סימן קטז

אסימן קטז

הנה רש"י פרק האיש מקדש (דמ"ד ע"ב) ד"ה והוא ששידכו ס"ל כשנתרצה כששמע הוה להו קדושין למפרע לרב ושמואל. וז"ל דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והוה להו קדושין למפרע עכ"ל. ומסתמא י"ל דה"ה לרבינא כשנתרצה בפירוש כששמע וכ"כ בתוס' רי"ד שם ד"ה אתמר. וז"ל דרב ושמואל ס"ל כיון דשידכו יש לחוש שמא נתרצה האב כששמע וכיון דנתרצה כששמע אמרינן הוברר הדבר דבשעת קבלת הקדושין נמי כאלו נתרצה האב בפירוש דמי והוו להו קדושין למפרע. וכך פי' המורה והוה להו קדושין למפרע. ועולא סבר אע"פ שנתרצה אביה עכשיו כששמע מה מועיל זה הרצון כיון שבשעת קבלת הקדושין לא ידע ולא היה רצונו שם ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שרצה האב אלא בעינן רצון האב באותה השעה וכיון שלא היה שם רצונו אפי' מיאון אינה צריכה עכ"ל. ועי' פנ"י בד"ה רש"י בד"ה והוא ששידכו שהקשה על סברא זו לומר דה"ל קדושין למפרע. וכן משמע דעת התוס' (דף מ"ו א') ד"ה בין. דזכות הוא לו כו' שכך פי' ג"כ הר"ן ד"ה אתמר קטנה וז"ל אבל כל שנתרצה גלי אדעתיה דזכות הוא לו ומהני מעשה ראשונה עכ"ל וכ"כ המרדכי סי' תקט"ו בשם ר"י מועיל ריצוי האב למפרע אם אומר כו' (אבל אם כו' ע"ש) וכ"כ שם בשם ר"ת וכ' הר"ן בד"ה גרסינן תו בגמרא קטנה שנתקדשה. חיילי הקדושין משעת קבלתה ואע"פ שנתאכלו המעות קודם שנתרצה האב כו' דביאה ליתיה בעולם כשנתרצה עכ"ל וכ"מ מדברי ר"י שבמרדכי סי' תקט"ו הנ"ל מדהקשה ע"ז תחלה דדמי לכנסי סלע זה שאני חייב לך כו' דאם המעות בעין י"ל דדומה לפקדון כמש"ש המרדכי תחלה סי' תקי"ד. ובלא"ה צ"ל כן לדעת הפוסקים דס"ל דה"ל קדושין למפרע. והנה ריא"ז בש"ג כ' בשם ר"י דבעינן תרתי ששידכו עליה קודם קדושין ונתרצה האב בעת ששמע כו' וכ"מ בתוס' רי"ד וכן בה"ג סוף הל' קדושין כ' כיון דשדיך ה"ל כמאן דארצי קמיה כו' ע"כ י"ל דייקא בכה"ג ה"ל קדושין למפרע. וריא"ז עצמו כ' אע"פ שלא שידכו כו'. גם לכאורה משמע בגמ' דמ"ו גבי קטנה שנתקדשה כו' שלא נזכר שידכו ומשם הוכיח הר"ן דחיילי קדושי למפרע ע"ש:

קיצור. (רש"י ותוס' וסיעתם ס"ל כשנתרצה כששמע ה"ל קדושין למפרע ואע"פ שנתאכלו המעות קודם שמיעה):

והרמ"ה בטור ורי"ו ס"ל ג"כ דאפי' נתאכלו המעות קודם שמיעה מהני ריצוי דאב אלא דמ"מ ס"ל הקדושין חלין משעת שמיעה כ"כ הטור סי' ל"ז בשמו. אבל ברי"ו לא נזכר דחלין משעת שמיעה דוקא. ועיין פנ"י בד"ה רש"י הנ"ל כ' וז"ל ונהי דבשעת שמיעה ודאי איכא למימר דהוו קדושין מהאי שעתא אע"פ שנתאכלו הקדושין כיון דמעיקרא בתורת קדושין אתאי לידה כו' עכ"ל. והנה הרא"ש ס"ל ג"כ כשטת רש"י דכשנתרצה האב הוי קדושין למפרע וכ' הטעם דהוה כאלו אומר לבתו צאי וקבלי קדושיך כ"כ בסי' ו' ובסי' ח' ולכאורה לא משמע כן ברש"י (דף מ"ה ב') ד"ה שמא אבל גברא דייק כו' ולהרא"ש א"צ לזה דאפי' נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל כו' ע"ש בהרא"ש סי' ו' גם בחי' הריטב"א דמ"ד ד"ה אתמר ביאר דדין נתרצה האב אין לו ענין לדין אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי כו' וכ"כ בפנ"י שם:

קיצור. שאין הטעם משום דה"ל כאומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אלא דה"ל כאלו נתרצה בפירוש בשעת קבלת הקדושין:

שטה ב'. המרדכי סי' תקי"ד בשם רבינו אליקום וראב"ן ורשב"ם ואביו ר"מ שאם היו הקדושין בעין כשנתרצה חלו הקדושין דאז ה"ל כאומר לבתו צאי וקבלי קידושיך. אבל אם נתאכלו הקדושין כשבא האב או נאבדו או נשרפו מקודם לא חיילי הקדושין וכ"כ שם סי' תקי"ג בשם ראבי"ה ומבואר שם דקידשה בביאה ה"ל אין הקדושין בעין. ועפ"ז יהיה נדחה הראיה שהביא בחי' הרשב"א (דף מ"ו) והריב"ש סי' קצ"ג לשטת הרי"ף ממ"ש אביי בגמ' (דף מ"ו א') צריכה קדושין לדעת אביה כו' שזהו כהרי"ף דשא"ה שבעילה הראשונה אינה בעין כו' וכ"ד הריטב"א בחידושיו דבעינן שיהיה הכסף בעין בשעה שמתרצה האב כו' וגמרי הקדושין מדין תן מנה לפלוני או לכלב ותתקדש בתי לך כו' אלא דחילק דהיינו דוקא בקטנה אבל בבתו נערה לא בעינן שיהא הכסף בעין בשעת ריצוי כו' וכי שמע האב ונתרצה זכתה לו למפרע כו' ומקודשת למפרע משעה שזכתה לו כו' וק"ק על שטה זו ממ"ש בגמ' (מ"ו א') א"ל רב כו' יכול לשנויי כו' והרי התם משמע דמיירי בקטנה והבעילה אינה בעין אפ"ה משמע דמהני הריצוי כו' ואפשר מיירי בנערה:

קיצור. והרבה גדולים הובאו במרדכי ס"ל דבעינן שיהיו הקדושין בעין בשעת ריצוי וחיילי הקדושין משעת ריצוי והריטב"א ס"ל בנערה כרש"י ובקטנה כהמרדכי:

שטה ג'. בחי' הרשב"א דה"ל כהתקדשי לי ע"מ שירצה אביך שמקודשת לכשישמע כו' ואע"פ שלא חלו בשעת נתינה כו' ואע"פ שנתאכלו המעות קודם שישמע האב כו' דה"ל כהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דאע"פ שנתאכלו המעות מקודשת כו' וזהו כשטת הרמ"ה דלעיל שהקדושין חלין משעת שמיעה כשנתרצה ואע"פ שנתאכלו המעות מקודם. ובמהרי"ק שרש ל"ב הביא טעם לשטת הרמ"ה דאע"ג שנתאכלו המעות לא דמי למקדש במלוה כיון דבתורת קדושין יהבינהו כו' והביא דוגמות לזה מגמ' ותוס'. אך הטעם של הרמ"ה נ' שאינו כטעם דהרשב"א דה"ל כהתקדשי לי ע"מ שירצה אביך כו' דאין הנדון דומה לראי' דהתם בפ' האומר גבי ע"מ שירצה אבא הרי היא גדולה ויש לה יד לקבל הקדושין רק שתולין בתנאי ומה ענין זה לקטנה שאין לה יד ועי' בפנ"י (דף מ"ד) ברש"י ד"ה והוא ששידכו שכ' ונהי דבשעת שמיעה כו' אבל במ"ש הרשב"א כו' הנה הסכים בפשיטות לדברי הרמ"ה ותמה על סברת הרשב"א. ואפשר לומר דראית הרשב"א הוא משום דבפ"ג דגיטין (דף כ"ה ע"ב) איתא דתנאי על מנת שירצה אבא תולה באם יש ברירה. והנה אנן קיי"ל דאין ברירה וא"כ הא דע"מ שירצה אבא מקודשת צ"ל דלא חלו הקדושין עד אחר שירצה האב דבכה"ג א"צ לברירה כמ"ש בתולדות אדם סי' פ"ב. וז"ש אע"פ דלא חלו בשעת נתינה משום דאין ברירה אעפ"כ הם חלים אח"כ כמ"כ בקטנה אע"ג דלא חלו עכשיו חלים לכשישמע כו'. ובש"ע סי' ל"ח משמע דס"ל דא"צ בזה לברירה (ועוד דגם לפמ"ש הרשב"א בת"א שם אבל בדבר שקיומו אין תלוי בברירה כמכר וכמתנה כו' וכן בהרי עלי עולה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל י"ל דגם בקדושין לא צריך לברירה מה"ט וע"ש ובחי' הרמב"ן רפ"ג דגיטין כ' בשם התוספות דא"צ בזה לברירה והוא ז"ל לא הסכים לסברתם) ועוד יש לחלק ע"ד חילוק הגמ' בבכורות (דף מ"ט) התם בידו לקדשה מעכשיו כו' בלי תנאי דע"מ שירצה אבא ומש"ה יכול לקדשה ג"כ על תנאי זה ויחולו הקדושין עכ"פ לאחר שירצה האב למ"ד דזה תולה בדין ברירה (עי' פנ"י ובית מאיר סי' ל"ח ס"י) משא"כ הכא גבי קטנה שאין יכול לקדשה עכשיו כלל בלא רצון האב וכיון שכן לא חלים הקדושין אף לאחר שירצה האב כמ"ש בבכורות שם הכא אין בידו לפדות מעכשיו וכדלקמן:

שטה ד'. הוא מ"ש הרשב"א (דמ"ד ד"ה אתמר) בשם הראב"ד דהסוגיא מיירי שנתקדשה בפני האב ולא מיחה דה"ל כאומר צאי וקבלי קדושיך כו' דאם נתקדשה שלא בפניו כו' כי שמע האב והודה מה בכך כו'. והנה עם היות שהרשב"א כ' שאין פירושו מחוור היינו במ"ש דשלא בפניו לא מהני ריצוי דאב. אבל מ"מ אפשר ה"ה אפי' נתקדשה בפניו ג"כ דינא הכי וכ"מ לכאורה בהר"ן שכ' ומדאמרינן סתמא קטנה שנתקדשה כו' משמע דבכל ענין איירי כו' אך אין זה מוכרח כלל בהר"ן דכוונתו בכל ענין היינו שהוא בעיר אבל אם נתקדשה ממש בפניו י"ל דנק' לדעת האב וכ"כ הריב"ש סי' תע"ט וז"ל התם הוא שהאב במדינת הים בשעת הקדושין או אם הוא כאן ולא היה בשעת הקדושין ולא נתקדשה בפניו זה נקרא שלא לדעת כמו שפרש"י ז"ל שם כו' ולא ידע עכ"ל וע"ש מה שדימה זה שנתקדשה בפנינו לקטן העושה ע"ד אביו הנז' ביבמות פ' חרש ופרש"י שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד לו עליו דהוה כאלו מצוהו לעשות עכ"ל מיהו זה כשרואה שנוח לאביו בכך משא"כ בנתקדשה סתם בפניו ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא כיון דלא דמי לנתקדשה שלא לדעת דהיינו שלא בפניו כלל ולא ידע מזה כנ"ל. ועוד הרי בש"ע סי' ל"ז ססעי' י"א בהג"ה הביא רמ"א י"א דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה ונהי שהב"ש שם סקכ"א כ' שנראה דכל הפוסקים חולקים ע"ז היינו כשלא היה במעמד הקדושין. אבל בנתקדשה בפניו ממש ושתק ולא מיחה י"ל כ"ע מודים להמרדכי דחיישינן שנתרצה:

השטה הה'. הרי"ף והרמב"ם דאפי' נתרצה האב בפירוש אח"כ לא מהני ומשמע אפי' הקדושין בעין ואפי' שידכו מדלא מצא לתרץ דברי אביי ורבא רק משום שמא שלח לה קדושין בחשאי כו' והתם משמע שהקדושין בעין וגם ה"ל כמו שידכו כמ"ש הריטב"א שם דהא גלי דעתיה טפי דניחא לי' משדיך כו'. א"ו גם בכה"ג לא מהני נתרצה כו'. והריטב"א (דמ"ה ד"ה א"ל רבה) והריב"ש סי' י"ד כ' שכ"ד ה"ג ולא נמצא זה בהדיא בה"ג. ומהרי"ק שורש ל"ב כ' שכ"ד סמ"ג וסמ"ק וכן מצאתי דעת תוס' רי"ד דמ"ד ד"ה אתמר קטנה כו'. והש"ג בשם מז"ה ס"ל בקטנה כדעת הרי"ף ובנערה ס"ל דמהני נתרצה האב כו'. ולכאורה יש ראיה להרי"ף ממ"ש בב"מ (דף כ"ב א') דלאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא אמרינן כיון דעכשיו ניחא ליה גם למפרע הוה ניחא ליה ואפי' בתרומה דהוא מצוה ועי' מזה בט"ז בי"ד סי' של"א ס"ק ט"ו. מיהו יש לחלק דהכא ה"ל זכות טפי שזוכה כסף קדושיה לבד המצוה וגם להשיא בתו נחשב זכות טפי משאר מצוה שאין בה הנאת הגוף דמצות לא ליהנות נתנו ועוד כששידכו תחלה שאני ועוד הרמב"ם והש"ע שם פוסקים דבתרומה כיון דהוא מצוה אמרינן דגם למפרע ניחא ליה ע"ש בט"ז ועי' עוד בעירובין פ' הדר (דע"א א') בפרש"י ד"ה כלך אצל יפות דלפירושו שם זהו ממש כשיטתו כאן וע"ש בתוס' מה שהקשו על רש"י ותירצו. והריטב"א שם תירץ בע"א וז"ל ואע"פ שלא אמרו כלך אצל יפות אלא בדשווייה שליח סתם כדפרישית בפ' אלו מציאות הכא גבי עירובי חצרות דרבנן די לנו בגלויי דעתא דהשתא עכ"ל. ולפי פסק הרמב"ם וש"ע יו"ד סי' של"א סעי' ל"א אתי שפיר סוגיא גמרא דערובין הנ"ל כפרש"י. ועי' קדושין פ"ב (דף נ"ב ע"ב) גבי לא אמרו כלך אצל יפות ובתוס' שם ובחי' הריטב"א שם בד"ה ההוא גברא דקדיש בפרוזמא דשיכרא ועי' בש"ע סי' כ"ח סעיף י"ז בחמ"ח סק"ל ובב"ש ס"ק מ"ד:

קיצור. והרשב"א והרמ"ה ס"ל שהקדושין חלין משעת שמיעה ואע"פ שנתאכלו המעות קודם ששמע. והראב"ד ס"ל דהסוגיא מיירי שנתקדשה בפני האב אבל הריב"ש כ' דבנתקדשה בפניו ה"ל לדעת האב אלא מיירי שלא בפניו דווקא. והרי"ף והרמב"ם פליגי על כל הנ"ל וס"ל דבנתקדשה שלא לדעת לא מהני ריצוי דאב כלל ומשמע אפי' הקדושין בעין ואפי' ג"כ שדיך:

בוהנה מה שהביא מהרי"ק ראיות לשטת הרמ"ה דאפילו נתאכלו המעות קודם שמיעת האב חלין הקדושין כשנתרצה מהא דקדושין (דף נ"ט) גבי ה"א מקודשת לי לאחר ל' יום כו' דבריו הם נגד תלמוד ערוך בבכורות (דף מ"ט ע"ב) ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו. ומש"ה לא מהני בנתאכלו המעות אף אם אמר לאחר ל' יום. וא"כ כש"כ וק"ו הכא דהרי אין בידו לקדשה מעכשיו כיון שעדיין לא שמע האב ולא נתרצה דחסרון שמיעת האב ורצונו לא גרע ממחוסר זמן דהתם שהרי הוא דבר שאינו ביד שניהם כלל וכל דבר שתולה ביד אחרים ודאי נקרא אין בידו וראיה מכתובות (דף פ"ב ע"א) התם בידו הכא לאו בידו משום דמחוסר מעשה היבום וה"ה בנד"ז מחוסר מעשה שמיעת האב ורצונו שזהו עיקר מעשה הקדושין וכיון שכן איך אמר שמואל כאן דחיישינן לנתרצה האב ולהרמ"ה היינו אפילו נתאכלו המעות הא בכה"ג לא מהני לשמואל אפי' אמר לה בפירוש ה"א מקודשת לי לאחר שיתרצה האב אם נתאכלו המעות קודם שמיעת האב כנ"ל וכ"ש באומר סתם ה"א מקודשת לי די"ל דמשמע מעכשיו וגבי פדיון הבן מבואר שם בין לרב בין לשמואל דאפי' איתנהו המעות בעין לאחר ל' יום כמש"ש (דף מ"ט א') דכ"ע מעכשיו כו' כי פליגי לאחר ל' יום ואיתנהו כו' מבואר דבמעכשיו אפי' איתנהו אחר שלשים יום לאו כלום הוא ועי' בש"ך בי"ד סי' ש"ה ס"ק י"ט שכ' ואפשר דכל הפוסקים מודים בזה לדינא דהפודה בסתם דעתיה במעכשיו עכ"ל (ועי' קדושין דס"ב לכשיתלשו כו' משמע הא בסתם הפי' דתורם מעכשיו ומ"ש הכא גבי פדיון וקדושין) וזו קשה ג"כ על שטת המרדכי בשם רשב"ם וראב"ן וסייעתם דבאיתנהו הקדושין בעין אחר שנתרצה חלין הקדושין שקידשה תחלה. והיינו שחלין אז כשנתרצה דא"כ מ"ש מהא דפדיון הבן תוך שלשים דלא מהני אפי' איתנהו בעין אחר שלשים יום דהש"ס מדמה אותם להדדי. וצ"ל לדעתם דהמקדש בסתם ה"ל כאומר לאחר שיתרצה האב כו' והוא נגד מ"ש הש"ך בשם הפוסקים והגם שי"ל הטעם בזה ע"ד שכ' בחי' הרשב"א וז"ל וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת יודע שאין קדושיה קדושין אא"כ נתרצה האב בקדושיה ועל דעת שיתפייס האב הוא מקדש וה"ל כמתנה על מנת שירצה אביך כו' עכ"ל. אך קשה דא"כ בפדיון הבן נמי י"ל כן דכל אדם יודע שפדיון הבן צ"ל אחר חודש ימים וזיל קרי ביה רב הוא מקרא מלא בתורה מבן חדש תפדה וכשפודה בתוך שלשים יום בסתם דעתו ודאי שיחול הפדיון לאחר שלשים יום ואיך אמרינן דדעתו מעכשיו אעכצ"ל משום דמ"מ משמעות הלשון כן הוא דכיון שפודה בסתם משמע מעכשיו א"כ גבי קדושין נמי י"ל כן. אך עכ"פ על סברת הרמ"ה דס"ל דאפי' נתאכלו מהני ודאי קשה ואין לתרץ דהרמ"ה אמר דינו כרב שם דס"ל אע"ג שאין בידו לפדותו מעכשיו מהני דא"כ מ"ט דשמואל דהא רב ושמואל כאן קיימי בחדא שיטתא. וצ"ל דבאמת לשמואל בעינן שלא נתאכלו המעות עד שמיעת האב אלא דפסק כרב וגם ע"ז קשה דרב ג"כ לא אמר רק כשאמר בפירוש לאחר שלשים וגם כאן היינו דוקא באומר שיהיו קדושין לאחר שיתרצה האב. וע"ז יש לדחוק דס"ל ג"כ דסתם ה"ל כאומר כו'. אכן עכ"פ הוא נגד גירסת ספרים שלנו בש"ס שם דהלכה כשמואל ועי' תה"ד סי' רס"ט שכן גירסת רוב הספרים ושכן משמע בתוספות נדה ט"ז ב' שכן הגירסא ושכ"פ התוס' דמרובה ובפסקיו סי' רל"ד כ' ג"כ שכן עיקר והביאו בד"מ סי' ש"ה ס"ק י"א וגם לרב יש לחלק דאפשר ע"כ לא פליג רב עליה דשמואל אלא התם דכיון ששניהם רוצים האב וכהן רק שמחוסר זמן והזמן ודאי ממילא יבא א"כ נקרא בידו לפדותו שאע"פ שאין בידו לפדותו מעכשיו מ"מ בידו לפדותו עכשיו על לאחר שלשים יום ע"י שיהיו המעות שנותן עכשיו בעין ואין כאן חסרון מעשה וע"כ מדמה זה לקדושין אף דשם בידו לקדשה מעכשיו ממש מ"מ אינו מחלק בהכי. אבל בנד"ז דאין בידם כלל שיהיו הקדושין קיימין ותולה ביד אחרים לגמרי דהיינו בהאב י"ל דודאי רב נמי מודה כסוגיא דכתובות (דף פ"ב הנ"ל). ועוד דאף את"ל דרב פליג אפי' בכה"ג כמ"ש התוס' דכתובות שם ד"ה התם בידו מדאמר רב בפ"ק דב"מ (דף ט"ז) שדה זו לכשאקחנה כו' הרי כ' התוס' דרב לשיטתי' דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ולא קיי"ל הכי כו':

וכן מתבאר בהדיא לחלק בכה"ג בגמ' דקדושין (דס"ב סע"ב) לאו בידו כו' משום דצריך שלשה כו' מי יימר דמזדקקי לי' כו' משא"כ בדבר שבידו אע"ג דמחוסר מעשה ה"ל כנעשה המעשה וה"נ להפוסקים בבכורות כרב צ"ל משום דה"ל כמו בידו מטעם הנ"ל דהזמן ממילא יבא וכ"כ במל"מ פ"ד מה"א ה"ו סד"ה ודע דמסוגיא דבכורות וז"ל דשאני פדיון דהוא מחוסר זמן וזמן ממילא קא אתי ולא חשיב דשלב"ל כו' ע"ש. משא"כ הכא דתולה ברצון האב ה"ל כמי יימר דמזדקקי ליה וכ"ז אפי' לרב וכ"ש לשמואל דאפי' בפדיון ס"ל דלא מהני בנתאכלו המעות:

קיצור. מה שהביא מהרי"ק ראיה להרמ"ה מקדושין (דנ"ט) יש להשיב כמו שחילקו בהדיא בבכורות (דף מ"ט ע"ב) לשמואל שם ואין לתרץ דהרמ"ה אמר כרב דא"כ מ"ט דשמואל כאן ועוד גם לרב יש לחלק טובא וגם על שטת המרדכי יש להקשות ממ"ש הש"ך בי"ד סי' ש"ה ס"ק י"ט בשם הפוסקים. שוב ראיתי שגם בחי' הרשב"א נזכר סברת מהרי"ק וז"ל והכא אע"פ שנתאכלו המעות קודם ששמע האב נמי חוששין לה דה"ל כהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דאע"פ שנתאכלו המעות מקודשת. ולא זכיתי להבין דבריו הק' דהא עכ"פ לשמואל א"א לומר הטעם כן כדאמרינן בהדיא בבכורות שם ובודאי דכאן בסוגיא טעם א' לרב ושמואל בדין זה. גם לפי מה שהעלה אח"כ דה"ל כמתנה ע"מ שירצה אביך כו' יש להשיב כן דמ"מ מה יועיל זה לענין נתאכלו המעות כיון דהקדושין אי אפשר שיחולו כ"א לאחר שנתרצה האב ואפי' בלא נתאכלו יש לדון ולעיין בזה איך מהני שיחולו אז את"ל דלא חלו למפרע משעת קדושין:

וכדי להבין בזה יש להציע עוד סוגיות דשייכי קצת לענין זה:

גקדושין פ' האומר (דס"ב) אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה אמר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת לכשיתלשו ונתלשו הוי תרומה דכל שבידו לתולשם לאו כמחוסר מעשה דמי וכ' בש"ע והוא שהביאו שניהם שליש בעת שאמר וכן משמע בגמ' יתר על כן כו' ולא קיי"ל כראב"י. ומשמע ברש"י דס"ב סע"א ד"ה ונתלשו דהוי תרומה למפרע וצ"ע ממ"ש הר"ש פ"ג דחלה מ"א לכשתעשה כולה גוש א' תקדש כו' ובש"ע י"ד סי' שכ"ז ס"א ודוקא כו'. מיהו משם אין ראיה כלל נגד פרש"י דהתם מתנות כן במכוון. ועי' מענין בידו בב"מ פא"נ דע"ד ע"א. אבל (משנה שם) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר אינה מקודשת ולא נקרא בידו להתגייר כיון דצריך שלשה מי יימר דמזדקקי ליה. ומשמע אפילו אחר שנתגייר לא חלו הקדושין אא"כ מקדשה אז. ואפי' איתנהו המעות קדושין בעין צריך שיאמר הוא והיא תסכים (גמ') וכן הנותן פרוטה לשפחתו ואמר ה"א מקודשת לי לאחר שאשחררך אע"ג דבידו לשחררה וא"צ שלשה (עי' תוס') מ"מ אינה מקודשת משום דמעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת וגרע מהחילוק שבין מחובר לתלוש. לפ"ז י"ל ה"ה המקדש הקטנה ואמר לה ה"א מקודשת לי לאחר שתגדיל וגידלה והקדושין בעין אינה מקודשת דמעיקרא לאו בר דעת השתא בר דעת. ועי' חי' הרשב"א בקדושין (דף ס"ב ד"ה) הא דתרצי' התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת ה"ה דסליק אגר וגיורת דהכא נמי מעיקרא כו' השתא דעת אחרת עכ"ל וכ"כ הריטב"א שם. א"כ לפ"ז גם במקדש הקטנה לאחר שתגדיל י"ל כן. וגם לפמ"ש הרשב"א לחלק בין שפחה לגיורת מ"מ בקטנה י"ל ודאי מעיקרא לאו בר דעת כו'. ועוד דבקטנה גם אינה בידה כ"כ שתגדל כ"א בידי שמים וה"ל כמו פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיביאו שליש ויתלשו ועדיין לא הביאו שליש דאין תרומתו תרומה אף אחר שהביאו שליש ונתלשו כו'. וא"כ מכאן קשיא ג"כ על דין המרדכי בשם רשב"ם דנתרצה האב מהני משום שהקדושין בעין וחיילי אז דכיון דאין בידו שיתרצה האב ה"ל כמו קודם שהביאו שליש דלא מהני ועי' בסימני סה"ת סי' פ"ג שי"א דלא מצי לעשות שליח למידי דלא יוכל לעשות בעצמו עכשיו. א"כ כש"כ שלא יוכל לקדשה עכשיו בענין זה על אח"כ כו' ואף להחולקים שם שאני התם שהשליח יעשה המעשה אח"כ כדבעי כו'. שוב ראיתי שהמל"מ פ"ד מה"א ד"ז העיר בדין זה כו' ועי' בעצ"א סי' מ' ס"ק ט"ז ועי' בס' בני אהובה שם וכמ"ש לקמן סעיף ו':

הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה האמ"ל לאחר שאגרשך אינה מקודשת משום דאין בידו לקדשה אם יגרשנה שמא לא תתרצה בקדושין. ול"ד למ"ש בבכורות (דמ"ט) דהאמ"ל לאחר שלשים יום נקרא בידו לקדשה מעכשיו אע"ג דאין בידו לקדשה לאחר ל' יום דהכא הרי גם מעכשיו אין בידו לקדשה ועוד דהתם גם לאחר ל' יום נקרא בידו לקדשה אם תעמוד בדעתה דעכשיו שמתרצית בכך משא"כ הכא נק' אין בידו לקדשה דמה שמתרצית עכשיו אין זה ענין קדושין כלל דעכשיו היא אשתו. אבל הנותן לאשה שתי פרוטות באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת א"ל התקדשי לי לאחר שאגרשך נק' אין בידו לקדשה משיגרשנה. ומ"מ י"ל דמהני משום מיגו (רש"י) דבידו לקדשה מעכשיו והוי ספיקא אע"ג דבבכורות (דמ"ט) נקרא זה בידו ולא ספיקא התם שאני. (שאין השלשים יום חשיב הפסק כ"כ בין הקדושין דעכשיו לאחר ל' יום כמו שחשיב הפסק הקדושין והגירושין כו' לגבי הקדושין השניים) שבידו ממש לקדשה אותן הקדושין שיעשה אח"כ (ר"ן בנדרים ד"ל) אבל הכא מנלן שבידו עכשיו לקדשה ב"פ הרי ע"ז אנו דנין רק מה שבידו ודאי הוא לקדשה פעם א'. והנה פי' המיגו י"ל לא ע"ד מיגו דאי בעי לבד כו' כדפרש"י. אלא כמ"ש בגמ' מיגו דתפסי קדושי מהשתא ר"ל מתוך שמקדשה פעם א' חל ג"כ על פ"ב זה עדיף ממיגו דאי בעי לכן י"ל דמהני אף לדבר שאין בידו וכמ"ש לקמן:

איתא בכתובות פ' אע"פ (דנ"ט ע"א) האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש קדשה אם מכרה וחזר ולקחה משום דבידו להקדישה עכשיו ולכן יכול לקדשה אף על זמן שיקחנה אחר שימכרנה (רשב"א קדושין ס"ב). ואע"ג דאינו מקדשה אלא אחר שיחלוף עליה זמן שא"א לו להקדישה דהיינו כשהיא מכורה אפ"ה לא מקרי דשלב"ל כיון דבידו להקדישה עכשיו ולכן מה"ט דעת הרמב"ם לפשוט הספק הנ"ל שבקדושין (דס"ב) בנותן לאשה שני פרוטות באחת אמ"ל כו' דמקודשת. והר"ן בנדרים (דף ל' ע"א) כ' דלא דמי דהכא שאני שאותו הקדש עצמו שהוא מקדישו לאחר זמן אף מעכשיו הוא יכול להקדישו משא"כ בקדושי אשה שאותה קדושי שנייה אי אפשר לה שתחול עכשיו שכיון שהוא מתפיס בהן קדושה ראשונה א"א לאותה קדושה שנייה לחול עכשיו כו'. אע"פ שהאומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדש ולקחה ממנו אינה קדושה משום דאין בידו להקדישה עכשיו מ"מ האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש משיפדה אותה תתקדש שהרי בידו לפדותה ולהקדישה ואפי' ממושכנת לעשר שנים שאין בידו לפדותה עכשיו מ"מ הואיל ובידו לפדותה אחר עשר שנים ועוד שגם עכשיו אין לבעל המשכון בה קנין הגוף ממש. ונפ"מ בין הטעמים במוכר לזמן קצוב עי' בש"ע ח"מ סי' רי"ב ס"ד דלא שייך טעם הב'. אבל שייך טעם הא' בטוב יותר שהרי אחר הזמן תחזור לרשותו ממילא כו'. ועי' בהרא"ש בנדרים דף כ"ח סע"א ועי' לקמן:

קיצור. אע"פ שהתורם מן התלוש על המחובר אין תרומתו תרומה אם אמר שיהיה תרומה על המחובר לכשיתלש ונתלש תרומתו תרומה ודוקא כשהמחובר הביא שליש דראוי לתרומה כשיתלש עכשיו. משא"כ כשהמחובר עדיין לא הביא שליש אין תרומתו תרומה. אבל האומר לאשה ה"א מקודשת לי לאחר שאתגייר אין מקודשת אע"ג דדומה למחובר לכשיתלש שא"ה דבידו לתלוש משא"כ הכא מי יימר כו' והאומר לשפחתו האמ"ל לאחר שאשחררך אע"ג דבידו לשחררה אינה מקודשת משום דמעיקרא כו'. הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה האמ"ל לאחר שאגרשך אינה מקודשת משום דאין בידו לקדשה כשיגרשנה וגם עכשיו לא שייך בה קדושין. אבל הנותן לאשה שני פרוטות כו' הוה ספק אם חלין הקדושין השניים כיון דעכשיו שייך בה קדושין איכא מיגו כו'. והרמב"ם ס"ל דהוה ודאי קדושין ואין כן דעת הר"ן וכ"פ בש"ע כהר"ן ועי' בתשו' הרשב"א סי' אלף רי"ב. (כתובות נ"ט) האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך כו' וכ' הרשב"א ואע"ג כו' האומר שדה זו שמשכנתי כו' מתוך שבידו ועוד דהגוף שלו:

דאיתא בנדרים (דכ"ח) הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות כו'. עי' בפי' הרא"ש הרי כו' עד כו' אין להם פדיון. ובגמ' (כ"ח ב') ולעולם אמר בר פדא כו'. וכ' הרא"ש בפי' (דכ"ט סע"ב) ד"ה לבר פדא דעולא נמי מודה דחוזרות וקדושות ולא פליג אלא דכשנקצצו פקעה קדושתן בכדי וא"צ פדיון וכ"מ בהרמב"ם ספ"ד מהל' מעילה דהא פסק כעולא ואעפ"כ פסק שבכל עת שיפדו כו' וכן משמע לשון המשנה אין להם פדיון וא"כ ע"כ עולא נמי מודה בזה. אבל הר"ן כ' דבירושלמי ס"ל לר' יוחנן דפדאן פדוים ופי' אין להם פדיון היינו לכשיקצצו א"צ פדיון ושזהו דעת עולא. והרשב"א ס"ל כהרא"ש ורמב"ם ונפ"מ לדינא באומר יהא קרקע זה לעניים עד שאעלה לירושלים כו' עי' ר"ן שם. וכ' הרא"ש (דכ"ח סע"א) הטעם דחוזרות וקדושות כדאמר בפ' אע"פ כו' וצ"ע דמהו הדמיון למשכון דגופא שלו משא"כ הכא כיון שהקדיש יצא מרשותו כו' ואע"פ דבפ' אע"פ נזכר הטעם שבידו לפדותו י"ל דלא מהני רק כשהגוף שלו ולא בכה"ג. ועי' בר"ן (ד"ל ע"א) דהרשב"א מדמה זה למ"ש בפ' אף על פי שדה זו שאני מוכר כו'. והר"ן השיב ע"ז יפה דהתם הטעם שעכשיו בידו להקדישה אותו הקדש משא"כ הכא הרי אין בידו עכשיו להקדישה רק פעם א' אשר זה הוא בידו בודאי ואנו רוצין לומר שיהיה יכול להקדישה פעם אחר פעם ומנלן שזה בידו עכשיו והרי ע"ז אנו דנין וא"כ מה דס"ל לבר פדא דחוזרות וקדושות אין זה מטעם דפ' אע"פ משום שבידו עכשיו כו' אלא משום שני טעמים הא' שמ"מ בידו בודאי עכ"פ להקדישה פ"א עכשיו ע"כ י"ל מיגו עי' רש"י קדושין ס"ב ע"ב. גם י"ל המיגו ע"ד מ"ש מיגו בפ"ק דב"מ (ד"ט ע"ב) דאע"ג דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מ"מ מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה כו'. וכעין זה י"ל כאן מתוך שחל ההקדש על עתה חל ג"כ לכשיפדה כו'. הב' דוקא בפדאן הוא שלא יצא מרשותו. משא"כ פדאו אחרים אע"פ שהכניסום אח"כ לרשותו אין חוזרות וקדושות ולא מהני מיגו הנ"ל דל"ד לפ"ק דב"מ דמגביהו לו עכשיו משא"כ הכא שיחול ההקדש אחר שתפדה כו'. ולפ"ז בהא דפ' אע"פ באומר שדה זו שאני מוכר לך כל זמן שאקחנה פעם אחר פעם תקדש י"ל דלא קדשה רק פעם א' דהא כשמכרה ה"ל כפדאוה אחרים ולא שייך רק הטעם הא' לבד משום שבידו עכשיו להקדישה ולכן אע"פ שבינתיים יוצאת מרשותו ומרשות הקדש לגמרי מהני שיחול ההקדש אח"כ כשתבא לרשותו והיינו משום שבידו ממש עכשיו להקדישה והרי מה שבידו בודאי להקדיש עכשיו אינו רק פעם א' כנ"ל. ולכן גבי הנותן שני פרוטות לאשה כו' הנזכר בגמרא הרי ג"כ לא שייך לומר שבידו ודאי לקדשה עכשיו רק על פעם א' והי' ראוי לומר דלא מהני הקדושין השניים כמו בשדה לא מהני על ב' פעמים רק על פעם א' שיקחנה כנ"ל. אלא שיש לחלק לכאורה משום דהכא איכא מיגו דחל הקדושין עכשיו יחולו ג"כ אח"כ דזה י"ל דמהני אע"פ שאין בידו להקדישה ב"פ כנ"ל מענין מיגו דזכי לנפשיה כו' משא"כ מיגו דאי בעי זכי לנפשיה לא אמרינן עי' רש"י שם וכך גבי שדה זו הוה כמו מיגו דאי בעי מקדשה עכשיו לכן יחול ההקדש גם אח"כ וזה אינו מהני רק פעם א' כיכולת המיגו דאי בעי מקדשה כו'. אבל גבי הנותן לאשה שתי פרוטות כו' דומה למיגו דזכי לנפשי' שהרי מקדשה ממש עכשיו ג"כ אלא דאעפ"כ אין מועיל אפי' מיגו כזה ביוצאת מרשותו אח"כ שהרי בנטיעות כה"ג פסק ר' יוחנן דפדאום אחרים אין חוזרות וקדושות וא"כ לפ"ז י"ל דה"נ אין הקדושין שניים כלום אלא הא דאעפ"כ משמע דלא איפשטא הבעיא לאידך גיסא היינו כמ"ש הרשב"א בחי' דלא דמי לגמרי לפדאום אחרים דהתם לאחר שפדאום אחרים אין בו כח להקדיש כו' אבל אשה זו כיון דשניהם רוצים עכשיו כו' ולכן י"ל דהוי ספק קדושין. אבל מ"ש הרשב"א עוד ובהא דשמעתין נמי אילו אמר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו ואפי' יפדום אחרים אקחם מהם להקדישן ודאי קדשן כההיא דהאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך כו'. לפ"ד הר"ן נ' דבכה"ג ודאי לא חל ההקדש כלל כשפדאום אחרים דל"ד כלל לשדה זו דהתם הטעם משום שבידו ממש להקדישה עכשיו וזה לא בידו ודאי רק על פעם א' וכמש"ל דבשדה כה"ג על ב"פ י"ל דודאי אינו קדושה רק פעם א'. והנה ראי' לסברא זו דהר"ן דהנה הרשב"א הקשה אשמעתי' קושיא עצומה וז"ל ואי קשיא לך א"כ מאי קאמר להו ר' ירמיה ואשה כפדאום אחרים דמי הא אפי' בפדאום אחרים שאמר בפי' כו' ותירוצו אינו מספיק כלל דהא בפ' אע"פ שם אמרינן זה לדבר פשוט מי לא קדשה כו'. אכן להר"ן א"ש דבפדאום אחרים ודאי לא קדשה אפי' אמר בפי' שיקדוש ול"ד כלל לשדה זו מטעם הנ"ל ועי' תשו' הרשב"א סי' אלף רי"ב הביאו בשעה"מ פ"ז מה"א הי"ד וע"ש:

ובנותן לאשה שתי פרוטות ואומר לה בא' תתקדשי לי לאחר שאקדשך ואגרשך ובא' תתקדשי לי היום י"ל אף להר"ן מקודשת ודאי דהכא לא באנו לפעול ע"י המיגו שבידה לקדשה רק קדושין פעם א' היינו אותן שיחולו לאחר שיקדשה ויגרשנה לכן אף דאשה כפדאוה אחרים דמי מהני כמו בשדה זו דמהני על פ"א. ואין לחלק דפעם זה הא' לא דומה לקדושין דעכשיו שהם קדושה ראשונה. משא"כ הפעם הב' הוא קדושה שנייה ואין לומר מיגו מקדושה ראשונה לקדושה שנייה וכמו שמשמע ל' הר"ן דא"כ גבי שדה נמי אין דומה קדושה זו דאחר שימכור ויקחנה לקדושה דעכשיו אלא דמ"מ שם קדושה הוא לכן אמרינן מיגו ולא איבעיא ליה לרב אושעיא רק באומר תחלה התקדשי לי היום כו' דיש כאן שני קדושות ולכן י"ל דלא מהני המיגו מאחר שמקדשה עכשיו ג"כ הרי הוציא כח המיגו ואיך יהיה מהני על קדושין השניים אבל במשאיר כח המיגו על קדושין שניים לבד י"ל דמהני ועי' כה"ג בסמ"ע סי' ק"ה ס"ק ג' גבי מיגו דאי בעי זכי לנפשיה כו'. אך יש לחלק די"ל דאפי' בכה"ג אינו משאיר כלל כח המיגו שהרי שפתיו ברור מללו שיחולו הקדושין קדושה שנייה דהיינו לאחר שיקדשה ויגרשה א"כ ה"ל כמו שני קדושות מאחר שמזכיר עכשיו שיקדשה פעם א' תחלה ושאח"כ יחולו קדושין השניים ול"ד לדינו של הסמ"ע דכשתופס לחבירו לא מזכיר תפיסתו לעצמו כלל כו' ע"כ אף אם אח"כ יוכל לתפוס לעצמו אינו מזיק כו' וכ"מ מסתימות הבעיא דלעולם הוי ספיקא אם יוכל לקדשה קדושה שנייה עכשיו כו'. ובס' עצי ארזים סי' מ' ס"ק י"ח כ' דבכה"ג אף להר"ן מקודשת ודאי ואין דבריו מוכרחים כלל גם מה שהשיג על הר"ן וכ' וה"נ באשה לא הוי כפדאוה אחרים כו' הוא נגד הגמ' דנדרים. גם מ"ש דלענין כו' אין סברא לחלק כו' סברא עצומה היא כי באותו ההקדש עצמו יש למיגו כח גדול משא"כ קדושה שנייה אין בכח המיגו כו'. ולכאורה דין זה דפלוגתא רשב"א ור"ן אם מהני מיגו כה"ג הוא כפלוגתא דהסמ"ע הנ"ל עם הב"י והש"ך שם סק"ב וי"ל דגם להב"י וש"ך לא דמי דהתם זוכה לחבריה עכשיו משא"כ הכא ענין אחר הוא ואין ללמוד כלל משם:

קיצור. (נדרים כ"ט ל') הרי נטיעות כו' עד שיקצצו פדאן הוא חל עליהם קדושה שניה (וי"ח ונ"מ כו') ובפדאן אחרים אין חל קדושה שניה. והנותן לאשה ב' פרוטות כו' י"ל כפדאן אחרים דמי ואין חל קדו' שני' וי"ל דל"ד והוי ס"ק. ובאומר להפך שמקדים בדבריו הקדו' שנים כ' העצ"א דהוי ודאי מקודשת ואינו מוכרח. ובאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך כו' י"ל לכ"ע אין ההקדש חל רק פ"א:

הוהנה במל"מ פ"ד מה"א ה"ז כ' ונסתפקתי בקטן שקידש כו' עד וזמן ממילא אתי ובד"ה ודע דמסוגיא דבכורות הביא ראיה לזה ובחי' הרמב"ן יבמות ל"ד כ' ג"כ כשטת התוס' שם דאין הקדו' חלין אף לאחר שיגדיל. ומ"ש המל"מ דזמן ממילא קא אתי י"ל דמ"מ הרי חסרון הזמן גורם שהקטן אינו בר דעת וה"ל כתבואה שלא הביאה שליש דלא מהני כשאמר פירות תלושים אלו יהיו תרומה על ערוגה זו לכשיביאו שליש ויתלשו אע"ג דאינו מחוסר רק זמן אלא דהיינו משום שג"כ מחוסרין גידול וה"נ ממש בקטן שקידש. משא"כ בבכורות (מ"ט) דבין קודם לבן חודש לבן חודש אין שום נפ"מ בדעת רק דגזה"כ הוא להתוס' שם או שעי"ז נתברר שאינו נפל לפרש"י שם ד"ה יחזיר. א"כ אגלאי מלתא אלמפרע דגם קודם ל' יום לא היה נפל לכן שם שפיר י"ל מ"ש המל"מ דשאני זמן דממילא קא אתי. משא"כ הכא דהקטן מחוסר דעת וה"ז קרוב למ"ש בקדושין (ס"ב ב') גבי שפחה מעיקרא בהמה והשתא אדם דאע"ג דשם בידו לגמרי לשחררה לא מהני מה"ט. וכך י"ל כאן דמעיקרא אינו בן דעת כלל והשתא בן דעת וכ"ש דגם אינו בידו כל כך שיגדל ויהיה בן דעת וכמו גידול תבואה הנ"ל. ועוד נראה לדמותו לדין הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך דאינה מקודשת. משום דנהי דבידו לגרשה בידו לקדשה בתמיה וכי בידו לקדשה אם יגרשנה שמא לא תתרצה בקדושין. רש"י. וכ' בחי' הרשב"א וז"ל תמיה לי והלא שניהם מרוצים עכשיו בכך ואע"פ שאין בידו לקדשה בע"כ מדעתה יכול הוא לקדשה וכל שביד שניהם אמאי מחוסר מעשה ויש לומר כיון שאין ביד אחד מהם מחוסר מעשה הוא שאף אם תרצה היא להתקדש לו אחר שתתגרש אין בידה בעל כרחו וא"נ אף היא שמא תהיה אחר גירושין בדעת אחרת וכיון שעכשיו אינה ראויה לקבל קדושין ולאחר גירושין תהיה בדעת אחרת אין בדבריהם כלום ותירוץ זה עולה לכל השנויין במשנה עכ"ל. והנה התם הרי מצד שעדיין לא גירשה לא חשיב כמחוסר מעשה משום דבידו לגרשה רק מ"מ אין חלין הקדושין שמקדשה לאחר שיגרשה משום שמא אחר הגירושין תהי' בדעת אחרת לכן לא מהני כלום מה שמקדשה לאחר שתתגרש ולא אמרינן אוקי מילתא אחזק' והרי עכשיו רצונה להתקדש אחר שתתגרש והיא בר דעת אעפ"כ כיון דעכשיו אינה ראויה לקבל קדושין ולאחר גירושין יוכל להיות שתתחרט ולא תרצה להתקדש לו לכן אין בדבריהם דעכשיו כלום א"כ כמ"כ ממש במקדש הקטנה לאחר שתגדיל אע"פ שרצונה עכשיו להתקדש לו אחר שתגדיל מ"מ מאחר שעכשיו אינה ראויה כלל לקבל קדושין מדאורייתא ואחר שתגדיל שמא תהיה בדעת אחרת א"כ אין בדבריהם כלום ולכאורה הדברים ק"ו דהתם עכשיו היא ג"כ גדולה ובת דעת אעפ"כ משום שמא תהיה לאחר גירושין בדעת אחרת לא מהני הקדושין וכ"ש הכא שהיא עכשיו קטנה ואינה בת דעת שי"ל כשתגדיל תהיה בדעת אחרת וא"כ אף אם יהיבנא ליה להמל"מ סברתו דזמן ממילא קא אתי מ"מ פשיטא דלא עדיף מבידו לגרשה דהוא ודאי בידו ואפ"ה לא מהני מטעם הנ"ל כיון דעכשיו אינה ראויה לקבל קדושין ולאחר גרושין יוכל להיות שתהיה בדעת אחרת כנ"ל וה"נ דכוותה. ואין מקום לחלק רק משום דבקטנה עכשיו חלין קדושין מדרבנן משא"כ בנותן פרוטה לאשתו כו' והרי ע"ז י"ל כמ"ש מהרי"ק מה תועיל תקנת חכמים לענין חלות הקדושין דאורייתא. ואע"פ שבחי' הרשב"א ביבמות פ' בית שמאי (דף ק"ט) ד"ה הא דאמרינן דכי גדלה גדלי קדושין בהדה כ' קצת טעם ע"ז משום שנשאר עליה שעבוד הדינר כו' כיון דתקינו לה רבנן נשואין כו' צ"ל שזהו רק ליתן טעם להקס"ד דגמרא שם. אבל באמת הא קיי"ל דלא גדלי קדושין בהדה וא"כ אפי' מתנה בפי' לאחר שתגדיל לא מהני ותדע דהא בנותן פרוטה לאשתו וא"ל ה"א מקודשת לי לאחר שאגרשך נמי אע"פ שעכשיו אין הקדושין חלין כלל אעפ"כ נשאר שעבוד הדינר עליה דגדולה היא ומשתעבדת ד"ת ואעפ"כ לא חלו הקדושין אחר הגירושין כנ"ל וה"ה לקטנה אע"פ שנשאר שעבוד הדינר עליה כו'. ואין לחלק משום דבמקדש אשתו ה"ל שעבוד הדינר רק כמלוה משא"כ בקטנה כיון דלשם קדושין ניתנו ל"ד למלוה כיון שיש בה קדו' דרבנן עכשיו ג"כ די"ל דגם באשתו לא דמי למלוה ועוד דבאשתו אפי' הפרוטה בעין לאחר שגירשה משמע ודאי דאינה מקודשת דהא הטעם משום אין בידו לקדשה וא"כ פשיטא דשעבוד הדינר של הקטנה לא עדיף מכשהדינר או הפרוטה בעין אצל אשתו. ויותר יש להביא ראי' מדין הנותן ב' פרוטות לאשה דנשאר בבעיא אם חלין הקדושין שניים ולא מבעיא לן דיהיה מהני רק משום מיגו דדילמא כי היכי דתפסי קדושין עכשיו תפסי נמי לאחר מכן הא לאו הכי לא. והרי התם ג"כ בידו לגרשה רק שאין בידו לקדשה קדושיה הב' דילמא אחר הגירושין תהיה בדעת אחרת כנ"ל בשם הרשב"א. והרי הכא מקבלת שני הפרוטות בבת אחת כשהיתה עדיין פנויה ושייך בה קדושין א"כ י"ל שגם על פרוטה הב' שמקבלת בתורת קדושיה הב' ג"כ חל עכ"פ שעבוד הדינר ולא גרע זה ממ"ש מהרי"ק שרש ל"ב בשם תוס' רבינו פרץ פ' המדיר דע"ב דאע"ג שנתאכלו המעות כו' כיון דנתנו לה לשם קדושין כו' אע"ג שא"א לקדושין לחול מתחלה כי התם שקידשה ע"מ שלא יהיה בה מומין והרי יש בה מומין אפ"ה לא הוי כמלוה ע"ש. וא"כ ה"נ גם הפרוטה הב' כיון שניתן לה בתורת קדו' אע"ג שא"א לקדו' אלו לחול אז לא הוי כמלוה וא"כ לאחר שגירשה יחולו הקדושין וכיון דקיי"ל דאפ"ה לא חלין הקדושין כלל רק הספק משום מיגו דדילמא כי היכי כו' וא"כ בקטנה דלא שייך מיגו מקדושין דרבנן לקדושין דאורייתא וכדמוכח בפ"ק דסוכה (דף ז') גבי מיגו דשבת וסוכה ע"ש בתוס' ושאר מפרשים (ועי' עוד בכנה"ג בח"מ סי' פ"ב בדיני מיגו אות ר"ז) א"כ פשיטא דלא חלו הקדושין אחר שתגדיל. וכ"ש מה שנסתפק המל"מ בקטן שקידש שיחולו הקדו' לאחר שיגדיל כו' דודאי לא מהני ואע"ג שהמעות בעין ואע"ג דבפדיון הבן פחות מבן חדש לכ"ע מהני כשאומר שיחול הפדיון לאחר ל' יום והמעות איתנהו בעין ואע"ג דעכשיו אין בידו לפדותו. הנה מלבד שי"ל התירוץ כמ"ש לעיל דהתם הוא שאינו כדשלב"ל כיון דע"י שיהוי שלשים יום נתברר דגם מקודם שלשים יום לאו נפל הוא ואין זה כמו גדלות דקטן וקטנה שנעשה בהם עכשיו הויה חדשה ובאו לכלל דעת ולא גילוי אלמפרע. אך עוד זאת הרי אף את"ל דגם כאן י"ל זמן ממילא קא אתי כמו שם ואין כאן דשלב"ל עכ"ז הכא שייך הטעם שבגמ' גבי הנותן לאשתו כו' וכמ"ש הרשב"א ורש"י דילמא אח"כ תהיה בדעת אחרת ואין זה ביד אחד מהם. משא"כ התם גבי פדיון הבן י"ל דהוא ביד א' מהן היינו ביד האב וה"ל כמו כאן בנותן לאשתו אילו היה בידו לקדשה ג"כ אחר שיגרשנה. דאין לומר דהתם ג"כ שמא לא ירצה הכהן לקבל אחר ל' יום. חדא דזכות גמור הוא לו ומסתמא ירצה בזכותו משא"כ גבי אשה אולי תחפוץ אז באיש אחר. ועוד דהא כתב הרא"ש סוף בכורות גבי בכור בהמה והכהן צריך לקבלו ואינו רשאי לסרב משום דהוי כמבזה מתנות כהונה ואינו מודה בהן והובא בש"ע סי' ש"ו ס"ד. ועוד דגם בהאב אין זה כמו בקדושין דהתם אף אם היה בידו לקדשה היינו רשות אבל הכא הוי חוב גמור על האב שא"א להפטר מבלתי יתן פדיון בנו לכהן עכ"פ לכן מהני טעמא שם בנו פדוי כשאומר שיחול הפדיון לאחר ל' יום אם המעות בעין דלמאי ניחוש לה משא"כ הכא היינו הדין דנותן פרוטה לאשתו או נותן ב' פרוטות לאשה כו'. גם בחי' הריטב"א ביבמות שם כ' כמ"ש התוס' דקטן שקידש לאחר שיגדיל לאו כלום הוא וגם לפרש"י י"ל דדוקא כשקידש ביום האחרון דיג"ש כמ"ש המל"מ בשם מהר"י טאייטצאק. וגדולה מזו יש להפליא על המל"מ מ"ש דעבד או שפחה שקבלו גט שחרור לזמן כו' דאינו מחוסר שום מעשה אלא זמן דפשיטא דחלו הקדושין עכ"ל דהוא נגד תלמוד ערוך במקומו קדושין (ס"ב ב') הנותן פרוטה לשפחתו כו' דאע"ג דמה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אפ"ה אינה מקודשת משום דמעיקרא כו' והיינו ממש הנדון שלו:

קיצור. יש להביא ראיה דקטן שקידש שיחולו הקדושין לאחר שיגדיל וכן קטנה שנתקדשה עד"ז לא חלו הקדו' אחר שיגדילו דלא כמל"מ פ"ד מה"א ה"ז דה"ל דשלב"ל כתבואה שלא הביאה שליש וגם דומה לנותן פרוטה לאשתו ואמר לה האמ"ל לאחר שאגרשך דלא חלו הקדו' ואע"ג דבקטנה שייך גם עכשיו קדו' דרבנן אין לחלק וכ"ש בקטן דגם קדו' דרבנן לא שייך עכשיו דומה ממש לד"ז ואפי' המעות קדושין הם בעין אחר שהגדילה לא מהני אא"כ מסכים שיהיו המעות לקדושין עכשיו וגם היא רוצה ול"ד לפדיון הבן:

ו והנה ז"ל הרמב"ן בחידושיו ביבמות שם וקשיא לן כיון שמסרו הקדושין כשהן בקטנותן האיך הם חלים לעולם והלא דבר שלא בא לעולם הן בשלמא דנשי משכחת לה ע"י אביהן אלא קטנים א"א להן לקדש אלא משהגדילו ויש שנדחקו בה כר' מאיר (בקדושין דס"ב) דאמר לאחר שאשתחרר מקודשת כו' עכ"ל. וכ"ה ל' הריטב"א דזכרים ונקבות אלו בקטנותם נתנו וקבלו הקדושין ולא הוי קדושין עכ"ל. הרי מבואר בהדיא דגם בקטנה שקיבלה קדושין בקטנותה שיחולו לאחר שתגדיל לאו כלום הוא כמו בקטן ואע"ג דקטנה תקינו לה נשואין מדרבנן בקטנה שאין לה אב אפ"ה מאחר דמדאורייתא אין לה קדושין לא שייך כלל לומר שכיון שקיבלה הקדושין בעת שיש לה קדו' מדרבנן שיהיו מהני לגבי דאורייתא אף אם התנו בהדיא שיחולו לאחר שתגדיל. ולכן לא מצא הרמב"ן בקטנה רק ע"י אביהן כו' אבל ע"י עצמן א"א כמו בקטן. והנה אע"פ שבתוס' וחי' הרשב"א לא עשו הקושיא רק מהקטנים ולא הזכירו הנקבות היינו ודאי משום מ"ש הרמב"ן דבנקבות משכחת לה ע"י אביהן כו'. אבל לדינא ודאי ס"ל כהרמב"ן והריטב"א דאל"כ הל"ל בשלמא בקטנות כיון דיש להן קדו' מדרבנן כו' א"ו דאין חילוק. וכ"מ בגמ' (דק"י ע"ב) דלרבנן בודאי לא גדלי קדושין דקטנה וכן לר"ג והשתא את"ל דבמתנה בהדיא שיחולו לאחר שתגדיל הוי קדושין אמאי פשיטא לן דלא גדלו שמא ה"ל כפירש שיחולו כו'. והנה מכ"ז יש סתירה למ"ש מהרי"ק שרש ל"ב הראשון. בקדושי קטנה שלא לדעת אביה דריצוי דידה מהני כשגדלה כשהקדושין בעין שיש לומר שחלו הקדושין כשגדלה ונתרצית כו'. דמדברי הרמב"ן והריטב"א מוכח בק"ו דאין בקדושין אלו כלום כיון דאפילו התנו בפי' שיחולו כשתגדיל לא מהני. וכשלא מיחתה ה"ל כנתרצית מאחר דהתנו בהדיא כן שיחולו כשתגדיל והיא מחזקת הקדו' כשהגדילה כו'. וכ"ש דקידשה סתם ונתרצית אח"כ דלא מהני שהרי בחי' הרשב"א ביבמות פרק ב"ש דק"י ד"ה הא דאמרינן דכי גדלה גדלי קדושין בהדה פי' דעשאום כמתנה בשעת קדושין הרי את מקודשת לי לאחר גדלות כו' והובא בנ"י שם. א"כ מבואר דמתנה בפי' עדיף טובא וכיון דקיי"ל דאפי' מתנה בפי' לא מהני כ"ש דכי קידשה סתם וגדלה ונתרצית דלא מהני. והנה במל"מ פ"ד מה"א ה"ז הביא הרב המגיה ראיה מדברי הרשב"א והנ"י הנ"ל דס"ל דהמקדש קטנה שיחולו הקדו' לאחר שתגדיל דמהני. והסכים לזה בס' בני אהובה. ולפע"ד משם ראיה להפך דהרשב"א כ"כ לפרש טעם הסברא דכי גדלה גדלי קדו' בהדה דהוא משום דעשאום כמתנה כו'. וא"כ כיון דקיי"ל דלא גדלי קדו' בהדה אפילו לר"ג א"כ י"ל דאפי' תנאי בפי' לא מהני. אע"ג שי"ל דתנאי בפי' מהני אלא דבסתם לא מהני משום דלא עשאום כמתנה כו'. מ"מ יותר י"ל דאפי' תנאי בפי' לא מהני דאל"כ ה"ל לחוש דכמתנה דמי שעתה יחולו הקדו' מדרבנן ולכשתגדיל יחולו מדאורייתא. ועי' רשב"א שם דהנך קדו' דרבנן לא סתרי לתנאי דקדו' דאורייתא כשגדלה ואדרבה עי"ז דוקא יש סברא לומר דהתנאי מהני משום שנשאר עלי' שעבוד הדינר כו' כיון דתקינו לה רבנן נשואין. וא"כ אמאי פשיטא לן דגם לכי גדלה אין שום קדו' מדאורייתא אלא י"ל יותר משום דאפילו תנאי לא מהני בכה"ג וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א בפשיטות פ' ד"א כנ"ל. וראיה לזה דהריטב"א פב"ש כתב ג"כ מ"ש הרשב"א והנ"י וא"כ איך כתב פד"א בהפך א"ו דבפ' ב"ש כ"כ לפי הקס"ד דכי גדלי גדלי קדו' בהדה משא"כ לפי המסקנא. מיהו בחי' הרשב"א בקדושין בסוגיא דנתרצה האב מדמה זה לע"מ שיתרצה האב. אך י"ל דהיינו דוקא בקטנה שיש לה אב וכמו שחילק אאזמו"ר הגאון ז"ל בין קטנה שיש לה אב דבת קדושין היא מדאורייתא אילו מתרצה האב ובין קטנה יתומה כו' ע"ש:

והנה אף את"ל דתנאי בפי' מהני בקטנה יתומה מ"מ מ"ש מהרי"ק להוכיח מראבי"ה דאפילו בקידשה סתם אם היו הקדושין בעין משגדלה אז נעשו קדו' מהתורה כו' הוא ודאי נגד ד' הרשב"א והנ"י הנ"ל אף לפי' הרב המגיה שבמל"מ כו'. גם מ"ש מהרי"ק דלענין דינא דאורייתא אין לחלק בין קטנה יתומה לקטנה שיש לה אב כו' אף שקטנה שיש לה אב לא תקינו לה קדושין אף מדרבנן כו' הוא נגד מ"ש הרשב"א ונ"י שם פב"ש דכל הסברא שיש לומר דמתנה בפי' שיחולו משיגדיל יהיה מהני הוא משום דיש לה קדושין מדרבנן ושייך שעבוד הדינר עליה כו'. מיהו יש לדחות דזהו בנתאכלו המעות אבל כשהמעות בעין כשנתגדלה י"ל דא"צ לזה שיהיה עליה שעבוד מתחלה כו'. אלא דא"כ עכ"פ אין כאן קבלה וה"ל כטלי קידושיך מע"ג קרקע:

קיצור. הרמב"ן והריטב"א פד"א ס"ל בהדיא דלא כמל"מ הנ"ל וכ"כ התוס' והרשב"א בפשיטו' בקטן עכ"פ וי"ל ה"ה בקטנה ומה שהביא המגיה במל"מ והבנ"א ראיה מחה"ר ונ"י פב"ש דמהני זהו להקס"ד דגדלי קדושין משא"כ לפי המסקנא. ועפ"ז קשה אמהרי"ק שרש ל"ב:

ז והנה עפ"ז צ"ע ג"כ על שטת המרדכי בשם ר"א וראב"ן ורשב"ם בסוגיא דנתרצה האב דבשעה שנתרצה חלין הקדושין כשהן בעין דקשה דהא ג"כ הקטנה מצד עצמה א"א לה לקדש א"ע ומאחר דתלוי ברצון האב א"כ ה"ל דבר שתלוי ביד אחרים וה"ל כדבר שלב"ל וכמש"ל ממ"ש קדושין (ס"ב) מי יימר דמזדקקי ליה כו' וא"כ אפילו מקדשה בפירוש שיחולו הקדושין לכשיתרצה האב י"ל דלא מהני. ויש לחלק דהתם גבי מי יימר איכא תרתי דמחוסר מעשה ומי יימר דמזדקקי ליה אע"ג דאם לא המי יימר קיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי מ"מ כיון דאיכא מי יימר עם המחוסר מעשה ה"ל דשלב"ל. אבל הכא דאין מחוסר מעשה רק מי יימר שיתרצה האב י"ל דלא נק' דשלב"ל. ומ"מ י"ל דדומה להנותן פרוטה לשפחתו כו' דאע"ג דנקרא לגמרי בידו ולא כמחוסר מעשה דמי אפ"ה אין חלי' הקדושין משום דמעיקרא כו' וה"נ דעתה לאו כלום היא. וכשנתרצה האב מילתא אחריתי הוא. מיהו בנערה י"ל דל"ל הכי. ומ"מ גם כן י"ל דדומה לדין הנותן פרוטה לאשתו או שני פרוטות לאשה הנ"ל דאע"ג דנקרא דבר שבידו לגרשה ואינו מחוסר מעשה רק מ"מ לאו בידו שתרצה היא אח"כ ואע"ג דעכשיו היא רוצה. וכ"ש דאין בידו שיתרצה האב. ולכן את"ל דא"א לקדושין שיחולו עכשיו ע"י רצון האב רק מעת שנתרצה ואילך א"כ לכאורה דומה לדין הנ"ל. משא"כ לשטת רש"י דהקדושין חלין למפרע לק"מ מהתם דשם א"א בשום ענין שיחולו הקדושין עכשיו כ"א לאחר זמן ובכה"ג אמרינן כשאין בידו לקדשה לא מהני. אבל בנד"ז שיוכלו הקדושין לחול עכשיו ממש אע"ג שתלוים ברצון האב ואין בידו שירצה האב אין ראיה משם דלא מהני. ומ"מ יש לדחות דגם לשטת המרדכי דהקדושין לא חלין רק משעת ריצוי ל"ד לנותן לאשתו פרוטה דמחוסר מעשה הגט אע"ג שהוא בידו מ"מ מצטרף לחסרון ידיעת רצונה אז. משא"כ הכא אין מחוסר רק רצון האב וצ"ע. ועיין בדברי הגאון אאזמו"ר ז"ל ד"ה מ"ש הח"מ סימן ל"ז כו' שהאריך לחלק בטוב טעם בין נתרצה האב ליתומה דלא מהני מה שנתרצית בגדלותה כו' ויש לזה תנא דמסייע הרמב"ן והריטב"א פד"א דס"ל דאפילו תנאי מפורש לא מהני ביתומה שנתגדלה כו'. אכן עכ"ז גם בנתרצה האב יש לפקפק כנ"ל אשר ע"כ המחוור יותר בסוגיא דנתרצה האב הוא סברת רש"י וסיעתו דכשנתרצה חלין הקדושין למפרע משום דזכות הוא לו כו'. (רק צ"ע ליישב קושיית הפנ"י הא אין לה יד). ומ"מ אפשר לפ"ז ג"כ ליישב דעת המרדכי כיון די"ל דזכות הוא לו ומקודשת אפילו למפרע. לכן עכ"פ מהני ה"ט שלא יהיה נחשב דשלב"ל מחמת שעדיין לא נתרצה האב כיון דזכות הוא לו וקרוב הדבר שיתרצה וכעין דבר שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. וה"נ כיון שקרוב הדבר לזכות כו' לכן לא הוה דשלב"ל וכשיתרצה חלין הקדושין אז כמו במחובר לכשיתלש ונתלש דהוי תרומה. ול"ד לנותן פרוטה לאשתו דאפשר אין זה זכות כ"כ להתקדש אחר גרושין וכמ"ש בנדרים (דס"ו) כך הוא וסתו של פלוני מגרש את נשיו כו' ועוד ג"כ מחוסר מעשה הגט אע"ג דבידו לא דמי לכאן שאין מחוסר מעשה כנ"ל. ועוד הא כאן יש תפיסת קדושין עכשיו אילו רצה האב וכיון שי"ל דזכות כו'. משא"כ התם באשתו:

קיצור. עפ"ז צ"ע ג"כ על שטת המרדכי בסוגיא דנתרצה האב אכן שטת רש"י א"ש ומ"מ יש ליישב ג"כ דעת המרדכי:

גרסינן בקדושין (י"ט א') אמר רבא אר"נ אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך. ועי' תוס' שם ד"ה צאי דבדעת אחרת מקנה יש לה זכייה מדאורייתא. וביאר דבריהם הרא"ש סי' כ"ה דהחילוק בין זו ליתומה נהי שיתומה יש לה ג"כ כח לזכות לעצמה אין לה כח להקנות עצמה לבעלה כו' אבל האב מקנה אותה. וצ"ל הא דאעפ"כ קדושי יעוד אין נקרא ע"י האב הגם שבע"כ צ"ל שהאב מקנה אותה. כי ענין הקנאה זו היינו כמ"ש הרא"ש תחלה קמ"ל ר"נ דאותו כח וזכות כו' מדעתה. וכיון שמדעתה מתקדשת אלא שהוא נתן לה כחו שעי"ז תוכל להקנות א"ע ע"כ אין נקרא קדושין אלו ע"ש האב ממש שהרי מדעתה נתקדשה רק שהאב נתן לה כחו. והנה להרא"ש כסף הקדושין הוא שלה ולא של האב כמש"ש דלרב חסדא זוכה לעצמו כו'. אכן בהר"ן מבואר דאב זכיא ממילא דכיון דכל שבח נעוריה לאביה כל מה שהיא זוכה הרי היא של אב כו'. ובחי' הריטב"א כתב בזה ג' פירושים הא' דאע"ג דקטנה אין לה יד מעצמה כיון שאביה שיש לו יד עליה מרשה אותה ומרקן רשותו אצלה הרי ידה כידו ואע"ג שאין לה זכייה בממון י"ל כשאין כאן זכיית ממון כגון שקדשה בשטר או במאכילה ומשקה שוה פרוטה כו'. הב' שהיא זוכה בקדושין לאביה ואתא רבא למימר דמדברי ר' יוסי בר' יהודה שמעינן דקטן וקטנה יש להם יד לזכות בממון לאחרים ומיירי בשאמר תחלה למקדש שכל זמן שיתן מנה למי שיזכה בו בשבילו תתקדש בתו לו כו'. (וצ"ל דהוצרך לזה משום דאל"כ אין לה יכולת להקנות א"ע להמקדש אע"פ שיש לה יד לזכות כקושיית הרא"ש). הג' דהכא מדין זרוק מנה לים ותתקדש בתי לך אתינן עלה ואע"פ שלא דבר תחלה עם המקדש כן כיון שאמר לה צאי וקבלי קדושיך סתמו כפירושו כו' וזה מוכח מדברי ר' יוסי בר' יהודה כו'. ובתוס' רי"ד די"ח כתב דמדאורייתא היא מקודשת כיון שהאב הרשה אותה. ועיין פנ"י שכתב שטה אחרת בסוגיא זו. והנה רש"י די"ח ע"ב פירש ואין קדושין אלו ע"י האב. וגזרת הכתוב הוא. והנה מ"ש דקדושין אלו אינן ע"י האב מוכרח בגמרא שם ודף מ"ה דאל"כ הרי אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות וכבר נת' זה אפילו לדעת התוס' והרא"ש. אך מ"ש דגזה"כ הוא כתב ע"ז בתוס' רי"ד ואינו נראה לי דלקמן ילפינן מדר' יוסי דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך ומדאורייתא היא מקודשת כיון שהאב הרשה אותה עכ"ל ועי' בפנ"י די"ח ע"ב ד"ה ואמר רב עמרם שכתב דלפרש"י יעוד לא מטעם צאי וקבלי קידושיך כו'. ולכאורה י"ל דרש"י לשיטתיה בגיטין (ס"ד ע"ב) דזכיי' קטן הנזכר שם לרב יהודה ורב חסדא הוא רק מדרבנן לבד. אבל מדאורייתא אין לו זכיי' אפילו בשדעת אחרת מקנה אותו. וא"כ לפ"ז יהיה נסתר טעם התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן בטעם דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך דהוא משום דיש לה זכיי' מדאורייתא. וז"א לדעת רש"י וכ"כ הריטב"א בגיטין שם וגם הר"ן שם מסכים לפרש"י. ומש"ה צ"ל דגזה"כ הוא גבי קדושי יעוד אלא דמיני' ילפינן ג"כ לקדושין דאומר אדם לבתו צאי וקבלי כו' דשם קדושין חד הוא ומאחר דגזה"כ הוא בקדושי יעוד ה"ה בשאר קדושין כה"ג. מיהו דוקא כשהאב קיים ואמר לה צאי וקבלי כו' משא"כ כשמת האב כו'. ואפשר הגזה"כ דילפינן קדושין מגרושין. והרי גבי גרושין קטנה יש לה יד להתגרש אף אם נתקדשה קדושי תורה ע"י אביה כדאיתא בגיטין (דף ס"ה א') והיינו משום דלא בעינן דעתה ומתגרשת בע"כ וא"כ כמ"כ בקדושין היכא דא"צ דעת כגון שיש דעת אביה. היינו בקדושי יעוד וכן באמ"ל צאי וכו'. ואפשר גזה"כ הוא אף שגם דעת אביה אין כאן לגמרי רק שהרשה אותה שתתקדש מדעתה ה"ל כאילו יש כאן דעת האב וילפינן מגרושין כו' ועי' בפנ"י די"ט מ"ש בלשון התוס' ד"ה אומר. קרוב לזה במ"ש דנהי דיתומה כו' אבל לדעת אביה כו' כדאשכחן כו' לענין גט כו' ע"ש. ועפ"ז י"ל דהפקיר רשותו שברש"י דמ"ו ע"א ה"ל קדושין דאורייתא ממש כדמשמע פשט הסוגיא שם (דף מ"ה ע"ב) דמיירי בתרומה דאורייתא עי' ברש"י שם ד"ה ומודה רב אכלה מדאורייתא וכ"ה בתוס' ד"ה אוקי. ולרב הונא בהפקיר רשותו לפרש"י אוכלת בתרומה כהנ"ל. ויש לומר הטעם משום דזה גופא שמפקיר רשותו ומניחה שיהיה הקדושין לדעתה זה נקרא לדעת אביה. ואף שאין זה דעת גמור דידיה מ"מ קצת נחשב מדעתו שהרי מדעתו מפקיר רשותו להניחה שתתקדש דאם לא היה מפקיר רשותו אין שום מקום להקדושין. וכיון דהכא גבי קדושי יעוד ג"כ אין כאן דעת גמור דהאב שהרי מה"ט נחשבו קדושין אלו שלא ע"י האב כנ"ל ומש"ה כתב רש"י דגזה"כ הוא. א"כ גם בקצת דעת דהפקיר רשותו נמי ה"ל קדושין דאורייתא לרב הונא. ול"ד ליתומה דה"ל שלא לדעת לגמרי. ואע"פ שהפנ"י כתב דהפקיר רשותו הוי רק קדושין דרבנן. אין נראה לפי פשט הגמרא שם. וכ"כ בהדיא הר"ן שם וז"ל הלכך נשואין גמורין הוה ויורשה ומיטמא לה דהא אכלה בתרומה דאיסורא דאוריי' עכ"ל וכ"כ עוד בתחלת הסוגיא וכ"כ הריב"ש בתשו' סימן קצ"ג וז"ל ופסק רבינו חננאל כוותיה משום דרבא מפרש טעמיה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ומשמע דלדידיה קדושי ודאי הוו כיון דאוכלת בתרומה דהוי איסור דאורייתא עכ"ל. ועי' בהר"ן פרק קמא דקדושין גבי כתב לה על הנייר דה"ה בקטנה שאמ"ל אביה צאי וקבלי קידושיך דמתקדשת בשטר ואע"פ שהר"ן כתב ולבי נוקפי מ"מ כ"ד כמה פוסקים ועי' במכמ"א ש"ה סי' ב' גבי גט בקטנה שיש לה אב להאומרים דאביה ולא היא מ"מ אם קיבלה גיטה מדעת אביה כתב הרשב"א דמתגרשת היא בלי ספק הובא בב"י סימן קמ"א והביא שם י"ח. ועי' בב"ש סי' קמ"א סק"ה. מכ"ז יש לשמוע דבהפקיר רשותו שיש כאן קצת דעת אביה י"ל דהוי קדושין דאורייתא כו' דילפינן קדו' שמדעת אביה מגירושין שא"צ דעתה. וה"נ בקדושין כשיש דעת אביה ע"ד הנ"ל: