ס"ח הביאו הב"ש סי' קכ"א סק"ט. או כמ"ש בתשו' שבו"י ח"א סס"י קכ"ג דדי בנוסח שברי"ו (נכ"ד סוף ח"ו) לבד. ושם משמע דאם כותב גט ע"ד של הצ"צ קרוב לומר דהוי כמשנה ממטבע שטבעו כו'. אף שי"ל שכוונתו רק על נוסחא גט חרש שכתב הנ"ש שבמה"ב שלו לפי שנוסחא שלו אינה לא כשארי גיטין פקחי' ולא כנוסח גט חרש שברי"ו לכן הוי שינוי ממטבע שטבעו חכמים בגיטין. משא"כ לפי מ"ש הצ"צ שכותבים גט בנוסח של שארי גיטין פקחין אין כאן שינוי ממטבע שטבעו חכמים בגיטין שהרי אדרבה עיקר נוסח הגיטין כן הוא מ"מ מלשונו שכתב שלא לשנות מקבלת הגאונים וכל המשנה כו' הוי כמשנה ממטבע כו' משמע שנתכוין גם למי שיכתוב כדעת הצ"צ והיינו מפני שהוא שינוי ממטבע שטבעו חכמים בגט חרש לשטתו שתקנו חז"ל לשנות בנוסח גט חרש להראות שאין כאן קדושין ולא גיטא דאורייתא כו'. ולכן צריך לעיין האיך לכתוב. ולכאורה היה מהראוי לנהוג כדעת השבו"י דכן מוכח קצת ברי"ו כמ"ש בשבו"י שם מלשון גיטא דנא וכן ודן כו' והרי את כו' שברי"ו שלפ"ד הצ"צ הוא דחוק וגם צריך להגיה ברי"ו ע"ש. ועוד דקשיא למה היה להגאונים לתקן נוסח זה שברי"ו להיות לה לראי' שנתגרשה שכן הוא לשטת הצ"צ הרי בגט הפשוט שבידה סגי (ע' ב"מ די"ח ע"א) ואע"פ שהתוי"ט שם נראה שנתכוין לתרץ זה במ"ש וז"ל נוסף על שאר טופס גט צריך טופס זה. לפי שצריך שיהיה רומז וזה א"א בלא ב"ד שיהיו חוקרין על זה שרומז אם הוא כהוגן וכן צריך בדיקה כדמסיק בב"י ובודאי שצריך ב"ד לכל זה והלכך על זה עושים זה הטופס. אבל כותבין הגט ככל שאר גיטין עכ"ל. אבל לפע"ד אין בזה די השב על קושיא הנ"ל דהא איתא בגיטין (דף ע' ב) שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו והובא להלכה בכל הפוסקי' גם ברי"ו שם ולא הזכיר שם דצריך טופס ע"ד טופס גט החרש ואי איתא כמ"ש התוי"ט הלא ה"נ מוציא ע"י רמיזה וצריך בדיקה ג"כ לפ"ד הר"ן ואדרבה בב"י משמע דבחרש מעיקרו א"צ בדיקה מעיקר הדין ע"ש ובב"ש ובזה צריך וא"כ למה לא תיקנו ג"כ שיהיה לה טופס זה לראיה שהיו ב"ד. אלא שיש ליישב בענין אחר ולומר דהא דתיקנו טופס זה ולא די בגט הפשוט שנתנו לה. יש לומר שכיון שבגט הפשוט לא נזכר שבעלה היה חרש לכן אין נותני' אותו לה לראיה כי הרואה יסבור שבעלה זה הי' פקח ואם החרש הזה נשאה אחר שגירשה בעלה הראשון פקח והיא מותרת להנשא לבעלה הראשון הפקח מן הדין כמ"ש הש"ע בסי' יו"ד סעי' ב'. ועתה שיראו בידה גט שנתגרשה מבעל ולא ידעו שהיה חרש יאסרוה על בעלה הראשון אשר שלחה שלא ישוב לקחתה כו'. לכן עדיף טפי שיתנו לה טופס זה לראי' שנתגרשה מהחרש. ואין לומר דממ"נ אם ידעו שהיתה אשת איש ידעו שהי' חרש ואם לא ידעו רק ממנה א"כ תהי' נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כמ"ש בסי' קנ"ב. י"ל דאע"פ שידעו שהיה חרש דילמא לא ידעו שהי' בלתי שומע כו'. וגם בדברי התוי"ט יש להעמיס שאין כונתו שעיקר הטופס נתקן מטעם שידעו שרמז ושבדקו כו' אלא שלפיכך צריך ב"ד כו'. ואדרבה לשטת השבו"י קשה קצת כיון שזהו נוסח הגט א"כ הוי כ' סופר ועד שיש פוסלין ולמה הנהיגו כן הגאונים לכתחלה אך זה יש ליישב לפמ"ש הרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' א' דכשמרבה בעדים כשר בחש"ו ואע"פ שלכתחלה כ' שאין לעשות כן ולפ"ד המרדכי יש להכתיב גט אחר אם הבעל לפנינו כמ"ש בב"י סי' ק"ל מ"מ בגט חרש שהוא רק מדבריהם לא החמירו כ"כ. אבל אין לומר שלפ"ד השבו"י יכתוב הגט הזה א' זולתי ג' החתומי מטה דאם כן לא א"ש לשון כתבנו לה גיטא דנא שברי"ו ע"ש:

בומ"מ הגם שנתיישבה קושיא זו עדיין יש לחוש לפי שנת"ל שפשט לשון רי"ו משמע קצת כהשבו"י. וא"כ למה נניח דבריו. אך הנה בדברי התוי"ט שבצ"צ שם שכתב שנ"ל פשוט שצריך לכתוב גט ככל שאר גיטין כו' וכ"ד הצ"צ שם צ"ל מדוע פשיטא להו כ"כ. ונ"ל משום שבאמת יש לגמגם ע"ד השבו"י שהרי הרא"ש כתב בתשו' כלל מ"ה סס"י כ"ט וכן בסוף מס' גיטין וז"ל וראיתי בטופס נוסח של הרי"ף ז"ל שכתב איך אנא פלוני כו' ואינו נופל על הלשון דודאי בשטרות שכותבים העדים דבר שנתקיים בפניהם שייך למכתב זכרון עדות איך נעשה זה הדבר בפנינו אבל לשון נוסח הגט הוא ספירת דברים שהבעל מספר שבזמן זה הוא מגרש את אשתו לא שייך למכתב איך אנא בזמן זה אני פלוני מגרש כו' עכ"ל אלמא דעיקר ל' הגט צ"ל לשון הבעל כאילו הוא המדבר ואומר שמגרש אשתו וכ"פ בטוש"ע סי' קכ"ו סעי' ח'. ואף לפ"ד הרי"ף ושאר גדולים שכותבים איך מ"מ אין חולקים ע"ז דהוא ל' הבעל אלא דס"ל דמ"מ שייך קצת ל' איך. (ואע"פ ששלוחו יוכל לכתוב הגט מ"מ יכול לכתוב אנא פ' שהרי שלוחו כמותו וידו כידו וכאילו הבעל עצמו כותב ומה"ט כשנותן לש"ק כותבים והרי את מגורשת כו' כי ידו כידה ע' פסקי מהרא"י סי' מ"ו). וכן מבואר באריכות בביאור ופי' הגט הנדפס בתשו' מהרמ"פ (דל"ו ע"ג) וז"ל והא שאין הגט כתוב בלשון שטרות אחרים שכתוב בהן בפנינו עדים ח"מ בא פלוני ואמר לנו כו' זה אינו כן שהמקנה מדבר ולא העדים. טעמא שאין הגט כתוב בלשון שטרות משום דכתי' וכתב ונתן שהמגרש כותב אני פ' מגרש כו' אבל בשאר שטרות השטר מדבר בלשון העדים עכ"ל. והנה לפ"ד השבו"י שהנוסח שברי"ו הוא הוא הגט שמתגרשת בו קשה דהא שם נכתב באופן שהוא לשון הב"ד במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא כו' ע"ש וה"ז כנוסח שאר שטרות ולא כנוסח הגט ואע"פ שהשבו"י כ' שבכוון שינו חז"ל בגט חרש כו' ומ"מ לא יתכן שישנו בדבר שעיקר הגירושין תלוי' בו שהרי לפמ"ש בתשו' הנ"ל הוא דאורייתא משום דכתי' וכתב כו' ואם אינו ל' הבעל אינו גט כלל. והרי אנו רואים שדקדקו חז"ל הרבה גם בגט חרש שהרי לדעת הט"ז סס"י קכ"א והב"ש שם סק"ט כתי' ידו לא מהני להתוס' ולהרי"ו צריך בדיקה וגם בתשו' התוי"ט שבצ"צ שם מבואר דאם יש לחוש שידע מענין מודעא צריכים גם לבטל מודעא אע"פ שדין זה דביטול מודעא במגרש מרצונו כעובדא שבצ"צ שם הוא רק חומרא בעלמא גם בפקח כמ"ש בב"י סי' קל"ד. והאיך ישנו בדבר שפסול דאורייתא הא ודאי תמיה רבתא היא. אמנם באמת יש ליישב דלק"מ. כי הנה עיקר ההבדל בין גיטין לשטרות שבגיטין צ"ל ל' הבעל ובשטרות הוא ל' העדים. נ' מתשו' מהרמ"פ שם דה"ט כי בגט הגירושין נעשי' ע"י כתב זה שבכתב זה הבעל מגרש אשתו ולכן צ"ל לשון הבעל. משא"כ בשטרות העדים מעידים על דבר שכבר נעשה כגון מכירת השדה שנמכרה בכסף וכתבו שטרא לראי' וכן שטר הלואה שהשעבוד נעשה על ידי המעות שקבל (למ"ד שעבודא דאורייתא וגם למ"ד שעבודא דרבנן א"ש ע' תומים סי' ס"ו סעיף י"ד ונ"מ שם) והשטר הוא לראיה (ע' חה"ר גיטין ד"י ב') מ"ה סגי כשנכתב בלשון העדים שהמה המעידים. ולפ"ז חילוק זה שבין שטרות לגיטין אינו אלא בשטרי ראי' אבל בשטרי קנין שהקרקע נקנית בשטר עצמו במכר (כשהי' חייב לו מעות או שזקפן עליו במלוה לדעת קצת פוסקים עב"י ח"מ סי' ק"צ וקצ"א) או במתנה נ' דדמי לגיטין כדאי' בגיטין (ד"י ע"ב) חוץ מכגיטי נשים כו'. וצ"ל בהם ל' המקנה וכן הוא באמת בגמ' בקדושין (דף כ"ו ע"א) בשטר כיצד כ' לו על הנייר כו' שדי מכורה לך שדי נתונה לך כו' וכ"ה בטוש"ע ח"מ סי' קצ"א. ומ"מ כ' הרשב"א והר"ן בקדושין שם דהני שטרא דידן שטרא קנין הם וכ"פ בש"ע ח"מ שם ודלא כהרא"ש שבטור שם (והוא בתשו' כלל ס"ח סי' כ"א) והגם שעיקר מחלקותם הוא רק משום שבשטרי דידן רגילים לכתוב ומכרתי ונתתי ל' עבר דמש"ה ס"ל להרא"ש דשטרי ראי' הם שכ"כ הרא"ה שבנ"י פחז"ה גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כו' והוא העומד בשטת הרא"ש גם מהרשב"א והר"ן והמ"מ פ"א מה' מכירה מוכח שבזה נחלקו. אבל מ"מ הרי שטרי דידן עכ"פ נכתב בלשון זכרון עדות כו' ואעפ"כ מהני לדידן וא"כ י"ל דה"ה בגט מהני כיון דשטרי קנין דמי לגט וכדאי' בגמ' דגיטין (ד"י ע"ב) חוץ מכגיטי נשים כו' דהפוסל בזה פסול בזה וה"ה איפכא דכשר בזה כשר בזה. איברא דעדיין אין זה כדאי להוכיח כן משום שי"ל דמכשירים בשטרי קנין אע"פ שמתחילים בזכרון עדות והוא ל' העדים היינו משום שאח"כ כותבים העדים לשון שהמוכר עצמו הקנה ללוקח או הנותן למקבל וכמו שמבואר בתשו' הרא"ש כלל ל"ט סס"י ו' וז"ל וכך רגילים לכתוב בשטרות הוו עלי וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו להיות בידו לזכות ולראיה מחמת שרציתי ברצון נפשי ונתתי לו כך וכך כו' עכ"ל וכיון שכן מהני להיות שטר קנין לדעת הרשב"א והר"ן וסיעתם שהרי נאמר בו שהנותן עצמו הקנה להמקבל באמרו שרציתי ברצון נפשי ונתתי והוי שטר שכתב המקנה דחשוב שטר ואי משום דכתוב ונתתי ל' עבר ס"ל דלית לן בה כדמוכח מגמ' גיטין (ד"מ) עטח"מ רס"י רמ"ה. וגם בגיטין י"ל דל' עבר מהני כדאי' בהמגרש (דפ"ח ב') איך פב"פ פטור ותריך כו'. מיהו הפר"ח בסי' קכ"ו לא כ"כ בענין פטור ותריך (ודעת הרא"ש צ"ע שבתשו' זו נראה שמסכים להם דבכה"ג הוי קנין ותשו' זו הובאה בטור א"ע סי' קי"ח ובש"ע שם סי"א ובד"מ רס"י רמ"ה והוא נגד מ"ש בתשו' דכלל ס"ח הנ"ל הובאה בטח"מ סס"י קצ"א ונגד מ"ש בכלל י"ח סי' ב' הובאה בטור ח"מ סס"י רנ"ג גם בטור רס"י רמ"ה נ' דמסכים לשטת הרשב"א והר"ן דמכרתי ונתתי מהני לקנות בו ולא מדין הודאה לבד דאילו להרא"ה צ"ל דהא דגיטין (מ') מדין הודאה היא) משא"כ בנוסח הגט חרש שברי"ו לא נז' שם ל' כזה שהבעל עצמו מגרשה בגט זה שהרי נאמר כתבנו לה גיטא דנא למהך להתנסבא כו' שהם הפוטרים אותה בשליחותו. וזה לא שמענו דמהני. ואע"פ ששלוחו של אדם כמותו. מ"מ י"ל דהיינו כשהשליח כותב שהבעל מגרשה אז מהני כאילו הבעל עצמו כתב זה. משא"כ כשהשליח כותב שתהא מגורשת י"ל שהוא מגרשה והוא אינו יכול לגרשה מבעלה. ואף גם בשטר קנין יש להסתפק בזה אי כ' העדים ל' נסתר שהשדה תהיה קנוי' לו ולא פי' בהדיא שהמקנה אומר כן. ומדברי תשו' הרא"ש דכלל ל"ט ס"ו הנ"ל אין הכרע שכ' שם שהמתנה אינה כלום לפי שכתב בו כתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים כו' ואין נזכר בשטר שהוא נתן לה כלום כו' כי, הוא צוה לעדים ליתן אבל הוא לא נתן כלום וכך רגילים לכתוב בשטרות כו' ונתתי כו' עכ"ל הנה לכאורה ל' זה מורה דבעי' שיכתוב ל' שהוא נותן ולא שהעדים נותנים אף שהם שלוחים אבל מ"מ אין זה מוכרח והתם ה"ט משום דלא נז' שהעדים נתנו רק שנז' הציווי שצוה להם כתבו ותנו כו' ושסיים אבל מה שצוה לעדים ליתן אין זה כלום. ולכאורה יש ראי' לנגד מדאי' בח"מ סי' קפ"ב במי שעשה שליח למכור והשליח לא הודיע שהוא שליח דמכרו קיים וכשלא הודיע ודאי שלא כ' השטר ע"ש המשלח ומהני. ויש לדחות דהתם מיירי בקנין כסף. ומ"מ אף אם היה הדין דבשטרות מהני כה"ג עדיין לא ברירא בגט דבעי' וכתב ושלחה שהוא עצמו ישלח אותה ושלוחו כמותו כשכותב שהבעל מגרש ומשלח כו':

געוד יש לפקפק על נוסח זה שברי"ו במ"ש הכל ל' נסתר כתבנו לה. רשאה ושלטאה בנפשה (ולא בנפשייכי) בידה (ולא בידיכי). לה (ולא ליכי). והרשב"א בחי' פ"ק דקדושין (דף ט') והר"ן שם כתבו שלא מצינו בגירושין שידבר עם אחרים כו' וכשאומר ל' נסתר הרי הוא כמו שמדבר עם אחרים ואומר על האשה לה בנפשה כו'. ואע"פ שבתשו' מהרי"ט חא"ע סי' ו' כ' וז"ל ובעיקר גט אשה מאן לימא לן שאם כתב בגט שלא לנוכח שהוא פסול כגון שיכתוב ופטרית כו' די תהוי רשאה ושלטאה בנפשה ודין דיהוי לה מנאי כו' מ"מ כיון שהר"ן ז"ל נסתפק והרשב"א כ"כ בפשיטות ודאי שאין לעשות כן לכתחלה. ודוחק לומר שלפי שגט חרש דרבנן ישנו בו כ"כ שינויים רבים מה שקרוב דלא מהני בגט פקח (ועש"ך יו"ד סי' י"ג סק"ה וכ"ש הוא משם גם להט"ז שם היינו משום דהתם תיקנו חז"ל משום מראית העין לבד). עוד צ"ע שגבי ודן די יהוי לה לא נז' בנוסח זה מנאי ולא מיניה. ובגמ' נסתפקו בזה וזה יש ליישב דספיקא דרבנן הוא בגט חרש (וצ"ע כיון שיש לו חזקת איסור ע' תשו' שבס"ס תויק"ו גבי משאל"ס דהוי ספק דרבנן והחמירו מה"ט ויש לחלק) וגם ל' והרי את מותרת שברי"ו שהוא ל' נוכח הוא ב' הפכי' עם ל' נסתר שבשם הסמוך לו תכ"ד. מכל הלין טעמי נ' דשטת השבו"י דחוק ברי"ו. והנה גם הפר"ח סס"י קכ"א הביא דעת הצ"צ ומצאתי ג"כ בתשובת מקום שמואל סי' ס"ח פסק לנהוג כן ודלא כהנ"ש. אך שהמקום שמואל לא ראה דעת השבו"י שכ' דהוי כמשנה כו' אבל באמת לפע"ד אף גם אילו היה הפי' כדבריו ברי"ו מ"מ המשנה וכותב בנוסח גט פקח לא נקרא משנה ממטבע כו'. שהרי גט פקח נכתב בכל לשון שיכתבנו שיהיה ענינו שפוטרה כמ"ש הרמב"ם והובא בטוש"ע רס"י קכ"ו והאיך בגט חרש יהיה מיוחד ל' זה דוקא יציבא בארעא כו'. וגם הרי באמת לפ"ד רוב הפוסקי' לא קיי"ל כר"מ דאמר כל המשנה ע' תוס' (דף פ') וחה"ר רפ"ק דגיטין (דף ה') ובב"י סי' קמ"ב וסי' קכ"ח והגם שהרא"ש כתב דגם לרבנן אם שינה פסול י"ל דהיינו בשינוי גמור שחסר דבר שתיקנו חז"ל (כגון לומר בפ"נ מחשש מזויף ולכתוב מקום הבעל והסופר שיהי' מוכח מתוכו ושלא יהיה מחזי כשקרא כו' ולמנות לאותו מלכות שלא יקפידו כו'). משא"כ שינוי זה שהשינוי הוא רק שמשנה המלות י"ל [דש"ד] וכיוצא בחילוק זה מצאתי בכ"מ רפ"ק מה' ברכות דין ה' לענין משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות שיש ב' מיני שינוי' והשינוי שמשנה המלות יוצאי' י"ח דיעבד וה"נ בנ"ד וכ"ש הוא דהוה שינוי לעילוי' ולכאורה ראיה מהא דמבואר בב"ש סי' קס"ח דאם לא כ' מקום כלל בגט כשר וכ"ד הרבה פוסקים כמ"ש בתשובה אחרת. והוא מטבע מפורשת במשנה וגמ' פ"ח. ועכצ"ל כיון דלא נפיק מיניה חורבא לא קפדינן לרבנן. מיהו באמת אינו ראיה לפמ"ש הר"ן פ"ט דגיטין גמ' ג' גיטין פסולין דלר"מ נמי מטבע שנהגו בגיטין ובשטרות כשר גם בגיטין כו' וכה"ג כ' בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תצ"ד. וגם הרי גם לשטתו מטבע זו לא נז' בש"ס ואין לזה זכר ורמז בש"ס ואע"פ שהת"ש סי' ל"ה ס"ק מ"ז כ' שיש דברים שלא נז' בש"ס כו' מ"מ בפ"ת שם סק"ז נ' שחולק ע"ז ועוד דהא גם הוא העלה דבספיקא שבהם אין להחמיר ובנ"ד אין לך ספק יותר מזה דאולי העיקר כמ"ש הצ"צ כ"ש שכ"ד רוב האחרונים. ואי משום דהחרש אינו רק רומז ע' צ"צ הרי גבי שחט בו רוב שנים ורמז כו' ודאי דכותבי' כשאר גיטין ע' סי' קכ"א ס"ח וה"נ ל"ש. כללא דמילתא נלפע"ד לנהוג כמ"ש הצ"צ. ואי קשיא האיך יכתבו כדת משה כו' מאחר שהוא רק תקנתא דרבנן. ובכתובות (דף ע"ב סע"א) פרוע ראש דאורייתא הוא פי' רש"י ואמאי לא קרי לה דת משה משמע לכאורה דדבר דרבנן לא נקרא דת משה וזה ראי' לכאורה לדעת השבו"י שבנוסח רי"ו כתוב כתקנתא דרבנן כו'. אך באמת ז"א דודאי דבר דאורייתא לא יתכן לקרותו דת יהודי' דפי' דת יהודי' הוא דמנהג צניעות שנהגו בנות ישראל אבל בדת משה נכלל גם דבר דרבנן שאינו מנהג וכמ"ש המ"מ בפי' מאכילתו שאינו מעושר עב"ש רס"י קט"ו ומשמע אפי' בחלה בח"ל שאין לו עיקר מהתורה כלל דומי' דגט חרש וע"ש שנסתפקו גבי עירוב שאין לו עיקר מהתורה מכלל דבכה"ג במידי דבר אכילה יוצא' שלא בכתובה הרי שזה נכלל בדת משה וא"ש לכתוב כן גם בגט חרש ותו לא מידי. ועיין בתשובת מהר"י בי רב סי' מ"ז בענין גט הנכתב שלא לנוכח. וע' בגיטין (דף כ' ע"א) הא בעינן שינה שמו כו' משמע דמשום שנכתב שלא לנוכח אין קפידא. ואפשר לומר דהיינו בכלל חסרון שמו ושמה. תדע דהא י"א דחסרון שמו ושמה הגט כשר ע' מרדכי רפ"ג. א"ו משום דנכתב שלא לנוכח. מיהו בחי' הרמב"ן שם לא נז' פיסול זה וצ"ע. ועיין בג"פ סי' קכ"ו ס"ק ל"ו הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה דשלא לנוכח: